המונומנט של האין

דיאלוג בין האמן בלו סימיון פיינרו והפילוסוף הרב מרק אלן וקנין

עריכה: צאלה קוטלר הדרי, פורסם בתרגום לאנגלית בקטלוג: בלו סימיון פיינרו, “שייך לשום מקום ולזמן אחר”, הביתן הרומני, ביאנלה בוונציה 2019

האחד

“גם אומות העולם מאמינים שיש שני עולמות – “בעולם ההוא” הם אומרים. ואין בינם לבין ישראל אלא זה, שהם סבורים ששני העולמות נפרדים הם ומנותקים זה מזה, ואילו ישראל מכירים ומאמינים, ששני העולמות עולם אחד הם בשורשם, וסופם שיעשו לאחד ממש. באמת שבתוך תוכם שני העולמות עולם אחד הם. הם כאילו התפלגו, ועתידים לשוב ולהיעשות לאחדות. ולכך נברא האדם שיאחד את שני העולמות. הוא מקרב את בואה של אחדות זו על ידי זה שהוא חי חיי קדושה עם העולם שהושם בתוכו, במקום שהועמד שם”.

פיינרו: זה ציטוט של רבי חנוך מאלכסנדר, ואולי זאת פתיחת הדיאלוג שאנחנו מנהלים, מרק, אני בחיפה ואתה בפריז. בדומה לשניים שלומדים תלמוד בחברותא. לדעתי, מטרת האמן היוצר, שמשלב בין החכמה והלב, היא באחדות. מה תגובתך על נושא ‘האחד’. האם תפקיד האמנים לאחד את עולם הרוח ועולם החומר, בעולם של ניגודים?

וקנין: התורה נפתחת באות ב’ בספר בראשית, שמסמלת דואליות. בריאת העולם מתארת את השמיים למעלה והארץ למטה. המחבר היה יכול לכתוב ‘בראשית ברא אלוהים את העולם’, אבל הוא העדיף לכתוב ‘בראשית ברא אלוהים את השמים והארץ’, הוא בחר בקוטביות ובדואליות.

גם גוף האדם מרגיש את הקוטביות והמרחק בין השמיים והארץ, המרחק הזה הוא קו אנכי, גוף עומד. הקו האנכי זה גם ה’אנוכי’ בעברית, ה- I am באנגלית וה- je suis בצרפתית. מעניין לשאול אם מי ששוכב, למשל חולה במיטה, חי את הדואליות שמתבטאת בעמידה, בוורטיקליות? לפי הפירוש שלי, העמידה לא נובעת מכך שאני עומד באופן פיזי אלא מכך שאני עומד ב’אני’ שלי, בגישה הסובייקטיבית לעולם. האנך לא גיאומטרי, אלא אנתולוגי ופסיכולוגי.

האדם ‘העומד’ מורכב מאותיות המילה ‘מדוע’. זאת השאלתיות שמאפשרת לאדם לשאול ומייצרת ‘עמדה’ – גם כן מילה שמורכבת משורש המילים ‘עומד’ ו-‘מדוע’. העמדה היא המשמעות החדשה של האנוכי ושל האנכיות. אנחנו צריכים את הקוטביות, לא את האחדות.

האות הראשונה בעברית היא א’ והכתיבה שלה היא חיבור של האותיות ו’ באמצע, י’ מלמעלה ו-י’ מלמטה. ה-ו’ הוא אלכסון שמחבר את שני ההפכים של השמיים והארץ לאחד.

מעניין שהאדם העומד הוא ישר, ורטיקל, אנך. אבל אדם הולך הוא ניצב באלכסון, כמו בפסל “האיש ההולך” של אלברטו ג’קומטי. גם האות א’, הראשונה בשפה העברית, מסמנת לאדם את הכיוון. כלומר, הראשוניות של האדם היא להיות מוכן ללכת.

אפשר גם לציין ששורש המילה ‘עברי’ הוא גם שורש הפועל ‘לעבור’.

