באוהאוס חברתי

אירועי “באוהאוס חברתי” מתקיימים בלב הציבורי הפועם של הדר הכרמל של אותם ימים – מרחב הטכניון וכן, מרחב בית הפועלים והאמפיתאטרון, בואכה שוק תלפיות. רבים מהמבנים נמכרו, המתחמים חוצים אוכלוסיות ומרקמי-חיים הנמצאים בתהליכי שינוי מואץ והאירוע כולו מהווה הזדמנות להיכרות ולמפגש שהוא גם נקודת מוצא לפעולה עתידית. ׳באוהאוס חברתי׳ מזמין את קהליו להתרשם מהאתרים המרתקים, אך גם לחוש מה רוחש מתחת לקרקע: להתוודע לנראה ולסמוי, לפתוח ולחסום, במקומות שהיו ליבת המשמעות של חיפה ושל המדינה כולה”.

מתוך קטלוג ״באוהאוס חברתי״, 30-28 לנובמבר 2019

בכותרת ״באוהאוס חברתי״ נדמה שיש כפילות וחזרה. אם חוזרים למשמעות ההיסטורית של ״באוהאוס״, הרי בבית הספר שקם ב-1919 בעיר ווימאר בגרמניה ונדד גם לערים דסאו וברלין, היו רעיונות של שילוב האמנויות, והתפיסה הפדגוגית עליה התבסס הייתה השאיפה לחבר בין עיצוב, מלאכה ואמנות, במקום ההפרדה שבה נלמדו עד אז. כמו כן, לאדריכל שהקים אותו, ולטר גרופיוס, היו גם תפיסות חברתיות לגבי מעשה האדריכלות ושאיפות לתכנן דירות מגורים טובות ומתאימות לכל חלקי החברה. אם כך, מדוע התוספת חברתי? האם יש פה רמיזה לבאוהאוס שאינו חברתי?

״סגנון״ הבאוהאוס התל אביבי, שהפך עם הכרזת אונסק״ו ב-2003 על תל אביב כעיר של מורשת אדריכלות הבאוהאוס למותג עוצמתי ומושך תודעתית, חברתית, ובעיקר כלכלית, ליווה את תכנית השימור התל אביבית לבניינים ממורשת האדריכלות הבינלאומית. תכנית השימור והמיתוג העירוני אחראים, לפחות באופן חלקי, להפיכתה של תל אביב למותג נדל”ני מוביל. בכנס האקדמי הבינלאומי “באוהאוס על הכרמל”, שנערך בבניין העירייה שבהדר הכרמל על ידי המרכז לחקר המורשת הבנויה בטכניון במקביל וכחלק מאירועי “באוהאוס חברתי”, עולים רגשות ההחמצה ביחס ל”עיר הלבנה” תל-אביב. למעשה, חוקרי האדריכלות גילברט הרברט וסילבינה סוסנובסקי חקרו את הבאוהאוס החיפאי ופרסמו ספר באנגלית (Bauhaus on the Carmel) כבר ב-1992, עוד בטרם החל התהליך בתל אביב לצבור תאוצה, ואף נאצרה תערוכה בעקבות הספר שהוצגה לראשונה בכנס אדריכלות הסגנון הבינלאומי בתל אביב ב-1994 ובמוזיאונים ברחבי העולם. בכנס, שנערך כמחווה לספרם של הרברט וסוסנובסקי, נאמר בפירוש שחיפה הקדימה במובן זה את תל אביב, ושוב, תחושה של אכזבה: בתל אביב “זה קרה”, ובחיפה עדיין לא.

מדוע קראת לתערוכה ״באוהאוס חברתי״?

גליה בר אור: מבחינתי הבאוהאוס הוא קודם כל חברתי. היה לבאוהאוס אופק חברתי, אופק של שינוי, לכן הוא נוסד. גרופיוס, שהקים את בית הספר, היה קומוניסט והאמין בשינוי חברתי, למרות נקודות העיוורון. הוא רצה להגיע לרבים, לתכנן בתים ורובעי מגורים באופן מבוזר ושוויוני, באמצעות צורות, טכנולוגיות וחומרים חדשים. ובעיקר, אי אפשר להסתכל על הסיפור של הבאוהאוס בלי להתייחס למה שהתרחש בעולם באותה תקופה: הגירה המונית כתוצאה מהפשיזם והנאציזם. אדריכלים מהגרים ומגיעים למקומות שונים ברחבי העולם ונפגשים עם המקומי, הוורנקולר, ונפתחות אפשרויות חדשות שניזונות משיתופי פעולה והשפעות הדדיות. המפגש של האדריכלים המהגרים עם החברה והמרחב המקומי החיפאי הוא שעניין אותי, ואולי מכאן השם, באוהאוס חברתי, במובן של יצירת מגע.

