על טבע היקום/על טבע הקיום

דֶּשֶׁא וְעֵשֶׂב יָרֹק יְכַסּוּ בְּרֵאשִׁית אֶת הָאָרֶץ,

גֶּבַע וְגַיְא מִסָּבִיב – יִפְרְחוּ הַשָּׂדוֹת וְיוֹרִיקוּ.

פֶּרַח וְצִיץ בִּצְבָעִים עַלִּיזִים יְקַשְּׁטוּ אֶת הָאָחוּ,

אַף אִילָנוֹת עֲבֻתִּים יִנָּשְׂאוּ רָאשֵׁיהֶם הַשָּׁמַיְמָה;

עֵץ יְשַׂגְשֵׂג לְמִינֵהוּ, כִּי חֹפֶשׁ לָרוּחַ נִתָּן לוֹ.

לוקרציוס, על טבע היקום, ספר חמישי, שורות 782-787

לוקרציוס, המשורר הרומי בן המאה הראשונה לפנה”ס, מהלל בפואמה רחבת ההיקף “על טבע היקום” את הטבע, ומסביר בפיוטים רבי חן את טיבו. היקום העולה מן הפואמה מבוסס על חוקיות פיזיקלית ממנה נובעות תופעות שמימיות וארציות. כל דבר בטבע ניתן להסביר, למעשה, על ידי חוקיות זו, ושוגה האדם כשהוא סבור שישויות אלוהיות הן אלו שמעורבות בתהליכים היקומיים.

באורח דומה, מבטא נתן זך ב- “מזמור שיר לירוק” דברי הלל לטבע, וכמו מהדהד את לוקרציוס.  המיקבלות הן בעיקר לגבי חוק הצמיחה והכמישה ביקום והמחזוריות של הטבע. לוקרציוס יתאר זאת כך:

אַל נָא תַּחֲשֹׁד בִּי, כִּי אַךְ בְּחָפְזִי אֶת אֲזנֶיךָ גָּלִיתִי

על זְמַנִּיּוּת יְסוֹדוֹת הָעוֹלָם, עַל הָאֵשׁ, עַל הָאָרֶץ,

עַל הַנּוֹזְלִים בִּכְלָלָם, עַל הָרוּחַ – כָּל אֵלֶּה יִגְוְעוּ.

אֶפֶס – שֵׁנִית יַחְזְרוּ, יֻלְּדוּ וְיוֹסִיפוּ לִצְמֹחַ”.
(על טבע היקום, ספר חמישי, שורות 247-250).

וכן:

אִם מְחֵיק-אֲדָמָה הוּא צוֹמֵחַ

וּלְחֵיקָהּ הוּא חוֹזֵר – אֵין סָפֵק, כִּי אַף הִיא, אַדְמָתֵנוּ,

פַּעַם הוֹלָכָה וּפוֹחֶתֶת וּפַעַם תּוֹסִיף חֲמָרֶיהָ.
(על טבע היקום, ספר חמישי, שורות 259-260).

לתיאורים אלו ניתן להקביל את מילותיו הפואטיות של זך:

כָּל–כָּךְ מְעַט הִבְטַחְתְּ וְלֹא קִיַּמְתְּ. תְּנִי לִי

יָדֵךְ אוֹ, מוּטָב, בּוֹאִי עִמִּי עָמֹק

אֶל הַיָּרֹק בַּזְּמַן, זֶה שְׁכְּבָר הָיָה

וְעוֹד נוֹתַר גַּם כְּשֶׁהֶאֱפִילָה בִּי דַּרְכִּי,

זֶה שֶׁבּוֹ הַכֹּל הֵחֵל וְגַּם הִבְשִׁיל, נָשַׁר

וְלֹא נוֹתַר אַךְ עוֹד יַחְזֹר גַּם אִם

כְּבָר לֹא נִהְיֶה בּוֹ.
(נתן זך, מזמור שיר לירוק)

נדמה כאילו שני המשוררים מבקשים לראות את הטבע כמבוסס על חוקיות שניתנת להמשגה אנושית. נקודת מבט אופטימית זו מגשרת על אלפיים השנים המפרידות בין שני המשוררים, דבר שמוכיח שהרוח האנושית לא השתנתה והאדם מבקש בכל כוחו לתפוס את היקום כנצחי, כך שכל ישות נולדת, צומחת, מבשילה, פורחת, כומשת, קמלה, מתה, ונולדת מחדש.

תערוכתה של סיגלית לנדאו, ״Green Scream״, היא תערוכת מחווה לשירו של נתן זך, וכפועל יוצא, מבלי שהתכוונה לכך, היא גם מחווה לפואמה של לוקרציוס.

