אמנות בזמן קורונה

משיחות עם חברים, התברר לי שגברים שהם הורים חושבים שהם שותפים מרכזיים ל”עבודת ההורות”, והם אלה שהקדישו את מירב הזמן לתהליך הלמידה מרחוק של ילדיהם בתקופת הקורונה. מעט מאוד נשים הסכימו עם אבחנה זו. גברים רבים כותבים על חוויות נפלאות שזימנה להם התקופה: להיות בבית, להכיר את הילדים וכדומה. למותר לציין שמצב זה, שעבור גברים הוא יוצא דופן, הוא היומיומי והמובן מאליו עבור נשים. ייתכן שהמצב החדש והמטלטל, שבו גברים משקיעים זמן ניכר בבית ובטיפול בילדים, נחווה בעוצמה גדולה כל כך דווקא בגלל שאנו לא רגילים לכך. נדמה שלמעשה היחסים המגדריים המקובלים, במסגרתם נשים הן האחראיות והמבצעות בפועל של רוב עבודות הבית השקופות וחסרות היוקרה, ממשיכים להתקיים. מלאכות אלה לא נתפסו על ידי הוגי השפה ותפיסת העולם הכלכלית השלטת כ”עבודה”, ולכן אינן נמנות בתל”ג הלאומי. והנה, למרות “ביטולן”, הן מתקיימות גם עתה, הפעם לעיניי הגברים.

עבור רבים, הסיטואציה הזאת הופכת לקשה במיוחד בתקופה האחרונה, עת נעשה ניסיון לחזור לשגרה ולהניע מחדש את שוק העבודה. הקושי הוא שביטול ההרחקות החברתיות והכרח השהייה בבית מתבצע בזמן שמוסדות החינוך עדיין סגורים חלקית. נדמה שעצם הרעיון לחזור לעבודה בלי להחזיר את מוסדות החינוך לפעילות מלאה, היא החלטה שיכולה הייתה להתקבל רק במקום שבו מקבלי ההחלטות הם גברים.

העיוורון לאנומליה שבבסיס הדברים נותח כבר בשיח הפמיניסטי של שנות ה-70 של המאה ה-20, ובאמנות הפמיניסטית בת התקופה. עיון בהם יכול להבהיר את המצב העכשווי. השיח הפמיניסטי טען שנחיתותן הכלכלית של נשים יוצרת תלות בין גברים לנשים וכך הנשים הופכות לישויות לא אוטונומיות. הפתרון שהליברליזם הציע בשנות ה-60 היה פשוט: יציאת נשים לעבודה תאפשר לנשים עצמאות. בהמשך, השיח הזה התפתח והניב את הדרישה להשוות את מקומן של נשים לזה של גברים בשוק העבודה. לעומת זאת, הפמיניזם המרקסיסטי, שפותח בשנות השבעים, דרש להכיר בעבודות השקופות של נשים (ה-Care) כשוות ערך ומצדיקות הכנסה.

בולטת במיוחד בתחום זה היא האמנית היהודייה-אמריקאית מירל לדרמן יוקלס, שהנכיחה ופיתחה תובנות אלה בעשייתה המושגית (קונספטואלית). יוקלס פיתחה את “אמנות התחזוקה” שלה לאחר לידת בִּתָה הראשונה. בעקבות הפיכתה לאם היא חשה שהיא נאלצת לנטוש את מקומה בעולם האמנות הציבורי ולהתרכז בתחום הביתי. לנוכח מה שנחשב בחברה כהתנגשות בין היותה אמנית להיותה אם, היא חיברה בשנת 1969 את “מניפסט לאמנות תחזוקה, 1969!”. במניפסט היא הצהירה כי מעתה תעשה את עבודות הבית שלה כאמנות. היא הציבה שם במקום שווה את עבודות הבית עם עבודות שירותים ותחזוקה מתוגמלות וקבלה על מעמדם הנחות בחברה:

תחזוקה זה באסה;

תחזוקה גומרת את כל הזמן המזויין, כולל הזמן להזדיין.

המוח כואב ומִטמטם מהשעמום.

התרבות נותנת מעמד מחורבן לעבודות תחזוקה = שכר מינימום, עקרות בית = ללא שכר.

יוקלס לא התמרדה כנגד “עבודות הנשים” שיועדו לה, אלא טענה שיש לראות את התחום הפרטי כלא פחות חשוב מזה הציבורי, ולהתייחס לעיסוקי הבית כעבודות הראויות לתגמול סימבולי. בהתאם, החלק השני במניפסט שלה היה למעשה הצעה לתערוכה בשם CARE.

בעקבות המניפסט יצרה את “סדרת מיצגי אמנות תחזוקה” (1973–1974), שכללה שטיפת רצפות במוזיאון ומחוץ לגלריות וניקוי מוצגים במוזיאון. היא גם תיעדה את עצמה מנקה בבית חיתול מלוכלך ובעבודה אחרת הציגה תיעוד של עבודות בית סיזיפיות כגון הלבשת הילדים במעיל ופשיטתו מעליהם. הפעולות הללו הורחבו מאוחר יותר לעבודות שעסקו בשיקום הסביבה וביחסים בין בני אדם. מאז שנת 1977 ובמשך כמה עשורים, שימשה יוקלס כאמנית הבית הרשמית של מחלקת התברואה של העיר ניו-יורק, ובין השנים 1992–1994 אף הייתה חברה בוועד המנהל של המחלקה. בתפקידה במחלקת התברואה היא יצרה עבודות רבות, ביניהן בלטו “מראה חברתית” (1983)  – משאית אשפה מצופה במראות שהשתתפה במצעד האמנות הראשון בניו-יורק, וכמה פרויקטים של התערבוּת במטמנות זבל (landfills) ברחבי ארה”ב.