ל.ס.ב. היום ניתן לומר בוודאות שהבאוהאוס בתל אביב אינו מותג או מכשיר חברתי. אם כבר, הוא חלק מתהליך ההתייקרות של מרכז העיר וההדרה של אוכלוסיות רבות שאינן יכולות לעמוד ביוקר המחייה של העיר הלבנה. זהו חלק מתהליך ג’נטריפיקציה, דומה לערים רבות בעולם, מודוס אופרנדי מוכר לעייפה. התהליך מתחיל כאשר יוצרים ואמנים, מכתיבי טעם, אדריכלים, מתכננים ומעצבים מגלים בשלב מוקדם את הקסם של מבנים הרוסים ונטושים שנמצאים מחוץ לעין הציבורית. באופן הדרגתי הם מביאים לתהליכי פיתוח שפעמים רבות מפרים את הקסם.

ניכר כי את מודעת לתהליכי הג’נטריפיקציה שאוצרים ויוצרים לוקחים בהם חלק בערים “מתחדשות”, ומשחקת את המשחק מתוך כוח ומודעות. נראה כי את משתפת פעולה עם הכוחות השונים בשדה אבל אינך תמימה ואינך מיתממת. אם גם חיפה רוצה “באוהאוס” כמו של האחות המועדפת במרכז, ייתכן שהכותרת “באוהאוס חברתי” באה על מנת להבין ולבדל את הבאוהאוס החיפאי, שהוא אכן באוהאוס חברתי, לא רק בשנות השלושים אלא גם בשנות החמישים והשישים וגם כאן ועכשיו, שנוצר תוך שיתוף פעולה בין קהילות שונות הנוטלות חלק באירועים ומביאות לידי ביטוי את הפעילות החברתית והאמנותית שלהן בעיר.

אמרת שכשהסתובבת באזור הדר, הרגשת שאת מתהלכת באזור אסון. למה התכוונת?

ג.ב. את עולה בגרם מדרגות לצד מבנה שלא ברור אם הוא נטוש או שיש בו עוד סוג של חיים, ומה שהיה בפנים, התוך, כולל בגדים ואשפה, מושלך מסביב ועל המדרגות ונראה שאין לאף אחד בעיה עם זה, כך יום אחרי יום. את שואלת את עצמך, מה קרה, אסון טבע או יד אדם? נטוש או לא נטוש? ואז את מתחילה לפגוש אוכלוסיות וחיים שרוחשים וצומחים שם. הסיפור הוא בעצם איך אנחנו מסתובבים במקום ולא נבהלים. המקום ממשיך לדבר גם כשהוא נראה לך חרב, גם כשיודעים שהמבנה שבצד אותו גרם מדרגות הוא מה שנותר מהמתחם הפועם שהיה קופת החולים ההיסטורית. והשאלה היא מה קורה הלאה. זה חלק מהעניין. אופן הפעולה הוא של אמנות מגובה במחקר, כאשר המחקר אינו מסרס את פעולת האמנות והאמנות אינה בועה לעצמה. השילוב מחקר-אמנות-מקום יכול להעיר שורשים רדומים, להצית מגע, לפתוח משהו. כשאנשים מרגישים שרואים אותם, שהם לא שקופים, כשניתן כבוד להתנסות אנושית, למקום, ויש מרחב נשימה לאמנות שלא עושה הנחות, אז היא מצליחה באמת לגעת בחיים.

כמו בעניין הבאוהאוס התל אביבי ומיתוגו שהפך כבר לאגדה נדלנ”ית, יש כאן סיכוי ויש כאן סיכון, בהכירנו את תפקידם של בני המעמד היצירתי בתהליכי ג’נטריפיקציה. מה דעתך על כך?

