האדם הקדמון ממעוֹנה: רשמים מביקור בהצבה של תכלת רם

לאחר שעות נסיעה מהעיר צפונה, חנייה בקצה מושב מעונה הסמוך לעיר מעלות-תרשיחא והליכה בדרך עפר המובילה את הפרות אל עבר המרעה, אנחנו נכנסים למתחם הבריכה הבריטית הישנה ועומדים מול ההצבה כולה. כבר במבט ראשון אנו משתהים מול מושבת מעונות הקרטון, המונחת בעדינות על גבי טרסות הבטון החשוף. אופי פיזורן מזכיר מושבה היפית או התנחלות של נוער גבעות, שהמשותף ביניהן הוא, בעיקר, היעדר תכנון אדריכלי מערכתי מוסדר. דומה שהשאלות המדיומליות של הפיסול והמיצב – כמה מקום “צריך” פסל? מה הם המרחקים ויחסי הגובה והקומפוזיציה בין פסל לפסל? – הועתקו כאן לשפה האדריכלית, ונותרת התהייה: מה הייתה החברה מרוויחה, אילו אמנים היו עסוקים גם בבניית המרחב הממשי.

אם יש עיקרון מארגן לאופן פיזור המעונות במרחב, דומה שהוא טמון במונח “חירות”. ארגון המעונות בחלל אינו מציע חופש אינדיווידואלי ובריחה עקרה מן המציאות, אלא התמקמות אחראית ביחס למערכת החברתית, תוך הכרה בשאיפות ובצרכים השונים של כל פרט ופרט. ההצבה מוצגת ע״ג אלמנט אדריכלי-הנדסי עשוי בטון, שנבנה בתקופה הבריטית ונועד לאגור מי גשמים נקיים עבור תחנת המשטרה הבריטית הקרובה. המבנה מחולק לשני חלקים: מאגר מים תת-קרקעי ואגן ניקוז, שהוא, למעשה, משטח ענק משופע של בטון חשוף, מחולק לטרסות, שבמרכזו ובצדדיו תעלות ניקוז, המוליכות למאגר המים.

קשה להשתחרר מסוג הטוטאליות המבנה שואף אליה ומעוצב ביחס אליה, בדומה לפנטזיות אדריכליות דומות בנות התקופה; מעין הכלאה בין פונקציונליות אנגלית לבין אקספרסיוניזם גרמני אדריכלי נוסח אריך מנדלסון, או בדומה למבנים שבזיקה אליהם יוצרת האמנית קרן רוסו. במפתיע או שלא במפתיע, התפקיד שממלא המבנה השתמר היטב גם לאחר כמעט מאה שנים: מאגר המים מלא ומשמש הן להשקיה והן כמקווה כשר. בנוסף הוא מהווה חלק מציר המעיינות האזורי שתושבי הסביבה נוהגים לפקוד.

בחירת המיקום מעניינת. כמו ברוב המקומות בארץ אין אפשרות לייצר כאן מרחב סטרילי ונייטרלי, להביא את הקובייה הלבנה אל הטבע, כמו בניסיונות שהחלו בארצות הברית בשנות ה-60 של המאה ה-20 ונמשכים בווריאציות שונות ובמקומות שונים עד עצם היום הזה. זהו מקום טעון: אדריכלות בטון קשוחה של המנדט הבריטי; המושב הסמוך מעונה, הקיבוצים וה”התיישבות” בכללותה; הכפר הערבי מעיליה, השוכן מעבר לכביש; מטעי זיתים, עדרי צאן ובקר, גדרות, עצי אלון עתיקים ועוד.

תכלת רם מודעת לכל אלה באופן עמוק. המעונות שלה אינם פונים אל ממדי המשמעות הקיימים של המרחב, אלא מבקשים להוסיף ממד נוסף, ולעשות זאת ללא תחושה של בעלות בית, אלא של ארעיות והכרה בהיותה אורחת במקום. ההצבה מחולקת אף היא לשניים. על גבי מאגר המים מוצבים בלוקים של איטונג, שבהם חצבה רם עיטורים תלת-ממדיים המייצרים מעין שפת סתרים, אָלֶפְבֵּית של המקום, כשאופן החציבה והשיוף בבלוק מעניקים תחושה של מפגש אינטימי עם חפץ קדום. בהמשך יופיעו הבלוקים גם בתוך המעונות עצמם כתו היכר או כסימן ייחודי לכל מעון.

