ואן גוך ובריטניה

להציג תערוכה חשובה, מעורבת אנגלית-הולנדית, במוזיאון הטייט בריטן, שידוע בהצגת אמנות אנגלית בלבד, נשמע בהתחלה מוזר ומפתיע. עד עכשיו, ואן גוך התקשר אצלי רק עם הולנד וצרפת, אך הביקור בתערוכה הנוכחית הדגיש לי עד כמה טעיתי.

ואן גוך הגיע לראשונה לבריטניה בשנת 1873, כשהוא בן עשרים. הוא הועסק כחניך במשך שנתיים במשרדי סוכן האמנות גופיל (Goupil) בקובנט גארדן (Covent Garden) והתגורר בשכירות בדרום לונדון, נוסע ברכבת התחתית ובספינה על פני הנהר כדי להגיע לעבודתו. בתקופה זו התעמק ואן גוך בתרבות הרחבה של לונדון וביקר בהתמדה בתערוכות ציור במוזיאונים, בגלריות ובחדרי סוכני האמנות.

לאחר שפוטר ממשרתו, העביר ואן גוך את שנתו השלישית בעיר בניסיון לעסוק בהוראה וכדרשן בכנסיה. בתום השנה הקשה עזב את בריטניה לתמיד. מבין כל סוגי התרבות שספג בזמן שהותו בלונדון, הוא בחר ב-1883 לציין הדפסים ורישומים בשחור-לבן ואת ספריו של צ׳ארלס דיקנס כדברים ששמרו על המורל שלו בימי מצוקה. כשנה לאחר שחזר להולנד, ואן גוך התחיל לצייר גם בצבע בנוסף לרישומים שאותם עשה במכתביו, כשאלפיים הדפסים בשחור-לבן שרכש באנגליה משמשים עבורו כמקור השראה ולימוד במסלול חייו החדש, בנוסף לזיכרונות מעבודות של אמנים בריטיים כמו ״אוקטובר הצונן״ (Chill October, John Everett Millais, 1870) או ״החווה בעמק״ (The Valley Farm, John Constable, 1835).

התערוכה מתחלקת לשני חלקים: הראשון משקף את השפעותיהם של אמנים שונים על עבודותיו של ואן גוך והתפתחות יכולות הציור שלו עד להופעת סגנונו הבוגר והאופייני, המתבטא בקו מכחול רחב וצבעים, בעיקר כחול וצהוב, יוצאי דופן. סגנון זה הוא הסגנון שליווה אותו עד שנת 1890, בסופה בחר לסיים את חייו.

החלק השני מתמקד בהשפעת ציוריו של ואן גוך עצמו על אמנים בריטים שונים עד סוף שנות החמישים של המאה העשרים.

בחלק הראשון מעניין לעקוב אחרי שלשה ציורים בעלי נושא זהה: ״שדרות עצים״. העבודה הראשונה היא של הצייר ההולנדי מינדרט הובימא (Meindert Hobbema), שהיה חלק מתור הזהב של ציורי הנוף ההולנדיים ומקור להערצה עבור ואן גוך. הציור בו אנו עוסקים,  ״השדרה במידדלהרניס״ (The Avenue at Middelharnis, 1689) נרכש על ידי הגלריה הלאומית כשנתיים לפני בואו של ואן גוך ללונדון.  במרכז הציור ניצבת שדרת עצים גזומים המגביהה ומעמיקה את תחושת המרחק של הנוף. כפר הדייגים שבציור היה מוכר לואן גוך, שמשפחתו עברה לגור בקרבתו ב-1875, וציור זה בוודאי הזכיר לו את ביתו בזמן שהותו בלונדון.

העבודה השנייה היא אחד מציוריו המוקדמים של ואן גוך בצבעי שמן, “שדרה של עצי צפצפות בסתיו”, 1884. כהכנה לציור זה, ואן גוך יצר באותה שנה מתווה: “שביל גובל בעצים”. הוא תיאר במילים את ציורו החדש כ״סצנה שבה השמש גורמת לניצנוצים של אור פה ושם על עלים שנפלו על הקרקע בין הצללים הארוכים של גזעי עצי השדרה״. הציור עצמו נעשה בנונן (Nuenen) באוקטובר, ממש לפני נשירת העלים. בקצה השביל נראית אישה בצעיף או בגד אבלות חוצה גשר קטן כאשר בית האיכרים מאחוריה. הציור מבטא את האוירה המלנכולית שואן גוך היה נתון בה עקב נסיון ההתאבדות של שכנתו הצעירה, כתוצאה מלחץ הוריה לסיים את יחסיה איתו.