המושג ‘העברי העובר’ חשוב. רש”י אמר על אברהם אבינו, שנקרא אברהם העברי, שהוא עובר את הנחל משפה לשפה, מגדה לגדה. בעברית המילה ‘שפה’ היא גם שפת הנחל וגם המילה ‘שפה’ בה אנחנו מדברים. אין נחל או נהר שיש להם רק שפה אחת. מה אנחנו לומדים מזה? את ההפך מדור המבול – ככתוב בספר בראשית, פרק י”א, פסוק א’: “וכל הארץ הייתה שפה אחת ודברים אחדים”. לכן, הביקורת היא נגד האחדות, נגד שפה אחת ודברים אחדים. הטעות של מגדל בבל הייתה לחשוב שהכל מאוחד. אבל כשיש רק שפה אחת, גדה אחת, דברים אחדים, העולם אינו יכול להתקיים. אדם צריך לדבר כמה שפות, זה הקיום הכי עמוק של האדם, אחרת הוא יהיה כמו נהר עם שפה אחת.

הוא יהיה נהר שלא זורם, שלא יכול להתקיים.

לכן, המצווה בהלכה היא לקרוא את התורה פעמיים: בעברית ועוד פעם בשפה אחרת, כדי שהאדם יוכל לעבור משפה לשפה. הכוונה היא שעל האדם להיות פתוח לתרבויות אחרות. כשתרבות נסגרת זאת ההתחלה של המוות שלה.

כשאתה מתייחס לשתי השפות אתה מתייחס גם לדואליות ביהדות: רוח וחומר, יום ולילה, חיים ומוות, יש ואין.

הדואליות היא ניגוד, לכן אני מעדיף לומר קוטביות ודיאלקטיות. לא פשוט לומר ‘זה טוב’ או ‘זה רע’, הכל מעורב ומעורבב. אני אוהב את הפירוש של הרב חנוך הניך ששואל בספר “סוד ישרים” מה זה עץ הדעת. הוא עונה שזה עץ של ידיעת הטוב וידיעת הרע, ואלה מעורבבים. הוא קורא לזה ‘עץ הספק’. האיסור הוא לאכול את הספק מעץ הדעת, כי לא ייתכן שיהיה מוחלט ללא ספק. אין יום ולילה אלא יום שמעורבב בלילה. גם המילה ‘ערב’ בעברית נובעת מהמילה ‘ערבוב’ של היום עם הלילה. מבחינה תיאולוגית, יש מקובלים שאומרים שהמילה ‘אל’, אלוהים, באה מהשורש ‘אולי’.

זה יפה.

נכון, כי האל זה רק אולי. יש ‘אוליות’ של האל. מי שמאמין באמונה שלמה שהאל קיים, נמצא בבעיה מבחינה פילוסופית או מטאפיזית.

זאת הדיאלקטיקה בין הדימוי של האמת המוחלטת לדימוי של הספק. אני יכול לחשוב באותה צורה גם על משמעות האדם. מצד אחד הוא נברא בצלם אלוהים כחלק מהאינסוף. מצד שני, הוא מוגדר כבן מוות.

כל תאולוגיה שואלת את עצמה את השאלה הזאת: איך האלוהים, שהוא אינסופי, הסכים להיכנס לסופיות של העולם שהוא ברא, ואיך כשהוא בתוך עולם מוגבל הוא יכול להיות אינסופי? כל אחת גם נותנת תשובה אחרת. בתלמוד, התשובה היא שהטקסט הוא בית סוהר לאלוהים. כלומר, אלוהים הסכים להיכנס בתוך כל אות בטקסט של התורה, אבל אם הטקסט נשאר סגור זה בית סוהר. רק כשהאדם מתחיל לקרוא אותו הוא משחרר את האלוהים, שחוזר לאינסופיות.

כאן אנחנו נכנסים להרמנויטיקה – מדע פרשנות הטקסטים. זה דבר קרדינלי וזה גם תפקידה של האמנות הטובה, לדעתי. באמנות הגרועה או הבינונית, הרוח והאינסוף נשארים כלואים ואילו האמנות הטובה, הפילוסופיה הטובה, משחררת את האינסוף לצורות אחרות.