Mierle Laderman Ukeles, Dressing to Go Out/Undressing to Go In, 1973, detail. Black-and-white photos mounted on foam core with chain and dust rag, 55 x 42 1/4 inches. Original black-and-white photographs: Joshua Siderowitz. Installation photo: Jeffrey Sturges © Mierle Laderman Ukeles. Courtesy the artist and Ronald Feldman Gallery, New York, NY

יוקלס העמידה במרכז אמנות התחזוקה שלה את המטלות היומיומיות של חיי האימהות, ניהול הבית ופעולות תחזוקה אחרות – אישיות, מקצועיות ומה שהיא כינתה “תחזוקת כדור הארץ”. התפיסה הפמיניסטית שלה ביחס לתחזוקה הורחבה לכלל עבודות השרות, כולל אלה שמתבצעות בדרך כלל על ידי גברים, וכשהם מבצעים אותן הם מתויגים בפועל כ”נשים”, דהיינו כאזרחים מדרגה שנייה בחברה.

כבר בשנות ה-70 אמנות התחזוקה נתפסה במחקר כביקורת מוסדית. חוקרות אמנות הצביעו על כך שבבסיס אמנות התחזוקה עומדים הערעור וההצבעה על חוסר היציבות שבין המרחבים הממוגדרים – ה”פרטי” וה”ציבורי” – כפי שהם מובנים במוסדות אמנות. לפי גישה זו, המרת פעולות התחזוקה ליצירות אמנות יצקה בעבודת התחזוקה נראות ויוקרה, למשל, דרך התייחסויותיהם של אוצרי המוזיאונים לעבודות. הפרויקט כולו הצביע על המעמד הנמוך שעבודות תחזוקה מקבלות בתוך מוזיאונים, גלריות ואפילו בתוך הבית הפרטי. יתרה מכך, העבודות של יוקלס הצביעו על הדמיון שבין עבודות תחזוקה בבית לעבודות תחזוקה במוסדות ציבוריים. דרך הצגת התחזוקה כאמנות, העבודות ייצרו ערך ויוקרה למלאכת התחזוקה. יצירות אלה חשפו עד כמה עבודות התחזוקה נשארות סמויות מהעין: כאשר האמנית הפכה אותן ליצירות אמנות, הדבר נתפס כערעור על המסגרת המוזיאלית וגרר חרדה של ממש בקרב האוצרים.

“אמנות התחזוקה” היא דוגמא נפלאה לביקורת מוסדית באמנות, שמושאה הוא אמנם עולם האמנות שבתוכו היא פועלת, אבל היא גם פורצת מעבר לו ומשמשת סדנה חתרנית שמציעה ביקורת על הסדר החברתי. הסדרה הטילה זרקור על העבודות השקופות, שהן הבסיס ותנאי האפשרות לקיומן של יצירות אמנות, והפליגה מעבר לכך בערערה על הדיכוטומיות שבין הפרטי לציבורי, הגבוה לנמוך, ובין האמנות לחיי היומיום. לעומת יצירות אמנות או עבודות אחרות הזוכות לנראות וליוקרה, עבודות התחזוקה נעשות באופן המוצלח ביותר דווקא כשהן נשארות בצל. ואולם בפועל, למרות שהמבט נודד מהן, הן אלה שמאפשרות את קיומן של יצירות האמנות. גם ב”חיים עצמם”, מחוץ לגלריות, מלאכת הניקיון ועבודת הסדר הן אלה שמאפשרות את מהלך החיים התקין.

Mierle Laderman Ukeles, Touch Sanitation Performance, July 1979–June 1980. Sweep 2, Brooklyn 31, 8/9/1979.  Photograph:  Marcia Bricker. © Mierle Laderman Ukeles. Courtesy the artist and Ronald Feldman Fine Arts, New York

אם כן, ביסודה של “אמנות התחזוקה” עמדה חשיפת המוסדות החברתיים המייצרים משמעות ויוקרה. כשיוקלס התיקה את עבודות התחזוקה למוזיאון והפכה אותן לאמנות, היא למעשה הצביעה על הפן הממסדי שמייצר את ערכן של פרקטיקות חברתיות. אכן, ״אמנות התחזוקה״ פעלה לאור התיאוריות הפמיניסטיות שביסודן עומדת התובנה ש”אמנות”, וכמוה גם “עבודה”, נוצרות תמיד בכפוף לתנאים של מי עושה מה, למי, ובאילו תנאים זה קורה.

פרימת האבחנות בין האמנות לחיים, וההנכחה של התובנה שדרך חשיפת המבנים של עולם האמנות אפשר להאיר גם מבנים חברתיים רחבים יותר, קיבלו ביטוי מובהק כבר במיזם הראשון הגדול של האמנית  במסגרת אמנות התחזוקה. במיצג “לגעת בתברואה” (1978–1980) יוקלס הסתובבה בניו-יורק ולחצה את ידיהם של 8,500 עובדי ועובדות התברואה של העיר, כשהיא אומרת לכל אחד ואחת מהם “תודה על שאת/ה מחזיק/ה בחיים את העיר ניו-יורק”. בכך היא ביקשה לחשוף בפומבי את העבודה ואת העובדים השקופים ביותר במשק, אלה שבלעדיהם כל השאר לא מתאפשר. היום, באותו האופן, משבר הקורונה מזמן לנו דוגמא מאלפת למה שקורה כשעבודות תחזוקה וטיפול נשארות שקופות. באיזה עולם אפשר לקבל החלטות על סידור עבודה שבו לא נלקח בחשבון הטיפול בילדים? נדמה לי שזה יכול לקרות רק במקום בו צמרת מקבלי ההחלטות מורכבת מגברים, ועבודת החינוך והטיפול בילדים היא שקופה.