חלקה השני של ההצבה מוצג ע״ג טרסות הבטון החשוף. רם בנתה שישה עשר תאי מגורים, מעונות, המוצבים ע״ג החלקים הרחוקים של טרסת הבטון. קירות המעונות עשויים מקרטון עבה ומחוברים בפינותיהם במעין מחברי שן. לכל מעון צורה שונה, העולה בקנה אחד עם התפקיד השמור לו – מעון לאדם עומד, יושב או שוכב; מעון לזוג או למשפחה; מעונות ילדים; מעונות לאדם הקורא, ההוגה או המהרהר תוך עישון סיגריה. קירות הקרטון מייצרים גם את החלונות, את הדלתות, את השידות, את תאי האחסון ואפילו את התמונה שעל הקיר. המעונות קשורים בקשר רופף לג’ריקנים צהובים מלאים במים, המגינים עליהם מפני רוח חזקה. בצד מונחים יריעת ניילון וחבלי גומי, למקרה שהיורה יקדים השנה.

בתוך המעונות מופיעים אלמנטים דומים בווריאציות שונות: מזרן חתוך על פי מידה, העטוף בסדין לבן; שמיכה לבנה שעליה רקומות דוגמאות אדריכליות שונות; בלוק האיטונג החצוב, החוזר על הצורות המעוטרות וממשמע אותן עתה באופן שונה, ביחס למעון הספציפי ולאדם, שלו הוא נועד; מקלות עץ טבעיים או מגולפים, שלחלקם שימוש מוגדר, כגון החזקת הדלת או החלון פתוחים, ואילו לאחרים שימוש שנדרש בעבר או יידרש בעתיד, ובינתיים מתקיים כפוטנציאל בדמיון. גם כוס הזכוכית הישראלית המוכרת מופיעה כאן ברבים מן המעונות, כשהיא ריקה, מחכה לגשם. לכל אלה מצטרפים מספר אלמנטים נוספים, כמו ספרי קריאה עטופים, פתקי נייר ומציאוֹת מן הטבע הסובב.

מפגש הקרטון והבד הלבן עם הבטון החשוף מחולל תחושה כמעט תרפויטית: הברוטליות הקשה, הטוטליטרית, המגלומנית של הבטון אל מול הקלות, הרוך והעדינות של מבנה הקרטון והבד הלבן. הצופה, המורגל כל כך למציאות של מבני בטון, שנבנו ועדיין נבנים מתוך בולמוס קשה של צורך בהגנה, באחיזה נוקשה בקרקע, בשליטה מוחלטת, ניצב עתה מול “אדריכלות” הופכית לחלוטין – ארעית, פגיעה, שברירית, וכל זאת על גבי בטון חשוף. מעבר לסיפור האדריכלי, רם מפגישה כאן בין שני סוגי אדם או בין שני מיני הוויה: האחת היא הווית האדם המודרני או הפוסט-המודרני, והוויה נוספת, שעליה יש לעמוד.

הדמיון והשוני בין המעונות של רם לבין ה”תאים” של האמן הישראלי-צרפתי אבשלום (ויש לציין שגם רם מכנה את המעונות שלה “תאים”), עולים שוב ושוב במהלך הביקור. שתי ההצעות האמנותיות-אדריכליות, בדומה למרבית העיסוק האדריכלי באמנות – עומדות אל מול האדריכלות המוסדית: העיר התעשייתית והפוסט-תעשייתית, הדירה העירונית הבורגנית, הסביבה המנוכרת וכיוצא באלה. גם אבשלום וגם רם עוסקים באמצעות המבנים ההיוליים שלהם בחוויית האדם היחיד, הסובייקט, בסביבת האדריכלות המודרנית. שניהם מעצימים אצל הצופה-משתתף את החוויה האישית-גופנית-פנימית בתוך הסביבה האדריכלית, ואת האופן, שבו האדריכלות מכוננת את ההוויה. שתי ההצעות, כל אחת בדרכה, מורדות, למעשה, בסוג המִשטור המודרני-אדריכלי הזה.

אבשלום מטפח ומקדש את ההסתגפות, ההסתגרות והצמצום כאפשרות של בריחה או מקלט-מפלט מהרוע והניכור השולטים בחוץ. זהו בעצם ניסוי מחשבתי וחוויתי בניתוק מוחלט, אנורקטי או נרקוטי, מן העולם. המבנים של אבשלום מאתגרים ומורְדים בתודעה המודרנית מבפנים, על מנת לשרוד ולנסות אולי להיגמל מהקולות ומהמראות הבלתי פוסקים. אפשר להתייחס לתאים שלו כאל מכוני גמילה אישיים מן ההרסניות המודרנית. לעומתם המעונות של רם אינם מייצרים תנועת נגד או מרד באדריכלות-תודעה המודרנית. הם יושבים עליה בנחת, כמו מכירים בה, על מלוא עוצמותיה והרסניותה, ומבקשים מאתנו להניח אותה לרגע בצד ולשקוע או להתרומם לרובד נוסף, המתקיים בנו כל העת.