כשאדם קורא טקסט הוא משחרר את האלוהות לאינסוף, זה השלב הראשון. כשהוא מפרש את הטקסט זה השלב השני, השחרור עוד יותר גבוה. הבעיה בפרשנות הזאת היא שאם האדם נשאר כל חייו עם אותה פרשנות, הוא הופך את הפרשנות של השחרור לבית כלא חדש.

לכן, רבי נחמן מברסלב אמר שאלוהים לא נמצא בדיבורים של אחד ולא בדיבורים של השני, אלא באמצע, בדיאלקטיקה. אם אדם נותן פרשנות לפסוק אחד ומחר ייתן לו פרשנות אחרת, אז מפרשנות לפרשנות אנחנו עולים ומתקרבים למהות של האינסופיות. הפרשנות היא שחרור האינסוף הכלוא בסוף.

החלל הריק

פיינרו: הפרשנות שמתייחסת לאותיות העבריות היא שהאינסוף לא נמצא באות עצמה, אלא בחלל הריק שבין האותיות. החיבור בין אותן אותיות נותן לנו דימוי חדש שבדף הריק לא קיים.

וקנין: רבי לוי יצחק מברדיצ’ב אמר שכשאדם נכנס לתוך ספר הוא יודע לקרוא את האותיות הלבנות בין האותיות השחורות. פיינרובן הזה אנחנו מתקרבים לאינסוף, זה גם מושג קבלי ידוע: “אש שחורה על גבי אש לבנה”. הגישה הקבלית חושבת לפי האותיות ולא לפי המושגים. המקובל רבי יוסף ג’קטיליא כותב בספרו “גינת אגוז”, שהאינסופיות היא תוצר של משחקי המילים.

למשל, איך אברהם אבינו מצא את מקום קבורתו? לפי המדרש זה הקבר של האדם הראשון. כתוב בתורה ששלושה מלאכים ביקרו את אברהם והוא רצה לכבד אותם בארוחה. הוא רץ אחרי הבקר אל ההר, שם מצא מערה ונכנס אליה והיה אור חזק, אז הוא אמר שזה המקום בו הוא רוצה להקבר. ‘קבר’ מורכב מאותיות ‘בקר’, האור הגדול זה ‘ברק’ שבנויה מאותן אותיות. כלומר, אם אתה לוקח מילה אחת ועושה לה את הצירופים האפשריים, אתה יוצא מהאחד אל האינסוף. אתה איתי?

כן, אני איתך. אני פשוט חושב על משחקי המילים בקר-בוקר-ברק-קבר, זאת אפשרות שקיימת בשפה העברית, בתרבות הפרטית. השאלה היא איך אנחנו מתרגמים את השיחה הזאת לטקסט שיקראו אותו רבבות אנשים, ששייכים לתרבויות שונות ושפות שונות. איך אתה, כפילוסוף שאומר דברים שמעוררים את הלב והחוכמה, ואיך אני, כאמן, יכולים להסביר את הדבר הזה שיש בשפה העברית?

זה מאוד פשוט. יש כבר מי שחשב על זה, קוראים לו פרנץ קפקא שכינה את עצמו גאון הצירוף בגרמנית. הוא אמר שהוא רוצה לעשות את כל משחקי המילים שיש בעברית גם בגרמנית ועשה את זה בכל מיני צורות. יש לקפקא סיפור קצר על סטודנט שקורא בלילה ופתאום השורות בספר מתחילות לזוז. הסטודנט אומר ‘טעות’ והשורות מתגלגלות, מצטרפות אחת לשנייה, וכותבות ‘לא טעות’. הסטודנט מחזיר עם היד את השורות למקום, אלא שהן מתחילות להופיע בגלגולים וצירופים שונים. נוצר דיאלוג בין הסטודנט, השורות והאותיות. זה מרתק.

אנגרמה – טכניקה של ערבוב אותיות לאינסוף של מילים, קיימת בכל השפות. המקובל רבי אברהם אבולעפיה אמר שהצירופים זה הסוד של השפה, של הלשון. אפשר למצוא בתוך הספרות האוניברסלית את הטכניקות הקבליות האלו, ולהפוך את הסופי לאינסופי. אז אנחנו מבינים שהתשובה של המקובלים לשאלה ‘איך האינסופיות יכולה להתקיים למרות הסופיות’, היא דרך משחקי המילים.