ג. ב. אם את לא מסמנת את הסיכוי והפוטנציאל אז מה שהיה יישכח. למשל, אם המבנים המשמעותיים נרכשים ועוברים לבעלות פרטית בלי תיק תיעוד ומעמד סטטוטורי מחייב לשימור, יש סיכוי ניכר שיהרסו ולא יישאר להם כמעט זכר. השימור הרי נתפס בעיני איש הנדל”ן כמכשול בפני נכס מניב. חקר התהליך שהביא להרס מבנים משמעותיים מציג תהליך שחוזר על עצמו שוב ושוב: ה”נכס” נסגר ולו בחלקו, מדורדר מבחינה פיזית, המבנה מוכרז מסוכן, מוצא צו הריסה, מגיעים הדחפורים והעקוב היה למישור מבחינת הנדל”ן, כי אפשר לבנות עוד מגדל והציבור לא מצביע ברגלים, לא מתאבל, לא זוכר.

ל”בית השעון”, מבנה שהיה לסמל של הדר הכרמל, אין מעמד סטטוטורי לשימור ואין תיק תיעוד. איש הנדל”ן שרכש את הבניין סרב לאשר לאמן בלו פיינרו הפעלה של השעון שבראש הבניין. ביקשנו שיאשר לנו לתקן את מנגנון השעון ההיסטורי על חשבוננו וביקשנו להפעיל אותו לשלושה ימים בלבד, במסגרת “באוהאוס חברתי”. זו כמובן זכותו של הבעלים להשיב לנו בשלילה, המבנה שייך עכשיו לו והוא אינו חייב לדווח על המניעים שמאחורי הסירוב לבקשתנו, אבל אין לנו בררה אלא לנסות להבין מה משמעותה של תגובתו, ולפעול כך שמבנים מכוננים כבית השעון יקבלו מעמד סטטוטורי לשימור. חיפה רחוקה מאוד ממצב תקין בנושא זה. הסיכוי והפוטנציאל לשינוי במובן העמוק מונחים כאן לפתחנו. הכותרת ״הספירה לאחור״ שניתנה לבית הקרנות ובית השעון מכוונת לזאת, ומיצג של בלו פיינרו – ״תמרור חי״, הנושא שעון שמחוגיו נעים לאחור – נכלל באירועים.

הדגש באירוע “באוהאוס חברתי” הוא על כוח החיים של שיתופי פעולה ועל משמעות המרחב הציבורי והסמי-ציבורי, שהפכו בעבר את הדר הכרמל למרכז. ההצעה היא לפוטנציאל של משמעות, ובהקשר זה, חשובה פעולה בהמשך לתוכנית העירייה החדשה להפוך את המבנה של שוק תלפיות למרחב ציבורי לתרבות ואמנות.

במוקדים השונים שהוזכרו כאן פעלו עשרות אמניות ואמנים במיני תערוכות שרובן נבנו לחללים הספציפיים, וכן יצרו עבודות פרפורמנס במרחב הפתוח. בכל האתרים הוצגו עבודות סאונד, מחול ומפגשים רב-תחומיים מרתקים, כגון זה שנוצר בשיתוף הפעולה שבין האמן נועם תורן לאוצרת לאה אביר או אנסמבל מכוניות באמפיתאטרון, שבו פעלו סטודנטיות וסטודנטים ממוסררה עם האמן אמיר בולצמן. האמניות והאמנים שחברו לאירוע השקיעו בו את נשמתם, הם שהצליחו לעשות את הנס, והאמנות שלהם נגעה בחיים ובקהל.

“הפעולה המורכבת, שחושפת את עוצמתה הפנימית של חיפה, נעשית ברשת של שיתופי פעולה בעיר: מוסדות אקדמיים, מוסדות ואגודות אזרחיות, קבוצות חברתיות, אוכלוסיות מגוונות, אמנים הפועלים בעיר והציבור הרחב. אלה משתפים פעולה באירוע “באוהאוס חברתי” המושתת על התפיסה כי טמון כוח מעורר ב׳מקום׳; המרחב מכיל עקבות התנסות אנושית בצד השתנות; כוח חיים, הכלה של זיכרון, הצפה של קונפליקט ופורום להידברות“.

