“הספר מגרד בי”

ספר התערוכה “המחלקה האתנוגרפית של המוזיאון של העכשווי” שהתקיימה בבית הנסן בירושלים בשנת 2017 ראה אור לקראת סיומו של מהלך אוצרותי ייחודי שיזמה והוציאה מהכוח לפועל קבוצת סלה-מנקה. בספר כתבות ומאמרים במגוון סוגות, צילומים של יצירות האמנות שהוצגו, וצילומים אחרים שנלווים למאמרים. הדפים האחרונים, שכותרתם “שעשועים לילדים”, מוקדשים לעבודה עצמית: דימוי מיוצג בקווי מתאר ומזמין למלא את השטחים בצבעים; הוראות מנחות כיצד להכין פמוטים חשמליים; והסברים ליצירת אותיות מסלק מעודדים לפעולה תמימה לכאורה – צבע הסלק מטשטש את הגבול בין היד הכותבת לאות הנחתמת. אני רואה בדפים האלה קריאת ניעור או הצעה רעננה למארגני ביקורים במוזיאונים. מוצג במוזיאון יכול להיות נקודת מוצא לשיחה בנושאים שאינם מדוברים במסגרות המקובלות.

ספר התערוכה ראה אור לקראת סיום התערוכה.

סיום תחילה. אני אוהדת את מהלך האוצרות המורכב שהובילו לאה מאואס ודיאגו רוטמן. “המחלקה האתנוגרפית של המוזיאון של העכשווי” היא מהלך שפועם כבר כמה שנים. התערוכה הסתיימה, ספר התערוכה ראה אור, לאה מאואס ודייגו רוטמן ממשיכים ליזום אירועים שמעלים על פני השטח נושאים שתוקים, מגבירים קולות שאינם רמים, מעירים טקסטים רדומים ופורמים את הסדר בנושאים שמצויים על קווי התפר בין אמנות, חברה ותרבות.

קבוצה זוגית זו מרחיבה את תדר הקולות בסדר היום החברתי-תרבותי.

כתבה זו מתייחסת לספר התערוכה. ספר-חפץ זה עשוי נייר, נוח לדפדוף, לקריאה ולניוד. בין הדפים הכתובים ובין דפי הדימויים יש יחס הולם וענייני. הדימויים פזורים ופרוסים בגדלים משתנים, מה שמאפשר להם להיחרט בזיכרונו החזותי של הקורא. הערות השוליים וכיתובי הצילומים מאפשרים קריאה רצופה. ספר התערוכה הוא מופע שמתניע סקרנות, אך לא רק. לקח לי זמן לפענח מה הפך ספר תערוכה זה לייחודי, ולו בעיניי.

שם התערוכה מכוון לנושאים שבהם התמקדו האוצרים: מקומות, דמויות, אירועים, חפצים ומנהגים שמאתגרים את הצופה; וכן גילויים שאינם צפויים כשמדובר במפגש בין המונחים “אתנוגרפי” ו”הזמן העכשווי” באתר שמוגדר מוזיאון.

התערוכה הוצגה בבית הנסן, מבנה אבן מוקף חומה ונוטף סקרנות. המבנה הוקם ב-1887 בשכונת טלביה בירושלים ושימש בית חולים למצורעים המורחקים מעם עד שנסגר ב-2009. משנת 2013 בית הנסן הוא מתחם לאמנות, עיצוב וטכנולוגיה, ובו נמצא המרכז לאמנות ומחקר “מעמותה” והמוזיאון של העכשווי. בתערוכה הוצגו יצירות אמנות שנוצרו במיוחד לתצוגה זו. כל אחד ואחד מהאמנים המשתתפים מובהק בארגז כלים מקצועי וייחודי. בהתבוננות עומק בתערוכה ניתן להבחין במהלך פנים אמנותי של שיתופי פעולה מרתקים – או שמא פעולה משותפת ומכבדת שיש בה השלת הייררכיות המאפשרת בחינה נוספת של המושג “אמן”.

תאופיק כנעאן היה הרופא הראשי בבית החולים למצורעים בשנים 1919–1948. תחומי העניין הנוספים שלו מתקשרים – באופן שמעורר ניחוח של כישוף – לנושאים ולדמויות שיופיעו בהמשך הספר. בייחוד התעניין במורשת הפלסטינית החיה, תרבותם החומרית של בני הארץ. אוסף הקמעות היה חלק ממחקרו האתנוגרפי בעודו מגבש תודעה לאומית פלסטינית. במסגרת זו ניהל דיאלוג עם נשיא האוניברסיטה העברית יהודה-לייב מאגנס על מדינה דו-לאומית.

ש’ אנסקי (1863–1920) יצא פעמיים עם משלחות אתנוגרפיות לחבל ווהלין ופודוליה (אז פולין ורוסיה) כדי לאסוף עדויות ממשיות ומוחשיות לתרבות היהודית ולהקים מוזיאון אתנוגרפי. הוא הכין שאלון ארוך ביותר שסקר את חיי היהודי מלידתו עד מותו. למשלחות הצטרפו צלם, צייר, מוסיקאי וסטודנטים שאספו שפע של חומרים – בין היתר הקלטות, צילומים, מסמכים ועדויות כתובות. פעילותה של המשלחת נקטעה עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה.