ואכן, במבט ראשון נדמית התערוכה כשיר הלל לטבע. הצופה נכנס לחלל עתיר במסמנים של הטבע: את פניו מקדם וילון שזור מגללי צאן הכולא בקרבו נזר נחושת וגבישי מלח; דררות ירוקות משעווה וברונזה מעופפות בחלל; צמחים בוקעים משורשים השתולים בעציצים ובצנצנות בגינה מטופחת; צמחים ענקיים בצבע טורקיז ממלאים את החלל ופסל ברונזה של אדם וחיה מרמז כביכול על חיים של שלום והשלמה בין האדם לטבע. האמנם, שלווה והשלמה מבקשת האמנית לבטא בתערוכה זו?

תערוכה זו התהוותה במהלך תקופת מגפת הקורונה, אשר שינתה למעשה את פניו של היקום כולו ועודה מכה ביתר שאת. חלק מהעבודות נעשו לפני מספר שנים, וחלקן חדשות, ונוצרו עבור תערוכה זו. מעצם העובדה שהתערוכה היא תגובה למגפה, מובן שיש לראות במבט ספקני את ההתרפקות על שיר ההלל לירוק של נתן זך כנקודת המוצא שלה. מאחורי התרפקות לכאורה זו עומד מבט ביקורתי, שבא לידי ביטוי בכל פרט בתערוכה.

כך, ציפור הדררה, שנראית כתוכי ירוק וחביב, היא למעשה ציפור פולשת, שהלכה והתרבתה במהלך השנים האחרונות. אופיה של הדררה מוגדר כאופורטוניסטי ואגרסיבי, וכפי שביטאה לנדאו – “כתוצר של הגלובליזם, מתמקם ומתרבה כמו כלכלות וקלקלות”. כמי שנאבקת על נקודות קינון, דוחקת הדררה מינים מקומיים, ומשתלטת על איזורי מחיה. כתוצאה מהתרבותה היא מזיקה לחקלאות,  ואף פוגעת בציפורים אחרות: ציפורי דרור, שהיו הנפוצות ביותר, הפכו לנדירות. המראה האקזוטי של הדררה מטעה; ציפור שנראית ציורית ותמימה מאוד, כאילו הגיעה מארץ אגדות, והיא למעשה ציפור טפילה. באורח מטאפורי, גם בחיים עצמם לעיתים דבר שנראה לכאורה תמים וטוב בחיצוניותו הוא למעשה טפילי ומזיק.

האדם עצמו הוא בבחינת טפיל ביחס לטבע, דבר שיבוא לידי ביטוי בפרחי הענק בצבעי הטורקיז הפזורים בחלל. פרחים אלו נראים כאילו אינם מפסיקים לגדול, ועל כן הם בבחינת גידולים או מוטציות. מוטציות מסוג זה נוצרו כתוצאה מהתערבות האדם בטבע, תוצאה של התנהגותו הטפילית. מוטציות אחרות הן דימויים משרשראות ברזל על אחד הקירות, הנדמים כתאים שגדלו וצמחו למימדי ענק, כאילו יהיה זה גורלם של השורשים והשתילים הירוקים התמימים שמנגד. שני ציורי שמן המתארים עצים בסגנון מופשט נדמים כמתארים את תהליך המוטציה; וכן סריג צבעוני, שהתפתח כאלתור בתקופת הסגר, הולך ומתפשט על עמוד מרכזי, אף הוא כמעין גידול המאיים לצמוח לממדי פרא בלתי נשלטים.

בציור שמן דומיננטי אחר נראים פרגמנטים של דימויי אנוש, צמחים, שרשראות, וכן סכין רדי-מייד נעוצה בבד, במרכזו של כאוס גדול, כביטוי להרס האנושי העצמי.

פרגמנט בולט נוסף, רדי מייד אף הוא, הוא מתקן עשוי צינורות, ברזים ואגן מים הניצב בחלל, ומתקן נוסף הניצב במרחב שמחוץ לגלריה. מתקן מנותק זה הוא ביטוי למאמציו החרוצים של האדם, בלשון סגי נהור, לעשות כל שביכולתו בכדי להשתלט על משאבי הטבע באמצעות טכנולוגיה מזהמת. דימוי זה עשוי להתפס כהמשך ישיר לעיסוקה רחב ההיקף של האמנית בבעיית ים המלח והפקרתו, כלשונה.

החלל כולו אומר, ואולי זועק, את הניסיונות האנושיים, מחד, לשמור על חוקיות הטבע, אולם מאידך, את ההפרעות התמידיות, ואי ההצלחה של האדם לשמור על מתנת הטבע. פראיות האדם השתלטה על פראיות הטבע, דבר שיבוא לידי ביטוי בפסל הברונזה המתאר אדם וחיה. דמויות אלו נראות כאילו הן שרויות בעיצומו של מחול סוער, כמו לא ברור מי משפיע בפראותו על מי – האם האדם הופך לחייתי, או שמא הוא המשפיע באמצעות פראותו האנושית על החיה התמה?

