דיסנילנד סכסוכים

“מוזיאון על התפר” בירושלים מהווה דוגמא לאופן בו בתנאים מסויימים, הופך הדיון הפוליטי לממתיק מלאכותי שבינו ובין דיון ופוליטיקה אין דבר וחצי דבר. המוזיאון שוכן בעמדת תורג’מן על כביש מספר 1 בירושלים, החוצץ בין השכונות מוסררה ומאה שערים לשייח ג’ראח והעיר העתיקה. בשנים 1948-1967 שימש הבניין כעמדת שמירה ישראלית, ובשנים האחרונות הוא מתפקד כמוזיאון לאמנות. […]

מיקי קרצמן - חאן יונס 1, מתוך הסדרה נופי הכיבוש (התצלום המקורי)

בתחילת דרכו של המוזיאון כתבתי על חוסר הרגישות האוצרותית שהופכת יצירות של מגוון מרשים ובינלאומי של אמנים למעין קמפיין “חברתי” דל ומגושם, אולם ככל שחולפות השנים אני נוטה לחשוב שהאוצרות, שחלק ממגרעותיה נובעות ממגבלות החלל הצפוף והמורכב, היא רק סימפטום לבעיה מקיפה יותר. המוזיאון מציג את עצמו כמקום ה”מחויב לבחינת המציאות החברתית של הקונפליקטים באזורנו, לקידום דיאלוג בצל חוסר הסכמה, ולעידוד מחויבות חברתית המבוססת על המשותף ולא על השונה”. משמעות המילים “דיאלוג”, “מחויבות חברתית” ו”שיתוף”, מתמסמסת לגמרי לנוכח הניכור שמשדר המוזיאון כלפי סביבתו באמצעות דלת הברזל הכבדה שחוצצת בינו לבין הרחוב, האינטרקום שרק באמצעותו ניתן להיכנס למבנה, והתחושה שתכניו, תערוכותיו ופעולותיו של המקום פונות לקהל תיירים מחו”ל ויאפים מקומיים המגיעים באוטובוסים ממוזגים כדי ללמוד על “הסכסוך” מבלי לגעת בו. בין המבקרים במוזיאון לא נמצא איש מבין תושבי הסביבה, וה”מצב” כפי שהוא מתואר במוזיאון, אינו אלא גרסת מעבדה נרקיסיסטית וקלה לעיכול, המיועדת, למעשה, למי שנדרש לה רק לצורך חיזוק העצמי.

הניכור, האטימות ואף האלימות הסביבתית אינן נוכחות רק במבנה אלא גם בתערוכות המוצגות בו. הצבת התערוכה הנוכחית “בית בלי בית” אמנם רגועה ביחס לקודמותיה, אולם גם כאן נדמה שאי אפשר היה לעמוד בפיתויים שמספקת אוצרות השרירים. דוגמא לכך היא הצבת ארבעה כלובי ברזל חלודים של פיליפ רנצר על גג הבניין, בעמדת התצפית המשקיפה על שני צדי ירושלים. אין זו עבודה טובה של רנצר. היא מלאה בפאתוס וחסרה את השנינות והגרוטסקיות המאפיינות את עבודותיו בד”כ. את היצירה מלווה ציטוט מן האוטוביוגרפיה של נלסון מנדלה, ובו מסופר כי על מנת להגיע לחירות אמיתית יש לשחרר גם את תודעת הכובשים ולא רק את הנכבשים, שכן כולם משתייכים אל אותה מערכת. בהצבת עבודה המבקשת לשחרר את תודעת הכובשים על גג משרד הנהלת המוזיאון יש מידה מסוימת של אירוניה, אולם ספק אם לכך חתרו אנשי המקום כשבחרו למקם אותה כשהיא חולשת על סביבתה ממרומי עמדת התצפית של הבניין. שאיפתו של מנדלה “לחיות בדרך שמכבדת את חירותם של אחרים”, זוכה בהצבה זו לפרשנות מנקרת עיניים, אטומה וחסרת כל מודעות עצמית. אם בכך הייתה מסתכמת הפעולה, ניחא, אולם הכלובים החלודים נראים כמופת של עידון ותחכום לנוכח תצלום בניין קורס בחאן-יונס שצילם מיקי קרצמן. בגרסתו המקורית שהוצגה לפני שנה בגלריה שלוש היה זה תצלום דחוס, חריף ומהמם, אולם בתערוכה זו הוא מודפס ברוחב של עשרה מטרים ומרוח על גג בית הקפה של המוזיאון, מה שמנטרל את עוקצו והופך אותו למפגן כוח חלול.