החשיבה שהסופיות יוצאת מהאינסופיות מיוחדת לתפיסה היהודית לפיה ה’יש’ מקורו ב’אין’, לנוכח ולנעדר. לדעתי, התפקיד של האמן, הפילוסוף  או הסופר הוא לפעול בקוטביות הזאת. כמו שספר בראשית מתחיל עם האות ב’ ואילו האות א’, שהיא המקור של האין, מוסתרת. סודית, אך קיימת.

האינסופיות באמנות זה הלא נראה, הוא הסוד של היצירה. כשמדברים על ה-‘אין’ וה-‘יש’ נזכיר גם את הצמצום: האל צמצם את עצמו ויצא מעצמו, השאיר עולם ריק ונעלם. ההיעלמות הזאת נתנה עולם. כלומר, העולם הוא תוצאה של היעלמות האל. רבי נחמן מברסלב קורא לזה ‘החלל הפנוי מאלוהים’. בספר הזוהר כתוב שהמילה ‘אני’ היא צירוף אותיות של המילה ‘אין’. רק אם בתוך אדם יהיה את האין, תהיה לו האפשרות של האני.

הזמן

פיינרו: זה בסיס מעניין ליוצר, יהודי וגם לא יהודי, להתייחס לנושאים שדיברנו עליהם. לממד שמעבר לאדם הסופי – לאינסופי, לאין ולצמצום. בזה עוסק המיצב שאני מציג בביתן הרומני בביאנלה של ונציה 2019. הוא נקרא “המונומנט של האין”. חלק מהמיצב הוא קיר לבן בו אני עושה חורים. אלה חללים קטנים ובתוכם יש פרחי ורד. הקהל יכול להוציא עלים ולהכניס אותם בחזרה לתוך החורים שבקיר. בחלק הזה של הקיר אני מקווה להעביר תחושה או חשיבה על ה’אין’.

מה זה לדעתך “מונומנט של האין”? הרי, מונומנט זאת מילה עם אסוציאציה של נצח. המונומנט מעצים את הרגע, האדם, האמנות או את האירוע, ולא מצמצם אותו. עצם המילה ‘מונומנט’ זה גודל, נוכחות, כוח, בעוד שאנחנו מדברים על הצמצום והחלל הפנוי.

המונומנט של האין זה פרדוקס, כי מונומנט זה משהו שתופס מקום. כדאי לנו לחזור למילה עצמה. ברשותך, אפתח את המילון כדי לחזור לשורשים של המילה.

בשמחה.

הנה, זה מרתק. על פי המילון, בצרפתית המשמעות הראשונה של המילה מונומנט היא “יצירה אדריכלית שנעשתה כדי למסור לדורות הבאים זיכרון של אדם או אירוע”. זאת אומרת, המילה מונומנט מיד קשורה לזיכרון: מונומנט זה חומר ובתוך החומר הזה יש זמן.

זה כמו ההבדל בין מצה ולחם. כשקונים מצה לחג פסח כתוב על הקופסא “מצה י”ח דקות”. כלומר, שלא עברו יותר מ-18 דקות מהלישה לאפייה שלה. מצה זה בעצם לחם בלי זמן. הלחם הרי מורכב מקמח ושאור, רק אם שמים את הבצק בצד אחרי הלישה, הוא יתפח עם הזמן. לכן, אני אומר שלחם מורכב מקמח, שאור וזמן. דוגמא נוספת לכך הוא היין. אם ניקח ענבים ונסחט אותם יתקבל מיץ ענבים. כדי שהענבים יהיו ליין, צריך זמן.

הזמן של התסיסה.

