בין אפר לזוהר

“בְּזֵעַ֤ת אַפֶּ֙יךָ֙ תֹּ֣אכַל לֶ֔חֶם עַ֤ד שֽׁוּבְךָ֙ אֶל־הָ֣אֲדָמָ֔ה כִּ֥י מִמֶּ֖נָּה לֻקָּ֑חְתָּ כִּֽי־עָפָ֣ר אַ֔תָּה וְאֶל־עָפָ֖ר תָּשֽׁוּב”.
בראשית ג’, י”ט

מחזה מרהיב, מנצנץ, זוהר ומוזר נגלה בכניסה לחצר מרכז אדם ועמלו במוזיאון ארץ ישראל: הרחבה המעגלית והמדורגת, המזכירה אמפי־תיאטרון, גדושה בעצמים הנדמים כצדפות, קונכיות, או תפרחות, הניצבים על עמודי ברזל דקים, ומסביבם מעין עלים קמלים וחסרי חיים. הקונכיות או התפרחות לכאורה נפתחות כאילו הן בשיא פריחתן ומקרבן בוקע אור זוהר בגוון ארגמני־מוזהב, אולם נדמה שהעלים הקמלים שסביבן נשרפו והתכלו מן הלהט שבקע מהן. העלים המתכלים מבהירים לצופה שפריחה זו היא זמנית בלבד, ובעוד זמן קצר למדי יהיה גורלן של הקונכיות/תפרחות הזוהרות זהה, והן יכמשו, יתבלו ויתכלו.

עידוד קל ניתן לשאוב מביקור נוסף, היות שהמיצב “לא על הלחם לבדו” של האמנית אביבית סגל משתנה לעיתים קרובות. המיצב תלוי המקום (site-specific) עשוי כולו מבצק מחמצת, חומר אורגני, חי, אשר נלוש ונאפה בצורות שונות, והוא דורש טיפול תמידי כדי לשמרו; במשך למעלה משנה מזינה האמנית מדי שבוע־שבועיים את המיצב בכלי בצק חדשים ורעננים. מעלי הבצק החדשים יבקע אור שמש והם יופיעו קורנים וזוהרים, כאילו שלהבת אש בוערת מתוכם. באופן זה מתקיים המיצב באופן תמידי, כסנה בוער שלעולם אינו מתאכל.

מעגל קיום זה בא לידי ביטוי בדבריה של סגל עצמה, אשר מציינת שיש לתת כבוד לתהליך הקמילה אולם באותה עת מזינה את המיצב כשהיא אחוזה בתשוקה ובבעירה פנימית למעשה האמנות והיצירה. האמנית כמו מפיחה מפעם לפעם רוח חיים חדשה במיצב, כאילו היא מדליקה אותו בשלהבת חדשה, והוא משתנה תדיר, כך שגם המראות משתנים מביקור לביקור. הבעירה היא כאש התשוקה לחיים והלהט ליצור בעת ובעונה אחת, וכך האמנות היא כמו הלחם – תוצר בסיסי וחיוני לחיים.

התשוקה לחיים הופכת משמעותית ובולטת במיוחד לנוכח הבעייתיות הקיימת במיצב: הלחם משמש למעשה כמזון לציפורים, מזג האוויר – חום, קור, גשם – פוגע בו, הוא מעלה עובש, רימות וטפילים, וכן הבצק עצמו הוא חומר סורר ולא קל לעיצוב. האמנית כמו מתגרה בחומר ובודקת את גבולותיו, וכך מתהווה סוג של מאבק והתמודדות מול הטבע, מלחמת קיום שהיא למעשה מלחמה על קיומה של היצירה ומעשה האמנות עצמו.

באופן סמלי, האמנית אף זרעה זרעי חיטה באדמה עליה ניצב המיצב, והזרעים נבטו וצמחו. באופן זה, האמנות משולה לחיים עצמם: בזיעת אפך תאכל לחם ובזיעת אפך תיצור אמנות. היבט זה קושר את החיטה למקור התנ”כי, ולתפיסה לפיה עץ הדעת היה למעשה חיטה, המסמלת את השפע האלוהי התמידי. בהתאם לגישה זו, מעשה חווה היה מעשה אפייה, שהביע את ההשתוקקות להשתתף בתהליך היצירה. חווה כתשה את השיבולים, טחנה לקמח, לשה ואפתה לחם. החיטה שלאחר החטא הפכה מצמח עצי לצמח עשבוני, חד־שנתי, והיא מסמלת את המציאות שנובעת מהחטא האנושי ואת הצורך המתמיד לטרוח ולעבוד שוב ושוב על מנת לזכות ולחדש את השפע האלוהי.¹ החיטה מסמלת את הדעת, ואת ההתפתחות הפיזית והשכלית של האדם.² על כן, מעשה טחינת השיבולים ולישת הבצק של חווה כרוך בתהליך פיזי ובתהליך נפשי־מנטלי, אשר הוביל לידיעה שהייתה חסרה קודם לכן.