אחת האגדות שתיעד אנסקי על חתן וכלה שנרצחו מיד לאחר חופתם ונקברו בתל קטן על יד בית כנסת גדול הוא מוטיב מרכזי במחזה “הדיבוק” שכתב ב-1913. הקולות במחזה בוקעים מאותו מקור נסתר יותר ממאה שנה. בתערוכה המחזה מוצג-מומחז-מוסרט, והקולות תואמי התקופה מתחדדים לעכשווי: לסוגיות חברתיות ופוליטיות, לקשר בין גוף ונפש. הבה נחזור ל”שעשועים לילדים” – מה המרחק או הגבול בין היד היוצרת אות לזו המחברת אותיות למשפטים?

משפחת אל-קורשאן משבט הג’האלין מתגוררת במבנה רעוע בשטח C, בדומה לעוד משפחות בדואיות שמאז קום המדינה נודדות בעל כורחן. המבנה הבדואי ממשיך לנדוד ממקום למקום בגרסאות כיסוי שונות ומתוחכמות. בחג סוכות הוקם האוהל כסוכה בחצר בית הנסן, ולאחר מכן הוצג באחת הגלריות במוזיאון ישראל. סוכה אחרת, ״סוכת העץ של משפחת דלר״, שמוצגת דרך קבע במוזיאון ישראל, היא נקודת מוצא למהלך מחקרי מעניין שאמנים יודעים כמותו. שם העבודה החדשה הוא “סוכת העץ של משפחת דלר” (2017), רפרודוקציה לא מאושרת. רפרודוקציה לא מאושרת. מה בין מאושר למאושר?! האם יש קשר בין מתן רשות מידי גורם מוסמך ובין תיאור של מצב נפשי? בין עניין סידורי למהלך נפש? סוכה “ניצולת שואה” נמצאת בתצוגה כמובן מאליו, ואילו אוהל בדואי נכנס כמוצג למוזיאון במהלך מורכב שיזמו אוצרי המחלקה לאתנוגרפיה במוזיאון של העכשווי.

פרימת הסדר המקובל והמוכר עשויה או עלולה להעלות על פני השטח שאלות שמחייבות תשובות ראויות. לכן מצאתי את עצמי נושמת נשימות רוגע זעירות מול דפים ורודים ובהירים מאוד שחוצצים בין נושא אחד לעניין אחר.

הספר מגרד בי. תכניו ועיצובו תואמים את חוכמת החתרנות היזומה האופיינית לפעולותיה של קבוצת סלה-מנקה. הפעילויות נערמות, ועם הזמן נוצרת דרך שבוחנת תדר.

תכנון “המחלקה האתנוגרפית” והמהלכים המחקריים/אומנותיים שקדמו להקמתה נארגו כחוטי שתי וערב במשך זמן מה. לדרך היו שותפים אוצרים ויוצרים בעלי ידע וכישורים מגוונים, וכן חוקרים בתחומים משיקים. אחד העקרונות של האוצרות היה שיתופם של טובי החוקרים מהאקדמיה. בשלב שקדם לתערוכה הם היו צופים משתתפים, ואילו בספר התערוכה מאמרים שכתבו – כל אחד בתחומו – משולבים בין העבודות. מאמרים רחבים, שפורשים את הרקע לכל אחד מהנושאים שיצירות האמנות בתערוכה מתייחסות אליו.

ספר התערוכה נמצא לצידי זמן רב. נהניתי מדפדוף מקדים, מקריאה שהתחילה בגלל צילום שמשך תשומת עין. קראתי משפטים לפני שהבנתי את הקשרם. כיבדתי מאוד את הבחירה לרשום ברשימה אחת את הכותבים ואת האמנים. מפגש בין אנשי אקדמיה לאמנים כמו שרקמו דייגו ולאה יכול להוביל לדיון אחר במקומה של האמנות בהקשרים חברתיים, תרבותיים ופוליטיים.

הקריאה המתמשכת, המחייבת, האיטית, מותירה זמן ומצמיחה תובנות. חידדתי לעצמי, גם כהמלצה, את חשיבותו של המפגש הממשי עם יצירות אמנות בכל מדיה. למקום הפיזי, לנוכחות, לאוויר, לאור, לריח – יש משמעות. גם אם לכאורה לא תבין כלום – תבין.

הספר מגרד בי.

דמותו של אנסקי מרחפת בין הדפים. הבנת הרקע ההיסטורי חשוב גם אם הוא כתוב בקצרה. המאמרים המתייחסים לתופעת הדיבוק ולהופעת “הדיבוק” מרתקים. פגע רע, חוצה גבולות ומתריס, שמשייט בין חיים למוות, משבש את הסדר המקובל, זה או זו שמתרוצצים ברחבי העולם, מופיעים בשמות שונים, נטפלים, חודרים בדרכים סמויות לתוך גוף ולתוך נפש, שוכנים בה ומדברים מתוכה.