כאן עולה גם החיבור – הלעוס במקצת, אך חיוני לגמרי בהקשר של המעונות – לתזה שניסחה שרה בריטברג-סמל על דלות החומר כאיכות באמנות הישראלית. במרוצת השנים עבר השיח על אודות המאמר רדוקציה חמורה, ומרבית ההקשרים שבהם הוא מוזכר נוגעים לאמנות דלת אמצעים, לשימוש בחומרים זולים, למחוות צנועות. עבודתה של רם מחזירה אותנו לחלק הראשון בשמו של המאמר: “כי קרוב אליך הדבר מאוד” (דברים ל’, י”ד). הדלות של רם (תכונה שעליה הצביעה גם בריטברג-סמל) נוגעת לא רק לפן הסוציו-כלכלי, אלא בעיקר לפן התאולוגי – לחיפוש עיקש אחר המהות והאין, שהחומר יכול רק להדהד. ואכן, איכותם הבראשיתית של החומרים מייצרת חוויה אינטימית וקרובה מאוד, שנדמה כי רם מביאה אותה לשיא בהצבה הנוכחית.

כשהקרטון, הסדינים הלבנים, בלוק האיטונג המשויף, הג’ריקן הצהוב והניילון מתלכדים כולם לכדי בית, בית ראשוני, הצופה מרגיש כמו ילד, שהוזמן לישון בבית קרטון לצד נוכחות שאינו מכיר, אך משום מה חברתה נעימה לו. ואולי אין המדובר בילד של ממש, אלא באלמנט נפשי קדום אחר – נשמה או רכיב בנשמה – שמרגיש לרגע, שהוא יכול באמת לקבל מקום. את הרכיב הזה ניתן לכנות בשם “אדם קדמון”.

בדומה למונחים רבים, הצירוף “אדם קדמון” הגיע לשפה העברית המודרנית מן העברית הקדומה, במקרה זה מהקבלה (הוא מופיע, בין היתר, בתורתו של ר’ יצחק לוריא, ומועלה על ידי גרשם שלום). כפי שהצביע שלום במכתבו לפרנץ רוזנצוויג בשנות ה-20 של המאה הקודמת, בתקופת תחיית העברית, מטעני המונחים התיאולוגיים העבריים לא יישכחו בתוך השפה, אלא ינכחו בה ויצופו על פני השטח. מאמרו של שלום, “הצהרת אמונים לשפה שלנו” (1926),¹ מכוון בעיקר כאזהרה מפני המטענים המשיחיים והאפוקליפטיים של העברית, שבראשית הציונות ניסו בני דורו להתנער מהם, אך מילותיו מסמנות לנו גם כיוונים אחרים להתבוננות במשמעות השפה ובגלגוליה.

סביבת המחייה הטבעית של האדם הקדמון הקבלי היא בעולם רעיוני-מיסטי, בחברת מושגים כגון צמצום, החלל הפנוי, עולם האצילות, אינסוף, בריאה, גשמיות ועוד. גם מבלי לרדת לעומק המושגים והתורות, ניתן לחוש כיצד אלה מהדהדים בתוך המעונות של רם. ניתן לומר כי המונח העברי “אדם קדמון” הוא לא רק תיאור מדעי-היסטורי אבולוציוני, שנוסח בראשית העת המודרנית. בעוד שבעיניים מודרניות אדם קדמון שולח אותנו לראייה מדעית היסטורית, המשרתת את האבחנה בין החייתיות והפראיות אל מול הנאורות, הסדר וההיגיון, הרי האדם הקדמון העברי מתקיים באזורים שונים לגמרי; הוא תבנית אדם נאצלת, רוחנית, הבריאה הראשונה. במערך היחסים שבין המעונות הראשוניים והקדמוניים של רם לבין פנטזיית הבטון שתחתיה, דווקא אדריכלות הבטון היא ההופכת להיות חייתית ויצרית אל מול הנשגב, הפיוטי והנאצל של המעונות של רם.

חלק בלתי נפרד מן ההצבה של רם הוא האירוח, שמציע המקום. ישיבה תחת עץ האלון, מקלחת אל מול סלע גיר קשה ומרשים וטבילה במאגר-מקווה. הטבילה במקווה מעצימה את התחושות ביחס להוויית האדם הקדמון, המתקיימת במרחב – חיבור לנקודה בראשיתית פנימית ותחושה עזה של התחדשות טבעית, הנובעת מעצם המפגש עצמו. במהלך הנסיעה בחזרה לעיר אנו שבים ונספגים אל המרחב היומיומי הקשה, אך נקודת חירות קטנה בכל זאת נותרת מנצנצת בקצה התודעה.