מחול פראי זה הוא מעין מחול פגאני, דבר שיקבל הד בדימויי מסיכות הפזורות בחלל. דמות האל היתה מגולמת בדימוי המסיכה בעולם העתיק, כביטוי לניסיונות האנושיים לחזות באלוהות ולחוות אותה.

על כך יאמר לוקרציוס:

לָמָּה הַפַּחַד מִפְּנֵי הָאֵלִים מְקַנֵּן בְּלִבֵּנוּ?

לָמָּה נִבְנָה מִזְבְּחוֹת לִכְבוֹדָם וְנָקִים לָהֶם פֶּסֶל?

לָמָּה חֻרְשׁוֹת, אֲגַמִּים נְקַדֵּשׁ לְשׁוֹכְנֵי עֲלֵי-גֹּבַהּ?
(על טבע היקום, ספר חמישי, שורות 73-75).

בהתאם לתפיסתו של לוקרציוס, המפרש את תורת ההדוניזם של אפיקורוס, האדם שוגה בניסיונותיו לרַצות את האלים מתוך פחד בלתי רציונלי. לאלים לא אכפת כלל מבני התמותה, ובמקום ליהנות בחייו, מכלה אותם האדם בפולחנים מייסרים ובסיגופים מיותרים למען ישויות ערטילאיות שאת קיומן הוא הוזה. הפחד האי רציונלי הוא המביא את האדם לכדי ניסיונות להשתלט על הטבע באמצעים הרסניים, וכך להפר את האיזון והחוקיות הבסיסיים. הפרה זו תייצר מוטציות שיאיימו לכלות את האנושות.

בסיומה של הפואמה “על טבע היקום” מתאר לוקרציוס את מגיפת הדבר שהיכתה באתונה בסוף המאה החמישית לפנה”ס, תוך שהוא מצטט מדבריו של ההיסטוריון תוקידידס. בדבריו הפואטיים מתאר לוקרציוס סבל נורא, וכן את המצב האנושי חסר התקווה, רווי הצער והעצב:

“מָוֶת הֵבִיא לְמַרְבִּית רָעֵיהֶם, יִסּוּרִים לְאֵין קָצֶה. מַר וְקָשָׁה מִכָּל אֵלֶּה הָיָה הַיֵּאוּשׁ […]” (על טבע היקום, ספר שישי, שורות 1229-1230).

הפרת האיזון ומערכת חוקי הטבע בידי האדם המובילים למגיפות, כיליון ומוות, הם בבחינת היבריס – חריגה מן הגבולות האנושיים, ועל כן גאוות יתר. דמותה של מדוזה, הניצבת מעל לדלת הכניסה, אותה פוגש המבקר, למעשה, ביוצאו מן החלל, מאזכרת את ההיבריס האנושי אשר גרם למסכת יסוריו של האדם. בעולם העתיק, דימויי מדוזה תוארו בציורי כדים, וכן ניצבו כרעפים בקצה גגות (דבר המכונה – אנטיפיקסות). גם בציורי כדים וגם כרעפים שימשו דימויי מדוזה בתפקיד אפוטרופאי, כלומר כסמל נגד עין רעה. בהשלכה, ניתן לומר, שהאמנית מציבה את דימוי המדוזה כקמע המאפשר מעט אופטימיות בעולם כאוטי זה. דימוי זה חוזר לרעיון המקורי שעמד בבסיס התערוכה – שיר הלל אופטימי לירוק. וכן, בצירוף למכלול הדימויים, התערוכה כולה הופכת לשיר על טבע היקום, ובאותה מידה, על טבע הקיום.

וילון גללי הצאן וגביש המלח והנחושת שבמרכזו, בו פוגש המבקר בכניסתו לתערוכה, ישא כעת, עם היציאה מהתערוכה, משמעות מחודשת. בתחילת הדברים, כפי שתואר, סימל אובייקט זה את הטבע בהתגלמותו: הפרשות של בעלי חיים לצד מחצבים. כעת, עשוי להיראות אובייקט זה כדימוי ארצי הכולא בקרבו מראה אלוהי, זוהר וקורן. באופן זה עשוי האובייקט לסמל כעת את התשוקה האפלטונית הקמאית ביותר: בהתאם למשל האפלטוני, המהווה את יסוד המחשבה בעת העתיקה, הנפש האנושית מבקשת באורח קבע לחוות התמזגות עם האלוהות ולהתנתק מעולם החומר. אובייקט זה כמו מבטיח ששאיפה זו להסתפח אל האלוהות המוארת והקורנת נמצאת כאן, בהישג יד. הרעיון האופטימי המקורי של התערוכה, שב אם כן, ומלווה את הצופה בלכתו.

Green Scream/ סיגלית לנדאו
גלריה הראל
נעילה: 15.08.20