מוזיאון על התפר הוא מוסד פרטי הממומן מתרומות, ולכן קשה לבוא אליו בטענות על כך שאינו משרת את הציבור ובוחר להציג דיסנילנד סכסוכים המתענג על אסטתיזציה של הרס בתים. מה שנותר הוא לתהות מדוע אמנים כקרצמן, רנצר, יעל ברתנא ורבים אחרים שאינם סובלים מחסך תצוגה, מסכימים לשתף פעולה עם הגסות הזו.

המה אפדהייאי Where the Bees Suck ,There Suck I, הודו, 2008

15 תגובות על דיסנילנד סכסוכים

יונתן. פתחת בית ספר להשתלמות בביקורת נשכנית ואמיצה. מקווה שתסתדר יום אחד כשתרצה להציג. או אולי מוטב גלריה משלך…לחידוד המסר: האם מבקר שמרשה לעצמו לבקר יכול להשתחרר מכללי שוק האמנות שאיננו שונה מכל שוק אחר-תבקר אבל בעדינות כי יום אחד תזדקק לי…

יונתן, מעניין אותי, מה ההבדל בין מוזיאון על התפר בעניין הזה לבין, נניח, המוזיאון לאמנות דיגיטלית בחולון, או מוזיאון חיפה וכן הלאה? העובי של הדלת?

יונתן:האומץ הוא דלת הקסמים של האפשרות להשפיע,אז ראשית כל,לא לפחד כלל.
ובהמשך,האמת הלא פשוטה שמוצגת כאן-מוזיאון שמבקש לדון בנושא ערכי ו”יורה לעצמו ברגל” בדרך ההיתנהלות המנוכרת שלו לסביבתו הקרובה,פיזית ומושגית (קו התפר)-יכולה וראוי שתישתנה.גם על ידי פעולות אמיצות של שידוד מערכות פנימי של המוזיאון (מתוך אמונה שכולנו,כולל מנהלים של מוזיאונים,בתהליך של היתפתחות ורכישת דעת) וגם ע”י יצירה של אומנות אותנטית-אומנות שמתבססת על נביעה יוצרת במקום ומתקיימת בשיג ושיח עם הסביבה המיידית, ולאו דווקא על הזמנה ותקציבים מוזיאליים- לאורכו של קו התפר.

אפשר להתיחס אל ענף שכזה של עשייה אומנותית כ- “אומנות מדוברת”,להבדיל מהענפים העייפים של ה”אומנות הספרותית”
(:

גולי, לא העובי אלא האופי. אני חושב שהסברתי די בבהירות מהם הדברים שמפריעים לי במוזיאון. הוא מנוכר, מנותק מהסביבה, מהאוכלוסיה וגם מהאמנות שמוצגת בו, ומשתמש בנושאים כמו זכויות אדם לא מתוך נסיון לתרום לנושא או לפתוח את המחשבה, אלא באופן ציני ונרקיסיסטי – כתכשיט שנועד לגרום למבקר (ולמוזיאון) להרגיש יותר טוב עם עצמו. בעיני זה חטא כפול: שימוש במצוקות לצורך הפגנת כוח, ומכאן, כפי שכתבתי, חיזוק העצמי – בבחינת הרצחת וגם ירשת.
אני לא חושב שהדברים הללו מאפיינים את המרכז לאמנות דיגיטלית בחולון או את מוזיאון חיפה. דווקא המרכז לאמנות דיגיטלית, שלא פעם עוסק בנושאים דומים, עושה זאת בדרך שונה לגמרי אפילו כשהוא מציג את אותם האמנים שהציגו במוזיאון על התפר.

כדי שהפרסום שלך לא יהפוך למין דיון פנימי לא ברור אולי כדאי להבהיר מי האוצר והמנהל מניין התרומות ואיך הן מושגות ולמרות שהנושא נראה כאילו אינו רלוונטיבי אנו יודעים שכיבדקו הקשרים אלא והאינטרסים והכוחות הפועלים הנושא יהפוך לברור יותר.אגב מי יודע מה זהות המאיים בתגובה הראשונה?