בדיוק. הלחם והיין הם אלמנטים בסיסיים בריטואל של תאולוגיות רבות. ביהדות יש קידוש (ברכת היין) ומוציא (ברכת הלחם), ובנצרות יש שיר חשוב שנקרא “לחם ויין”. גם מונומנט בנוי מחומר פלוס זמן. כאילו בכל חלק וגרגיר של בטון בקיר שלך יש את אלמנט הזמן. הבעיה המרתקת שיש לפילוסוף, וגם לאמן, היא שזמן זה לא חומרי, אולי בגלל שהוא אינו קיים. זה הרי מוזר, אי אפשר לתפוס את הזמן – כי אין זמן. זאת אומרת, שזה האין המוחלט, החורים בקיר במיצב שלך זה ה-‘אין’ בתוך ה-‘יש’.

הצלחת לבנות, לפחות מושגית, חומר עם גרגרי זמן. לכן, האפשרות היחידה לדבר על המונומנט עכשיו היא דרך הפואטיקה. אני בטוח שהשירה של פאול צאלן תעזור לנו להבין איך הזמן כ’אין’ נמצא בתוך החומר של ה’יש’ בקיר.

במיצב מופיע השיר ‘תהלים’ של המשורר היהודי פולני פאול צאלן (תרגום לעברית: שמעון זנדבק)

שום איש שוב יוצר אותנו עפר מאדמה,
שום איש משביע את אברינו.
שום איש
יתגדל שמך, שום איש,
למענך
נפרח.
נגד
פניך.
אין
היינו, הווים, נהיה
תמיד פורחים:
שושנת האין,
שושנת שום-איש.

כפילוסוף, אני מרגיש שכל יצירה אמנותית היא יצירה של מונומנט, יצירה של ‘יש’ שבתוכו יש זמן, שמאפשר למצוא את הזיכרון של האירוע, גם בעוד כמה דורות.

החור בקיר שדרכו מכניסים את הורד מאפשר את הקיום בחלל הפנוי. בתוך החומר קיים גם האינסוף ועל ידי צמצום אותו חלל פנוי נוצר העולם, המציאות החומרית שאותה אפשר לחוות.

צריך להיזהר שהורד לא יסתום את החלל הפנוי בקיר.

הורד סותם את החור, אבל עם הזמן הוא מתייבש והאדום הופך לכהה. כשהעלה מתייבש הוא מצטמצם וקטן. זה מחזיר אותנו לצמצום ולאלוהות. עם הזמן הורד יעוף ברוח, כי הוא לא התפשט בשביל לתפוס את הגבולות, את השפות של החור. אז החור מתגלה, האין מתגלה, המים מתאדים והורד, כהה כמו דם מטפטף, נופל ונעלם.

זה יפה. החללים הקטנים בקיר הם גם “נקבים נקבים חלולים חלולים”, כנאמר בתלמוד. זאת הפיזיולוגיה של האדם, הזכר והנקבה. בעברית הזכר קשור לזיכרון והנקבה קשורה לשכחה. המילה ‘נשים’ היא ‘נשיון’ – ארץ השכחה. זאת דיאלקטיקה לפיה הנקב הוא הנקבה, זה החור בקיר. הקיר עצמו הוא הזכר – הזיכרון.

לזכור ולשכוח, זכר ונקבה, זיכרון ונקב. זאת אומרת שכדי להגיע לשלמות אתה מצווה לשכוח את מה שזכרת, לפנות מקום לאור חדש, תפיסה חדשה, צירוף חדש.

השטיפה

הרב אהרון ליכטנשטיין אמר שלפעמים צריך לקחת מילים ולשים אותן במכונת כביסה, זה מתקשר למיצב שלך.

במיצב יש שש מכונות כביסה שעובדות ללא הפסקה ובהן כביסה לבנה ומים. נושא הלבן מופיע ברוב העבודות במיצב. מעל המכונות יש מיטה עם סדינים ומעליה השיר של פאול צאלן, “תהלים”, שמדבר גם הוא על שושנת האין. השושנה היא גם דימוי קבלי לעם ישראל ולשכינה.

היה לי ברור שמה שיסביר את התת מודע במיצב שלך זה השיר של פאול צאלן. הצלחת לייצר דו שיח מוצלח בין השיר ובין הקיר שלך ב-‘מונומנט של האין’. הכביסה מרעננת את משמעות המילים והמושגים, זה גם מה שאתה אומר ביצירה.

