אחרית דבר*

אם ברצונך להבין את העבודות הנ״ל, אין לפגוש בהן כך סתם, היישר מדלת הכניסה. פעימות ליבך אינן מסוגלות להסתגל מיד לקצב הרצוי. קודם כל, מעט הדרכה לא תזיק. אצטט את ברנקוזי שאמר: ״המונומנט תלוי במקום המסוים שתבחר, והוא מושפע מזריחת השמש ומשקיעתה מעליו, ומכל מה שנראה בסביבתו הקרובה״.

אם יש לך כמה שעות, לפני הביקור ב״קבורת חמור״, מומלץ ללכת דרך השדרה, ולעבור מתחת לשער הבטון ״אביב״. נעבור תחתיו שלוש פעמים, יד ביד עם מישהו אהוב מאוד, כאשר השמש מאירה את האבן באור ירוק. לפני עשור, השער שימש כזירת התכנסות, חלק משורת אוהלים שהוקמה במקום. נשאו שם נאומים צעירים ובריאים, סימני חיים של שותפות.

אם יש לך יום פנוי, כדאי בכלל ללכת לכיוון הים, ובדרך לחשוב רק על מה שחשוב באמת. דרומית לדרך ארלוזורוב, בין המלונות, לצד הטיילת, האנדרטה מחכה לך. זוגות של דיונות יצוקות ברונזה, מוצבות זו על גבי זו בקו לולייני אל-על. בבסיסן דיונה בצורת אקדח, מתזכרת את אותו רצח מפורסם שמעולם לא פוענח. בראש העמודה – תל אביב – עיר זהובה שהוריקה בחסות הזמן והמלח.

רק אז, מלאים בפלאות שנחזו, לאט ובלא רעש, בשחר היום או בערבו, דרך דלת הכניסה, נפגוש בקיר הסטודיו.

על יריעת הניילון, צורות שונות של מחשבה מוקפדת, מסודרות לפי הגיון ברור אך נסתר. אני נזכר בלוחות של אבי ורבורג שמאגדים מחשבות דומות על החיים שלאחר המוות. צללים שחורים של חלקי גוף, כאילו לקוחים מעמודיו של ספר אנטומיה לאנושות שנכחדה, מייצרים מקרא צורני להופעות של כליון.

משם נעבור אל ׳אטלייה דומיני׳. הוא לא דורש מאיתנו הרבה. הבקשה היחידה שלו היא להקפיד מאוד על נקודת המבט. שתמיד נעמוד בנקודה בה הקיר נשקף ברקע. ואם לא ניתן לראותו, יש לזכור טוב את קיומו בחלל. הם (הקיר והרצפה) קשורים אחד בשני, ומבקשים להיות יחד עד כמה שניתן. בנוסף, אמליץ לך בזמן השיטוט על רצפת הניילון, בין ענני הגבס הלבנים, לנסות לדמיין את הסיפורים החבויים בחומר. של הנמר, הקוף והגולגולת.

נסיים אם כן, באדמה. מאובן חול דמוי עז, שנוצר מחופי העיר וחובר לגב מתכת ממוגנט, רליק מקומי לתהליכים גיאולוגים עתיקים; מזכרת קטנה מאירוע גדול. אבנים קדושות מסודרות סביבו, עדות אילמת למשמעות הקוסמית שברגע גילוי השלד. בחמלה מלאה יש ללחוש לו (לשלד): ״על דאטפת אטפוך, וכל מטיפייך יטופון״.

אחרי הדברים האלה, בין השלדים השחורים והצללים הלבנים, חשבתי על העתיד, על ילדתי. נזכרתי בשורות שכתב לוקרטיוס: ״מעולם לא חשך היום בבוא הליל, ומעולם לא הפציעה איילת השחר לאחר מכן, מבלי שתשמע בין בכי התינוקות שנולדו זה עתה, זעקת הכאב שמלווה את המוות וגם את שחור הקבורה״.

רציתי רק להראות לך את הדרך. העולם מתגלה לנו דרך הידיים, דרך המגע. מבעד לעיניים הרואות אינסוף עולמות עולה המוזיקה, הרמוניה של כוכבים. בקו לולייני אל-על, נלך. נלך – וסילחו לי על דברי הפשוטים, אלו רק נחמות קטנות – אל המוות דרך העמוד האינסופי.

 

 

*מבוסס על קטע מתוך ׳שיחות עם ברנקוזי׳ של פלאולוג טרטיי.