באופן דומה, האמנית עצמה מעידה שהעבודה עם הבצק דורשת כוחות ואנרגיה פיזית אך גם נפשית, כך שמתקיימת פעולה הדדית של גוף ונפש. החוויה הרוחנית היא זו שמניעה את פעולת היצירה הפיזית, דבר עליו מרמזת כותרת המיצב: “לא על הלחם לבדו”, משמע, הזנת הרוח עומדת אף היא ביסוד הקיום האנושי. המיצב עשוי למעשה מקמח ומים בלבד, שני חומרי יסוד בהזנה האנושית, וגם ארבעת היסודות – אדמה, אוויר, אש ומים – נוכחים בו. גם בהתאם לפרשנות המקורות התנ”כיים, החיטה מסמלת את המזון היסודי של האדם, היא יונקת את חיוניותה מהאדמה, וקיים קשר בין חיטה, אדם ואדמה, ששילובם הם יסוד האדם.³

ההתחדשות והקיום המתמידים של המיצב עולים בקנה אחד עם הלקח המקראי על הצורך האנושי לעמול שוב ושוב על עיבוד החיטה ואפיית הלחם כדי לחדש ולזכות שוב בשפע האלוהי: בעת שהותו בגן עדן לא היה על האדם לעבוד ולהכין את לחמו, ואילו לאחר האכילה מעץ הדעת עבר האדם ממצב של קבלה למצב של פעילות ואי־אכילת לחם חסד. באופן זה הופך האדם לחלק בלתי נפרד מן הבריאה המתמדת, וכך הוא זוכה בשפע האלוהי ללא תחושת הבושה המלווה את המקבל שאינו יוצר.

ההתחדשות והקיום המתמידים של המיצב עולים בקנה אחד גם עם תפיסת היסודות כשרויים במצב של זרימה ושינוי, כפי שמתאר אפלטון בדיאלוג ‘טימאוס’ על אודות טיבו של היקום:

אדמה שנתקלת באש ומתפרקת בשל חידודה של זו, תתנודד אנה ואנה – בין שלאחר התפרדותה תהא מקופלת בתוך האש עצמה, ובין שבתוך גושי אויר או מים – עד שחלקיה היא ייפגשו אלו באלו באשר ייפגשו, יתחברו יחדיו ושוב יהיו לאדמה; שלעולם שלא יוכלו להיפך למין אחר (…) ואילו בשעה שמים יתפרדו ליסודותיהם, בין מכוחה של אש ובין מכוחו של אויר, יכולים להתהוות בצוותא  שני גופי אויר ואחד של אש; ובהתפרק האויר, תהיינה הפרודות של חלק אחד מחלקיו לשני חלקי אש. ומאידך גיסא, כשמעט אש מקופלת בתוך הרבה אויר או מים או באדמה, מתנועעת בתוך הגושים הללו שהם נישאים ממקום למקום, ובקרב הניטש בינה ולבינם גוברים הללו והיא מתפוררת, אזי מתחברים שני חלקי אש וחלק אחד של אויר. וכשיד האויר על התחתונה, והוא מתרוסס  לרסיסים, תתגבש משתיים וחצי של צורותיו צורה שלמה אחת של מים (…) ואשר לתנועה ומנוחה (…), בתוך מצב של אחידות לא תיתכן תנועה (…).⁴

במצב הזרימה, התנועה והשינוי מגולמת הנצחיות ביקום, כך שמה שניזון ומתהווה מן היסודות נולד, חי, מתקיים, מתכלה, מת, ונולד מחדש. תפיסה זו זכתה לביטוי פואטי באפוס רחב ההיקף “על טבע היקום” של המשורר הרומי בן המאה הראשונה לפנה”ס לוקרציוס:

“אל נא תחשוד בי, כי אך בחפזי את אזניך גליתי

על זמניות יסודות העולם, על האש, על הארץ,

על הנוזלים בכללם, על הרוח – כל אלה יגוועו.

אפס – שנית יחזרו, יוולדו ויוסיפו לצמוח”.⁵

המאמצים לשמר את המיצב ולדאוג באופן קבוע לקיומו הם כמטאפורה למאבק האנושי המתמיד בהתכלות הזמן ובזמניות הקיום. סגל עצמה מציינת שהזמן הוא חלק מחומרי העבודה, והוא מקבל צורה והופך למוחשי בחומריה וצורתה.

הצער האנושי על זמניות הקיום הוא קדום, ומאז ומעולם נעשו ניסיונות לזכות בנצחיות ובאלמוות. ניסיונות אלו התבטאו בטקסים, התקדשות ופולחנים דתיים בעולם העתיק.

ואכן המרחב המעוגל והמדורג של המיצב מהדהד אזור טקסי מקודש בפולחן פגאני עתיק. עלי הבצק הזוהרים באור הארגמני המוזהב נדמים לקערות המכילות שמנים קדושים או שיקויים מרפאים ומזככים, ואילו שרידי הבצק הנראים כאילו נשרפו הם כשרידי קורבנות שהועלו לעולה.