מכונות הכביסה שוטפות את האותיות. ואם היינו בדמיון שלי היינו רואים במכונות אותיות לבנות שנשטפות מהדיו השחור. אז אנחנו מגיעים ללבן המקורי, לאותו חלל פנוי.

המכונות שוטפות מילים, משפטים, ספרים. הלבן נמצא בין האותיות, זאת האש הלבנה. זה גם הסמל של פרשת נוח והמבול, שהיה בעצם מכונת כביסה גדולה לעולם. אלוהים החליט לעשות שטיפה כדי לחדש ולרענן את העולם. וכשנח רצה לדעת אם המבול נגמר, הוא שלח עורב שחור ויונה לבנה. ושוב אנחנו פוגשים את הקלף הלבן ואת הדיו השחור.

במיצב כמובן קיים גם הממד ההיסטורי של פאול צאלן והטרגדיה האישית שהוא ומשפחתו עברו במחנות השואה באירופה.

כשאנחנו אומרים שצריך לשטוף את העולם הכוונה היא לשטוף אותו מהאידיאולוגיות. זה מה שעושות מכונות הכביסה שלך, זה מה שעשה המבול בספר בראשית.

זאת אומרת שהפעולה של המכונות היא דימוי של אותה שטיפה, כדי להגיע לניקיון והתחלה חדשה.

מכונת הכביסה עצמה היא מונומנט שמזכיר לנו שאנחנו צריכים תמיד לשכוח את מה שאנחנו יודעים. בלי האפשרות לשכוח אדם לא יכול לחדש. כמו שאמר פרידריך ניטשה ‘צריך להיזכר לשכוח ולא לשכוח להיזכר’.

זה יופי של משחק מילים שנותן הסבר לפרדוקס המהותי בתפיסה היהודית והעברית.

ניטשה כתב על זה הרבה, ביחד עם עוד פילוסופים, פרשנים ורבנים ששמותיהם עלו בשיחה שלנו. מאגר השמות מתפתח. זה טוב, בלו.

ואולי ההוגים שהזכרנו הם אלה שלוחצים על כפתור מכונת הכביסה, אותו כפתור בתת מודע שלנו שמאפשר לעשות שטיפה.

הגדולים מהקבלה, ההרמנויטיקה, הפילוסופיה, השירה והפואטיקה שוטפים את המושגים והמילים של האדם, כדי לאפשר לנו לזרום משפה לשפה.

איך אתה רואה בתוך זה את הספרייה הלבנה של הנעדר, שקיימת במיצב? כתובות עליה האותיות ש’ ו-מ’ שיוצרות את המילה ‘שם’.

זאת הספרייה בה אתה שומר את הספרים הלבנים אחרי השטיפה והם מחכים לכתיבה הבאה. זה זמן הביניים בין שטיפה לכתיבה. אלה הספרים שמחכים למחבר הבא שלהם, לא רק לפרשנות – כמו שמחכים לגודו והוא אף פעם לא בא, אלא לכתיבה עצמה. הם מחכים לסופרים שאולי עוד לא נולדו ויום אחד ייקחו ספר ריק ויכתבו את היצירות הבאות. זאת תמונה פואטית: ספר שמחכה למחבר שלו.

מעניין שהזכרת את ‘מחכים לגודו’, כי במיצב אני מעצב לשומרים כיסא שאני קורא לו ‘הכיסא הריק’. זה הכיסא של אליהו הנביא או הכיסא שמחכה לגודו. עליו יכול לשבת הסופר הבא. בינתיים הוא ריק.

זה כיסא מחכה. והנה החוט המקשר במיצב שלך: הזמן בתוך החומר. בספרים הלבנים יש חוכמה שמחכה לעתיד, האותיות המחכות הן אותיות החוכמה ויש בחוכמה את הזמן המחכה. מה המשמעות של משהו שלא נולד ועתיד להיוולד? זאת הביצה במיצב שלך.