העבודה השלישית היא “שביל בגן בבית המחסה לחולי רוח”, נובמבר 1889, לא רחוק מארל (Arles). במאי 1889 ואן גוך עבר לבית המחסה סיינט פול דה מוסולה (Saint Paul de Mausole). הוא קיווה להבריא אבל התעקשותה של המחלה לחזור שוב הבהירה לו שכך עלולים להתנהל חייו בעתיד. שורת העצים האופיינית בצד השביל הזכירה לו בודאי את הסתיו בביתו שבהולנד. העצים הפעם הם עצי אורן וברקע נראה הקיר החיצוני של בית המחסה. הקווים הגליים של תנועת המכחול בשביל האלכסוני מנוגדים לתנועת המכחול הקווית, האנכית, בקיר ובגזעי העצים. העצים עצמם גזומים בסגנון הדפסים יפניים, שניים מהם מצטלבים לשני כיוונים שונים ושוברים כך את הסימטריה. מעניין להבחין בדמות קטנה, אולי של חולה נוסף, היושבת על קיר ארוך ונמוך. נראה שהדמות נועדה לבטא את תחושת הבדידות של ואן גוך, הנמצא נפרד מהעולם. תנועות המכחול הבולטות ופלטת הצבעים הבהירים מאפיינות את הסגנון הבוגר של האמן.

בחלקה השני של התערוכה, הציור של ואן גוך שהשפעתו על האמנים הבריטיים בתחילת המאה העשרים היא הבולטת ביותר הוא ללא ספק ״חמניות״, אוגוסט 1888. ואן גוך צייר את פרחי החמניות כדי לקשט את ביתו  בארל לקראת ביקור של חברו פול גוגן. במכתב לאחיו הוא מסביר שהזמן הטוב ביותר לחמניות הוא בסוף הקיץ, באוגוסט, כשהן בשיא פריחתן וגודלן. בשבוע האחרון של החודש יצר שתי עבודות: ״ארבעה עשר פרחים״ על רקע טורקיז, שנמצאת במינכן בנאו פינקוטק (Neue Pinakotek) ואת ״חמניות״, על רקע צהוב, שנמצאת בגלריה הלאומית בלונדון.

ציור הטבע הדומם של החמניות מטעה בגלל הפרסום הנרחב וההעתקים הרבים שנעשו ממנו. למעשה מדובר בקומפוזיציה צנועה בעלת ארבעה אלמנטים: זר פרחים, כד גס מחרס ושולחן על רקע קיר. התבוננות מעמיקה מגלה ציור מתוחכם שנעשה בתבונה וכשרון. הפרחים נמצאים בשלבים שונים של חייהם וצבעם נעשה בסגנון אימפסטו (impasto) בולט. שבעה פרחים נמצאים בפריחה מלאה ושבעת האחרים בשלבי נשירת עלי הכותרת והפיכת הפרח לזרעים. הציור מדגיש את הזמן החולף ועובר באופן שאופייני למסורת הווניטס (Vanitas) של המאה השבע עשרה בציור ההולנדי.

אין כמעט אמן בריטי בתחילת המאה העשרים שלא התמודד עם ציור החמניות של ואן גוך. בין המעניינים ביותר הייתי מציין את ״החמניות״, של ג’קוב אפשטיין ואת ״החמניות (c)״, 1933 של ויליאם ניקולסון. מעניין מאד הוא ציור הפרחים של כריסטופר ווד ״חרציות צהובות״, 1925 (Yellow Chrysanthemums) שלמרות הבחירה בפרחים שונים מהחמניות הקומפוזיציה הכללית וצבעוניות העבודה מזכירות ביותר את ציור החמניות של ואן  גוך.

קבוצת ציורים אחרת של וון גוך שהיתה לה השפעה חשובה על הציור האנגלי של המחצית הראשונה של המאה ה-20 היא הדיוקן העצמי. מתוך 36 דיוקנים מעניין להתבונן ב״דיוקן עצמי״, סתיו 1889. קשה להאמין בדמות החיובית הצופה בבטחון מלא לעתיד כשהיא מחזיקה בידה השמאלית את פלטת הצבעים וקבוצת מכחולים. אני אומר קשה להאמין מפני שזו שנת חייו האחרונה ולפי מכתביו הוא נמצא בבית המחסה סיינט פול בסיינט רמי (Saint Re’my), נאבק על בסיס יומיומי בבדידות, פחד וסבל ולעיתים גם רעב, אבל בציור הנפלא אין אפילו שמץ של רמז לכל זה, בציור הוא מאמין באמונה שלמה באמנות שלו. זו אחת מיצירות השיא של ואן גןך, כשהצבע הכחול של הסינור והרקע מעצימים את האופטימיות של העינים הכחולות. השילוב הטכני בהנחת הצבעים בסגנון האימפסטו הבולט והעושר הצבעוני העדין מרימים את ואן גוך לשורה העליונה של האמנים האירופאים במאה התשע עשרה.

Van Gogh and Britain

Tate Britain, 27 Mar – 11 Aug 2019

*** קוראים מישראל יכולים לראות את עבודותיו של ואן גוך, ״הרועה״ ו״הטווה״ (1889), המדגימות את הנאמר בכתבה, במוזיאון תל אביב.

המאמר ״ואן גוך ובריטניה״ נשען על הספר החדש שיצא לאור ב-2019:

Van Gogh and Britain

Edited by carol Jacobi

With contributions by Martin Bailey, Anna Gruetzner Robins, Ben Okri, Hattie Spires and Chris Stephens