(מתוך הקטלוג)

אחד ממרחבי השיא של ״באוהאוס חברתי״ הוא אזור “חיפה האדומה” ברחוב החלוץ: בית הפועלים, בית מועצת הפועלים, קולנוע אמפי וקולנוע אורה שמולו, מבנים שסימנו את השגשוג של החברה הסוציאליסטית-פועלית ושילבו מרכז תרבות עם שימושים יום יומיים, ובמיוחד חדר אוכל לפועלים (“מטבח פועלים”, שלצידו קופת חולים וגן ילדים לנשים עובדות, וספריה, שכולם קמו בין השנים 1933-1926).

מרחב נוסף הוא המרחב הפדגוגי-אקדמי של שכונת הדר, הטכניון הישן בתכנון אלכסנדר ברוולד, שלצידו נמצאים בית הספר הריאלי ובית הספר המקצועי בסמ״ת, שננטש לפני שנים ובאחד המבנים שבו שכן נמצאת השלוחה של הטכניון בהדר – ההדריון. כאן, מחקר האדריכלות החיפאית זכה גם הוא לעדנה, בתערוכת מחווה להיסטוריון האדריכלות גילברט הרברט, שעלה בראשית שנות השישים מדרום אפריקה והקים בטכניון את המרכז למורשת הארכיטקטורה, וראיונות אתו מוצגים בתערוכה בסרט של מיכאל חנן. הספר שהוציא הרברט יחד עם החוקרת סילבינה סוסנובסקי בשנת 1992, ״באוהאוס על הכרמל״, שזכה גם לכנס מחווה להוצאתו, היה למעשה מחקר חלוצי וחשוב של הבאוהאוס החיפאי, שהטרים אף את פרסום הספר “בתים מן החול” (ניצה מצגר סמוק, 1994).

בהדריון מוצגת גם תערוכה מעבודותיו של משה גרשטל, אדריכל חיפאי שנולד בלבוב, למד שם בטכניקום ולאחר מכן בווינה, ובשנים 1923-1933 חי ובנה ברומניה. גרשטל תכנן מבנים רבים וייחודיים ביופיים בחיפה, ביניהם שוק תלפיות, ולצד זאת תכנן בניינים רבים לאליטה הערבית בחיפה. התערוכה בהדריון ב״באוהאוס חברתי״ ייחודית לא רק בכך שהיא מציגה מגוון רחב מעבודותיו האדריכליות, אלא בכך שהיא מציגה ומספרת אודות מערכת היחסים החמה והארוכה שלו עם לקוחו הקרוב ביותר, הסוחר הערבי ממוצא טורקי טאהר קרמאן.  זוהי מערכת יחסים שעוברת מאב לבן, וגם לנכד הקרוי על שמו של הסב, משה (צ’יקו) גרשטל, שמחזיק באוסף עבודותיו ויצירותיו ובחלק מהמפתחות הרגשיים לדמותו של סבו (כפי שעולה מסרטה של מלי דה קאלו בביתו של הבן של קרמאן, בכפר איבטין). התבוננותו האנושית הייחודית של גרשטל ניכרת דווקא ובמיוחד ברישומי הדיוקנאות שלו. אדריכלים רבים עוסקים גם ברישום וציור ומלווים את עבודותיהם ברישומי מבנים, נוף וטבע. אך משהו אחר ניבט מדיוקנאותיו של גרשטל, התבוננות עמוקה ואוהבת בפניהם של האנשים המקיפים אותו: טאהר קרמאן, סתת האבן ששמו אינו ידוע ובנו לאופולד גרשטל, שמצוירים באותה אהבה וקרבה. הקשר והקרבה של האדריכל גרשטל למקום ואנשיו, מהווים מעין מטונימיה לפעולה שהאירוע מחולל בעיר, ומעניקים נפח נוסף לצמד המילים “באוהאוס חברתי”.