ועל הביצה כתובה פרשת בראשית של הבריאה.

כל מה שאמרנו עד עכשיו נמצא בביצה הזאת, זה המפתח במיצב.

במיצב יש גם מפתח עם האות ש’ שמסמלת את השמיים או השכינה, זה מפתח לאינסוף.

ואני רואה גם טבעת שכתוב עליה ‘שמיים’. מה הנושא של טבעת?

זאת טבעת אירוסין.

גם זאת דיאלקטיקה של החומר והאין. אם אין חור אתה לא יכול להכניס את האצבע. אני רוצה לדעת אם אתה חושב עכשיו בדיוק על מה שאני חושב.

אני לא בטוח שאני מבין את כוונתך.

כל מה שדיברנו עד עכשיו הוא על הזמן בתוך החומר, ראינו את כל היצירות שלך דרך הפילטר של הזמן. והנה, אני רואה עכשיו שיש במיצב שלך גם קופסת סיגריות שכתוב עליה TIME.

ובתוך הסיגריות יש אדמה שהבאתי מירושלים. הוצאתי את הטבק, נוצר חלל ריק, והכנסתי אדמה. אני יליד בוקרשט, לא ראיתי את ירושלים עד שעליתי לישראל בשנת 1973. כילד, השתוקקתי לירושלים אפילו שלא היה לי דימוי שלה בראש.

ירושלים זה ה’לא נראה’, של מעלה. זה מתקשר למה שאמרנו בתחילת השיחה על שמים וארץ, על הקו העומד, הוורטיקלי. אני רואה שיש במיצב גם כיור לבן עם אנייה ששטה על דיו שחור. יכול להיות שזה המבול, זאת שטיפת העולם.

הדיו הפך מחומר מוגדר לים של אינסופיות.

‘ים’ במשחק מילים זה גם ‘מי’, זאת שאלה זה זהות. אני רואה שגם את האור אתה מחליף מדי יום.

המנורה מסמלת את האור באותו יום. למשל, אם היום יום שני אז על המנורה יהיה כתוב ‘יום שני’, ולמחרת אני מחליף את המנורה ליום שלישי.

זה נהדר כי זה הלכה למעשה המושג ‘מונומנט’ – חומר כולל זמן.

אני משתמש במנורות פשוטות, יומיומיות, שאפשר למצוא בכל חנות בעולם; בפריז, ירושלים או בעיירה קטנה באפריקה. אני מתייחס לחלל הפנוי של האין ביומיום ובחומרים טריוויאליים.

בגלל שההתחדשות לא צריכה להיות ברומו של עולם, אלא בכל פרט ופרט של חיי היומיום.

הלא נראה

אתה חקרת וכתבת על המושג ‘הספר השרוף’ של רבי נחמן מברסלב. מה המשמעות הפילוסופית של המושג ואיך הוא מתקשר לספרייה הריקה במיצב?

כדי להבין את המושג צריך להתייחס לספריה התלמודית, שמחולקת לשישה מדפים, כי התלמוד מחולק לשישה סדרים. במדף העליון האדם והמקום, מתחתיו האדם והזמן, האדם והחברה, האדם והאישה, האדם והקדושה והאחרון זה מדף האדם והמוות. אלה היחסים של האדם בתוך העולם.

יכול להיות שהספר השביעי שעוד לא נכתב זה הנסתר?

רבי נחמן מברסלב השתמש בביטוי ‘הספרייה הריקה’. הוא אמר ‘הספרייה שלי צריכה להיות מורכבת לפחות מארבעה מדפים: במדף העליון הספרים שכתבתי ושרפתי, מתחתיו הספרים הריקים שרציתי לכתוב ולא כתבתי, מתחתיו הספרים הריקים שיכתבו עלי אבל עוד לא כתבו, והמדף הרביעי לספרים שנשרפים – הם הספרים הנסתרים.

התלמידים של רבי נחמן נכנסו לחדר שלו וראו שהוא לוקח דף, כותב ואחר כך שורף. שאלו ‘למה?’ והוא ענה שהוא שולח מכתב. בעשן של הדף השרוף ישנן האותיות שפורחות באוויר ומגיעות לרב אחר שיודע לנשום אותן. אצל רבי נחמן האותיות של הנשמה הן האותיות של הנשימה.