מאמי הבנת בדיוק ההיפך. החיים קשים לאמנים מבקרים ויונתן לא עושה חשבון

יונתן, אני מכבד את הבעת הדעה שלך ובכלל את עבודתך לאורך השנים במארב ועכשיו כאן. הבנתי גם את טענותיך, אך לצערי הן חסרות כל ביסוס.
למשל: “משתמש בנושאים כמו זכויות אדם לא מתוך נסיון לתרום לנושא או לפתוח את המחשבה, אלא באופן ציני ונרקיסיסטי – כתכשיט שנועד לגרום למבקר (ולמוזיאון) להרגיש יותר טוב עם עצמו”. אלה מילים קשות. לפי מה אתה קובע את זה? לא שכנעת שההגדרה הזאת יש לה יותר תוקף לגבי מוזיאון על התפר מאשר לגבי המרכז לאמנות דיגיטלית (למשל, למשל). האם המרכז לאמנות דיגיטלית משתף את סביבתו השכונתית המיידית יותר ממוזיאון על התפר? האם הוא “אמיתי” יותר בעיסוק בנושאים חברתיים ופוליטיים, בעוד מוזיאון על התפר הוא “ציני ונרקיסיסטי”? איך ניתו לקבוע נחרצות הגדרות כאלה? איני רואה כל סיבה לפקפק בכוונות אוצרי ומנהלי על התפר, יותר או פחות מאשר של מנהלים ואוצרים אחרים.
מוזיאון על התפר דרך אגב, ככל הידוע לי, מקיים מפגשים רבים עם תלמידים מבתי ספר מכל רחבי הארץ, יוזם ארועים מיוחדים בהם הקהל מוזמן ללא תשלום ועוד.
עוד דבר: אני לא רואה מה אמיץ כאן לבקר מוסד אמנותי, כשלמבקר אין כל סיבה לחשוש ממנו. להיפך, בביקורת של חלק מהמיעוט המעז להתמודד באופו אמנותי עם המציאות הפוליטית והחברתית כאן, האפקט היחיד שנוצר כאן הוא תחושה של יריה ברגל.

יונתן,
הנקודות שאתה מעלה כאן חשובות ואכן אמיצות. עם זאת אני חושב שהדרישה של גולי להשוואה אנליטית בין פועלו של מוזיאון על התפר לבין פועלו של המרכז בחולון או מוזיאון חיפה הם הוגנים ומתבקשים. אם אתה טוען שיש הבדל מהותי, אני חושב שיש מקום לדון בכך. זו שאלה חשובה ואם לתפישתך למוזיאון על התפר יש הרבה ללמוד מפועלו של המרכז בחולון אז יש פה אולי מקום לביקורת בונה, או לפחות לאנליזה פותחת עיניים.
אני חושב שהביקורת שלך פה מעניינת אבל אתה עלול בלי להתכוון לפתוח כאן תיבת פנדורה.

מושון וגולי, אתה צודקים. כבר התחלתי לענות אבל התגובה התארכה והזמן התקצר, ואני צריך עוד קצת זמן כדי לגבש אותה. מבטיח לענות בימים הקרובים.

[…] מזמן פרסמתי בערב רב את הביקורת דיסנילנד סכסוכים, שעסקה במוזיאון על התפר. בביקורת טענתי כי בעיות […]

שלום יונתן, אני ממש לא קוראת בלוגים ושות’, ובמקרה נתקלתי בשלך. בכל מקרה אני עוסקת בתכנון תערוכות, כבר הרבה שנים. את התערוכות במוזיאון על קו התפר אני כבר לא הולכת לראות, ומה שאתה כותב מחזק את דעתי על המוזיאון. ה’מוזיאון’ הזה הוא בעצם יותר מרכז מבקרים. כבר כשהוקם הוא שידר בדיוק ההפך ממה שהוא הטיף לו. במקורו היתה בו תערוכת קבע על קו התפר בירושלים, שגם אז עיצב, כתב, אצר והפיק רפי אתגר, שגם השיג את התרומה מהקרן של המשפחה שהוצאת fischer verlag היא בבעלותה. בפעם השניה, כשהוחלט לשפץ את המוזיאון קיבל שוב רפי אתגר יד חופשית לעסוק בכל התחומים, ואכן עסק בהם. התוצאה היא פלקט, שבו הצורה גוברת על התוכן, ובגדול. כל הזמן מדברים בו על הקשבה, אך איש לא מקשיב באמת, אלא בעצם שותק כשהשני מדבר. זה מין מוזיאון שבו להקשיב בזמן שהשני מדבר מחליף את ההבנה של מה שהשני אומר. למרות שהמוזיאון הזה יושב על קו התפר, ואפשר היה להסביר בו באמת משהו על הקונפליקט, כפי שאפשר היה לראות ולו רק רק מביקור מוסבר במה שרואים מהגג. אתה יוצא ממנו ומבין רק ש’צריך להיות בשקט כשהצד השני מדבר’, ואם נהיה מנומסים ולא נזרוק רימונים יבוא הקונפליקט על מקומו בשלום. אין מילה על ויתורים כואבים, על הבנה וידיעה והכרה של המצב הפוליטי. באילו כל המוזיאון הוא פלקט שכשאתה משתתף בו אתה מנקה את מצפונך. שים לב כמה הרבה מתצוגת הקבע דן בסיטואצית השיח עצמה, בלי שהוא מתייחס לתכני השיח וזה חלק אינטגרלי ומהותי מהכשל של המקום.

רונית לומברוזו

[…] חזר ועלה ב"ערב-רב" דיון חשוב שהתעורר בעקבות ביקורת של יונתן אמיר על מוזיאון על התפר. בתשובה למגיבים […]