המרחב השלישי, והעוצמתי ביותר מבחינה אדריכלית וחברתית-אנושית, הוא שוק תלפיות, בו מוצגות עבודות של אמנים חיפאים רבים במדיומים שונים: מיצגים, מיצבים, צילומים ועבודות פיסול וציור. עבודתו של דוד בהר פרחיה התייחסה באופן הישיר ביותר לבניין; בהר פרש יריעת נייר עצומה על קירותיה הפנימיים של המרפסת בקומה השנייה, וצייר עליהם “חלונות” מהם ניבט הנוף של העיר למטה. חוויות השוק בשעות שונות הומחשו ב״סיור סאונד״ שיצר האמן אלעד ברדס; הסיור כלל הליכה ברחבי השוק, בתוך המבנה וברחובות המקיפים אותו, תוך האזנה באזניות לקולות ומנגינות שברדס הלחין מתוך היומיום, שהטעינו את המקום בתכניו שלו והפך אותו לרצף, סיפור קולנועי שנחווה על ידי הולך הרגל. ברדס ״הלחין״ עבורנו את השכונה, ושותפתו אמנית התנועה קיארה מיניאני הובילה אותנו ברחבי השוק, כמו החלילן מהמלין, כשאנו פוסעים אחרי דמותה הצנומה והצנועה כבתוך חלום. הסיור, שהסתיים בתצפית לילית אל העיר התחתית והמפרץ מהגג של שוק תלפיות, העצים את ההתפעמות ואת החוויה של הבניין, השכונה ואנשיה, כפי שהיו בעבר וכפי שהם היום וברגע הזה ממש, בעת ובעונה אחת.

מקריאה בקטלוג, ניכר כי בר אור שוטטה בעקבות ההיסטוריה של הבניינים שנמצאים בשלבים שונים של הרס והזנחה. היא חקרה יחד עם אדריכלים, היסטוריונים של אדריכלות ואדריכלי שימור את תולדות הבניינים ואת חינה הרב של האדריכלות הצנועה לעתים והמרוממת לעתים, אך באותה עת חשפה יחד איתם את החלקיות והאקראיות של פרויקט השימור החיפאי. לדוגמא, חשיפת העובדה שתיק התיעוד של קולנוע אורה נעשה על ידי ותודות לרצונו הטוב של האדריכל שנשכר על ידי היזם שקנה את הבניין, ללא דרישה מצד העירייה. מה שנחשף בין היתר הוא אוזלת היד של המחקר האקדמי ושל אנשי המקצוע בתחום האדריכלות והשימור, חוסר יכולתם לעמוד כנגד עידן של אמונה יוקדת בכוחות השוק ולהתנגד לפראיות בה כוחות אלו משתלטים על בנייני ציבור שקמו בעידן של אמון בתכנון עירוני עבור הציבור והקהילות שחיות בו, ואט אט מובילים באופן מודע לדרדורו ולהריסתו והחלפתו בנדל”ן פרטי מניב.

האם את כאוצרת של התערוכה עושה עבודה של סוכני שימור, של ארכיונאים, של חוקרי שימור ואדריכלות?

ג.ב. אף פעם לא תפסתי את העבודה שלי כמוגבלת לעניין אחד. לאחר לימודי תולדות אמנות המשכתי לדוקטורט במכון כהן באוניברסיטת תל-אביב, שם הדגש הוא על תורת הרעיונות וחקר היסטורי, כך שעבודתי כאוצרת היא בינתחומית בכל מובן.

אני מתחילה את עבודת האוצרות בסוג של שיטוט, ולא בליקוט מידע. השיטוט הוא שמעורר את הקשב למה שלא יימצא בנתיב המרכזי. מאוחר יותר מגיע שלב המחקר השיטתי. אלא שבחיפה, כשהגעתי לחקר המבנים המשמעותיים שאליהם נחשפתי בשיטוט, ובהם קולנוע אורה, בית הפועלים והאמפיתאטרון (שהיום הוא חניון), התברר לי שהעדר הכרה לצורך שימור סטטוטורי, משמעותה שאין תיק שימור מקצועי. בחלק ניכר מהמקרים אין בתיק הבניין בעירייה מידע משמעותי על הבניין ההיסטורי שנהרס. כל המבנים שהזכרתי כאן אכן לא הוכרו סטטוטורית לצורך שימור. מצאתי שהמידע שפורסם עליהם במקורות ונחשב מהימן אינו מדויק. כך למשל, פורסם מידע שגוי על מתכנן הקירוי המורכב של האמפיתיאטרון (1941) ומידע שגוי על מתכנן השיפוץ של קולנוע אורה לאחר השריפה הגדולה (נחנך מחדש ב-1947), וזו רק התחלה. הרסו אם כן את המקומות המדהימים הללו בלא תיק שימור ובלא מצבה זוכרת, ושפר מצבו של קולנוע אורה בזכות האדריכלים שהניעו את איש הנדל”ן שרכש אותו להשקיע בתיעוד. לכן כללתי בחוברת האירוע שני מאמרים שכתבתי שעושים סדר במבני הליבה של “חיפה האדומה”: קולנוע אורה, בית הפועלים.