אתה בטח שואל את עצמך איך אנחנו מסוגלים לנשום את האותיות הבלתי נראות? ובכן, כשאנחנו כותבים עם עט יש לו שני צדדים; הצד עם הדיו שדרכו  אנחנו כותבים על הדף ויש עוד צד לעט – למעלה. כשאתה כותב אות על הנייר אתה כותב אותה פעמיים; פעם אחת על הדף ופעם נוספת באוויר, זאת אות שאינה נראית אבל קיימת. הלא נראה פורח באוויר, פורח בעולם, ויש אנשים שמסוגלים לנשום את האותיות הבלתי נראות וליצור מהן מילים חדשות, משפטים, פרקים וספרים.

לכן, יש בספרייה של רבי נחמן גם מדף חמישי, הוא מדף הספרים שנכתבו עם האותיות הלא נראות. זה אחד הטקסטים הגדולים שכתב רבי נחמן, יפה מבחינה פואטית ומיסטית.

בביתן הרומני בביאנלה יש גם דלת נסתרת, אולי היא שם עבור הספרים האלה?

בזוהר כתוב שהמילה ‘ספר’ בגימטרייה זה ‘שם’. הקשר בין ספר לשם הוא שהאדם קורא את הספר אבל לאדם גם קוראים בשם. אם אני אומר “בלו” אני קורא אותך מלשון קריאה וגם אני קורא אותך מלשון לקרוא ספר, כאילו כל אחד הוא ספר. כשאנחנו מנסים להבין את האחר, אנחנו בעצם קוראים אותו.

ביהדות, שמונה ימים אחרי שנולדת נשמה חדשה עושים ברית מילה וקוראים לתינוק בשם, הופכים אותו לספר עם אפשרות לקרוא אותו.

וכשהוא מגיע לגיל מצוות הוא גם צריך לקרוא, לפי היהדות, כדי להבין את עצמו.

אז העולם והמציאות שאנחנו חיים בהם הם ספרייה גדולה שבה אנשים שקוראים להם בשם, כמו בלו או מרק, הם ספרים שמאכלסים את ספריית ה-‘אין’.

ספרייה של שמות פורחים באוויר. אתה גם רואה איך האנשים שכתבו ספרים שהם מונומנטים נשכחים בשמם ואילו השם של הספר הופך לשם שלהם. כמו, למשל, ‘חפץ חיים’ – השם שלו זה בכלל רב ישראל מאיר הכהן.

הרוח של האדם היא ספר.

והנה הגענו שוב לנושא הלא נראה. טוב, אני חושב שעשינו טיול נכון ונחמד.

טיילנו בין ירושלים לוונציה.

ואולי האנייה בכיור היא הטיול שאתה עושה בין חיפה לוונציה.

הפלגה אל הלא נודע.

מסע שפותח חשיבה מדיטטיבית אל האינסוף. כפי שאמר סן ג’ון פרס, חתן פרס נובל לספרות: “האנשים שחונים מדי יום רחוק ממקום לידתם, אלה שעוצרים מדי יום בחופים אחרים, הם אלה שיודעים טוב יותר מאחרים את מהלך הדברים הבלתי קריאים”.

כי העיקר זה מסע, ללא יעד.

לכן מתאים לסיים את ההפלגה הזאת בדבריו קפקא:

“—…לאן אתה הולך, מאסטר?

— אני לא יודע, אמרתי. אני רק רוצה לעזוב מכאן, לעזוב מכאן ללא הרף; רק כך אגיע למטרה שלי.

— אז, אתה יודע מה המטרה שלך?
— כן, עניתי, לא אמרתי לך כבר? המטרה שלי היא לעזוב מכאן”.

“—. . . Where are you going, master?

— I don’t know, I said. I only want to leave here, incessantly leave here; only thus will I reach my goal.

—So, you know your goal?

— Yes, I replied, have I not already told you? My goal is to leave here. . .”