הדיבוק הוא חלק מתשתית קיומי, עניין פרטי שקשור לילדותה של אמנית. ייתכן שלכן אני מתעניינת באותו מקום-אי-מקום שבו ניצת תהליך שאינו בשגרה. הבנת ההיסטוריה וההיסטריה בנוגע לאותו דיבוק מנהירה את הפעולות האמנותיות המערערות את כוחו. בחצר בית הנסן, תחת שמיים זרועי כוכבים צפיתי בגרסה חדשה (משותפת לעדי קפלן ולשחר כרמל) לסרט “הדיבוק”. ברגעים אלה האמנתי ולו לרגע שבכוחה של האמנות לעשות מעשה.

הבית הבדואי השייך לבני שבט ג’האלין נודד מאתר אחד למשנהו. משטח C ללב שכונת טלביה, לגן הנפלא סביב בית הנסן, שם הוא הופיע בגרסת כיסוי של סוכה. בעסקת נדל”ן כשרה הוצג האוהל לאחר מכן בגלריה במוזיאון ישראל. במפגש במוזיאון הקדים אבו סולימאן להגיע למוזיאון ועמד בפתח האוהל כדי לברך בברכת ברוכה הבאה (לביתי) את האוצרת הראשית של המוזיאון מירה לפידות. מצבים של חילופי תפקידים מפנים את תשומת הלב כאילו באגביות למושגים שקבוצת סלה-מנקה מעוניינת בחשיפתם. רגע כזה מאפשר שינוי בעלילה.

את החומרים הממשיים, אלה שנוכחים ביצירות האמנות, אפשר לזהות בשמם. אלה חומרים שניתנים למישוש; שלח ידך וגע בם. יריעות אוהל, לוחות עץ ומתכת שמשמשים במבנים נודדים, חפצים קטני מידות ורבי מגיה שעשויים בטון, בד, חוטים, מסך קטיפה אדומה, פמוטים מכסף, פליז, חומר קרמי, סלק, פטיש מכחולים, פתילות. המצאי ניתן להעברה ממקום למקום בקלות יחסית. היכולת להתפרק כדי לעבור  לאתר אחר טמונה במבנה היצירה ובממדיה ביחס לגודל אדם. עבודות הווידאו משולבות היטב במארג זה. היידיש נשמעת טוב, נחלצה מהקשרים אחרים. הצופה חווה בו זמנית כמה אירועים. התחושות מצטברות.

חאן אל אחמאר, ווהלין, יריחו, פודוליה, מעלה אדומים, דרום אמריקה, דרום מרוקו, צפון איטליה ותל אביב הם רק אחדים מהמקומות המוזכרים בספר. המעברים ביניהם כאילו זורמים, אינם נחווים כמאמץ, אלא כמידע. כך גם הדמויות מאגנס, אנסקי, משפחת דלר, לאה, אבו סולימאן, ג’ימס שניידר, תאופיק כנעאן. כולם כאילו נפגשו, חלפו זה על יד זה, על אף פערי הזמן והמקום.

סדר הדברים בספר מוביל את הקורא מהאישי הקרוב אצל הגוף אל עבר פעולת ההתבוננות בנוף ובמרחב. מישוש הקמעות העשויים חומרים שונים, כתב ידה של המשיבה על שאלון האזעקות, תפירה בחוט ומחט של פלחי סלק זה אל זה, פמוטים שניתנים לנשיאה.

 

המבט אל הנוף הוא מבט אל המרחק, מבט שסוקר טריטוריה, מבט שיכול לבטא ערגה. המבט הנשלח למרחוק אוסף ושומר את הזיכרון של מראה הנוף. צלחת חד-פעמית שהופקעה מייעודה ונהפכה לקישוט קיר יכולה להתפענח בתערוכה זו גם כחפץ זיכרון של פנים הבית. שלום צבר במאמרו “שבת תמיד – נרות שבת חשמליים: תולדותיה של מסורת עממית בראי המודרניזציה”, ניכס למאמרו את הפמוטים החשמליים המופיעים כמוצג בתערוכה. גישה דו-סטרית זו ממחישה את האפשרויות הטמונות בהמשך הדיאלוג בין אנשי האקדמיה לאמנים.

ערכו של ספר תערוכה זה טמון במרחב המחשבה שהוא מעורר; באפשריות העיון המרתקות שהוא מזמן לצד השאלות שנשארות תלויות באוויר ומחייבות התייחסות. טוב עשו העורכים-האוצרים כשהקדישו את הכתבות הראשונות להסברים על מסגרות פעילויותיהם, ולכן אני ממליצה לקרוא את הכתבות האלה תחילה. להמשיך משמאל לימין ומימין לשמאל, לדפדף הלוך ושוב.

את הספר הוציאה לאור הוצאת Underground Academy, ועתה מפיצה אותו הוצאת מאגנס – ההוצאה לאור של האוניברסיטה העברית. שיתוף הפעולה בין שני המוסדות – גם בו יש אות.

 

המחלקה האתנוגרפית של המוזיאון של העכשווי
עריכה: קבוצת סלה-מנקה (לאה מאואס, דיאגו רוטמן)
עיצוב: ענת וקנין אפלבאום