אמנם, מאז תחילת עבודתו של גילברט הרברט בטכניון בראשית שנות ה-60 של המאה ה-20, סטודנטים בקורסים במחלקה לאדריכלות מתעדים מבנים (ראו תוצרי קורס של ד”ר עירית כרמון פופר וד”ר אוריין שחר בתערוכה במסגרת “באוהאוס חברתי”). זה חשוב ומשמעותי, ועדיין, עבודותיהם אינן מחליפות תיק שימור מקצועי.

מאין העיסוק שלך באדריכלות ?

ג.ב. בפעולת האדריכלות ניתן ביטוי עמוק למערכות יחסים במרחב, לכוחות פועלים, אדריכלות משקפת רעיונות. כל אוצרות מבוססת על הצבה במרחב, יהא זה המוזיאון או המרחב הפתוח. הצבה היא תמיד מערכות יחסים מורכבות בין פריטים, מערכות יחסים המשתנות כל העת מעצם התנועה שלנו במרחב. אין מאוזולאום, שום דבר לא קופא על מקומו, הזמן והגוף בתנועה וזהו הממד האנושי של האמנות החיה שעובר באורח כל כך מרגש במפגש עם מרחב אדריכלי. תפיסת האוצרות של “באוהאוס חברתי” (כמו “רציף פירמידה מנמל חיפה לוואדי סאליב” ב-2018) היא של פריצת קירות המוזיאון ויציאה אל המרחב, והאוצרות היא אותה האוצרות. אלא שהמרחב הוא “המקום”, וגם כאן, כמו בכל אוצרות, הכול קם ונופל על הדיוק בהצבה במרחב שבונה את מרקם מערכות היחסים.

ומה בנושא מחקר ואוצרות?

ג.ב. שאלת המחקר, בכל מה שאנחנו עושים כאן, מאוד משמעותית. אי אפשר לעשות פעולה במרחב בלי לצלול להקשר של מאיפה באנו, לאן אנחנו הולכים, ולרכז מידע במובן הצלול ביותר, שמייצר משמעות. המחקר מוביל למקומות הללו, שהרי חלק בלתי נפרד מהאתיקה הטבועה של פעולה אנושית וחברתית הוא קשב למקום, למשקעים שלו, ובתוך זאת פיתוח אופני מחקר, מבע ושפה המדברים את הזמן.

תארי את אופן העבודה על התערוכה מול הקהילות והאמנים?

ג.ב. בתחילת עבודתי בפירמידה החלטתי שאני לא הולכת לאצור תערוכות יפות בגלריה יפה בלב ואדי סאליב, שעושים אותו ירוק אחרי שרצו לעשות ממנו רובע אמנים כדי לשמר אדריכלות ערבית ואולי גם זיכרון. כשנכנסתי, בפברואר 2018, כבר החלו להקים ממול בניין בן 9 קומות (אחד משלושה כאלה שמתוכננים) בשם “הרובע” (לזכר רובע האמנים, כאילו זה ממשיך…). תלו שלטים ענקיים, “הרובע הוא אתם”, והשיווק השתמש בסלוגן “סאלי ואלי”. אין שלט זיכרון. הלכתי עם כאב בטן במקום הירוק הזה שכולו מחיקה (ראו תערוכה שנפתחה שם השבוע, בבניין הענק הראשון שנפתח ומשווק, וכותרתה, “פגישה עיוורת”).

מתי וכיצד החלה היוזמה שהובילה ל”באוהאוס חברתי”?

ג.ב. זה החל בפברואר 2018, כשהחלטתי לקיים אירוע שנתי קבוע שיתמקד בכל פעם באזור אחר של חיפה ופירמידה תהיה צומת בו. האירוע הראשון שתכננתי התמקד בוואדי סאליב, השני, שתכננתי לשנת 2019, התמקד בהדר הכרמל.