המראה הקסום והזוהר של המיצב מעורר תחושות של התפעמות כמתוך חיזיון באלוהות. ואכן, ההיכספות לחזות במראה אלוהי מופלא ומפעים היא קמאית ומוטבעת באדם מרגע לידתו, כפי שמתואר בדיאלוג ‘המשתה’ לאפלטון. הרצון להתאחד עם האלוהות עמוק ומושרש, ועל מנת ליצור אשליה של חוויית התמזגות זו מקיים האדם פולחנים אשר יעניקו לו תחושה זמנית של התמזגות עם הנשגב האלוהי. אכזבה מניסיונות אלו להתמזג עם האלוהות באה לידי ביטוי בסיפור המיתולוגי על בת התמותה סמלה, אשר ביקשה לחזות במראה האלוהי האמיתי של זאוס אהובה, אבי האלים. משנתגלה זאוס בפני סמלה במראהו האלוהי, שכן הבטיח לה שימלא את כל משאלותיה, נתכלתה האהובה האנושית ונשרפה באש להבה. עם זאת, סיפורים מיתולוגיים אחרים מציגים הצלחה בניסיונות התמזגות אלו, כמו למשל בסיפור האלהתו של הרקלס לאחר מותו האנושי־הגשמי, או התמזגותה של פסיכה עם קופידון אהובה לאחר מסע חניכה מייגע.

מוטיב השריפה הוא גם מוטיב מקראי, שכן החיזיון המופלא של משה בסנה הבוער באש ואינו מתאכל היה אף הוא חוויה של התגלות אלוהית נשגבת, אשר סימלה את שליחותו לשחרורם של בני ישראל מן העבדות במצרים והבאתם לארץ ישראל.

פעולת התיקון והשימור שמבצעת האמנית אף היא מעין פעולה טקסית, פולחנית, והאמנית מעידה שזוהי אכן תחושתה כאשר היא מגיעה למתחם המיצב כדי לבצע את עבודתה. חוויית התיקון מרגשת ונשגבת כשלעצמה, שכן זוהי חוויית יצירה חושנית, שבה מעורבים החושים כולם: הטעם, שכן בסופו של דבר מדובר בלחם, אחד ממוצרי המזון הבסיסיים הערבים ביותר לחיך האנושית; הריח – הריח הערב של מאפה הבצק הגודש את המרחב; הראיה, שכן המראה הזוהר והמרהיב הנוצר מהשתברות קרני השמש בעלי הבצק האווריריים והשקופים קמעה גורם להתבוננות ממושכת ומהורהרת כבמעין חיזיון; וכן השמיעה, שכן מרחב זה מזמן אליו ציפורים שציוציהן הפכו לחלק מן המיצב.

המימד החושי והחושני אם כן מובהק ומשמעותי מאוד במיצב זה.

האופי החושני והמראה המהפנט של המיצב הופכים אותו למאגר למחשבות ולהרהורים. הצופה עשוי למצוא עצמו עומד מול המיצב ומהרהר על אודות מכלול הניגודים הקיים בו, שהוא מתעתע וכמו משטה בצופה: במבט מרוחק נדמה המיצב כחיזיון זוהר וקסום, ואילו התקרבות פיזית אליו מגלה מראה של עיי חורבות. לאחר גילוי זה, עשויות קעריות הבצק הזוהרות להידמות למעין עששיות או נרות זיכרון, ואילו עלי הבצק המאוכלים יידמו לשרידים שלאחר שריפה. הקישור המיידי העולה במחשבה הוא לשואה, הקשר שנדמה שהוא חלק בלתי נפרד מן ההוויה היהודית והישראלית. קיר הלחם הנמצא משמאל לשער הכניסה ומושך אליו ציפורים הבאות לנקר בו מחזק הקשר זה בהיותו עשוי מכיכרות לחם הנדמות כאריחים. כיכר לחם נקשרת במחשבה היהודית שלאחר השואה לרעב ומחסור וגעגועים לבית שנחרב, ואילו קיר הלחם במיצב תלוי מקום זה מעלה בזיכרון את הסמל המזוהה ביותר עם הערגה של העם היהודי לארצו – הכותל המערבי.

נראה אם כן, שהמיצב של אביבית סגל מגלם בקרבו את ההיבט הלאומי, ממנו כפי הנראה אין מנוס, כאשר הקמח והלחם מסמלים את השואה, רעב והישרדות; שרידי העלים המתכלים הם סמלים לשריפות, רדיפות, כיליון ומוות; ואילו האור והזוהר הם סמלים לתחייה, תקומה של עם, התחדשות והגשמת חלום וחזון. באותה עת, מגולם במיצב ההיבט האוניברסלי של האדם, הנידון דרך קבע להיטלטל בין שפע לכיליון, והוא שרוי במעגליות מתמדת של יצירה, מוות ולידה מחדש, כמצב ההוויה האנושית השרויה דרך קבע בין אפר לזוהר.