הגעתי ליונה יהב, ראש העיר דאז, עם רעיון לקיים את “רציף פירמידה, מנמל חיפה לוואדי סאליב”. המחשבה הייתה לא על “פירמידה” שהיא מאוזולאום, אלא “רציף פירמידה” – עולים לרציף הנמל או לרציף הרכבת ומתחילים לנוע. מתחילת הדרך דיברתי עם “בתים מבפנים” תוך הדגשת הרעיון של שוטטות, עם קשב לסביבה מסוימת, גם אם תהיה יציאה למבנים ייחודיים באזור אחר. קיבלתי גיבוי כספי מהעירייה, יצאתי לדרך וקיימתי את האירוע. התערוכה התמקדה בשלושה מוקדים: מוזיאון שקפא בזמן ונשכח – ממגורות דגון, מוזיאון הרכבת ופירמידה).

התערוכה בפירמידה נפתחה במודל של רובע האמנים מתחילת שנות ה-80. המודל נבנה על-ידי מי שעומד היום בראש המחלקה לשימור בעיריית חיפה, ד״ר וליד כרכבי, ועסקה בזיכרון ושכחה, כללי שימור שנקבעו למבני ואדי סאליב ושאלות של היזכרות וזיכרון במרחב ציבורי. היא כללה מספר מחקרים וחומרים חדשים והייתה מוקד לדיונים, פעולות סאונד ומוסיקה, מפגשים בני מספר ימים רצופים ועוד, שהעלו שאלות קשות על אמנות ואקטיביזם חברתי, “פעילות עירונית” ואירועי “רוחות של שינוי”.

בהמשך התקיימו הבחירות בחיפה, קואליציה חדשה נכנסה לעירייה, ויחסי הכוחות השתנו. פירמידה באוצרותי יצאה מהמשוואה, אך הרעיון להמשיך ולחקור את המרחב החיפאי לא ירד מהפרק, וגם העירייה וראשת העיר החדשה תמכו בכך. וכך נוצר “באוהאוס חברתי” בשכונת הדר, בבניינים נטושים, ללא פירמידה, ובנוסף בהדריון, מבנה שהוא היום השלוחה של הפקולטה לארכיטקטורה בטכניון. גם הפעם תוכנן האירוע לשלושה ימים.

אלו היו שלושה ימים מאוד רוויים, עמוסים, ומלאים. כיצד חשת במהלכם?

ג.ב. זה היה סוג של נס. מחמישי בבוקר נעו בתערוכות אלפים רבים של מבקרות ומבקרים ובהם כאלה שבאו מאוכלוסיות מגוונות שאף פעם לא ביקרו במוזיאון, וגם בעלי דוכנים בשוק תלפיות ותושבים מאזורים כמו רחוב החלוץ. מעטות התערוכות שקהל גדול ומגוון כל כך הגיע אליהן וחווה אותן עם ברק בעיניים וחיוך מאושר – מקומות שמעוררים את הלב במשקעים שהם נושאים, בתחושת הגילוי, באופן המורכב שבו הם גם פותחים קשב ודיאלוג של הווה ועתיד בלא להשכיח את העבר.

יש משהו מרגש ב”נס” כזה שלא מקבעים אותו, והוא נשאר בזיכרון, ואנשים מספרים עליו זה לזה והוא מגיע כך גם למי שלא ביקר ולכן הוא חי גם כשהוא מוסר. וכמובן, יש תיעוד מאוד מקיף. יש תוכניות בעירייה לשמר אתר עם האירוע הראשון, והשני, ומקווה שגם השלישי, וכך גם יישמר ברשת.

ראו חוברת באוהאוס חברתי

***

בחור צעיר שפגשתי ביום שישי ליד ״בית הקרנות״, חילק פרסומים של קבוצת אמני חיפה. הוא אמר שבימים אחרים מעט מאוד קורה בהדר. לא פירט, אבל ההתפעמות שלו מהעניין והרעש שיצרו אירועי האמנות, כמו צמא ששותה מים לאחר צימאון ממושך, ויודע שעוד זמן רב לא יוכל לרוות כך שוב, מתוך הידיעה שלאחר שכל זה יסתיים דברים יחזרו להתנהלותם השגרתית ללא שינוי משמעותי, ניכרה בדבריו.

באוהאוס חברתי. שכונת הדר, חיפה, 30-28/11/2019