הברחת עננים

לכל אמן, כמו לכל ילד, יש דרך מיוחדת לשחק. עבור נדיה עדינה רוז, המיצב הוא רגע של משחק שעומד מלכת וכל החפצים שבו קופאים במעופם. ממדיהם והיחסים המרחביים שביניהם משתנים, אך כל חפץ וחפץ עדיין ניתן לזיהוי. התערוכה של רוז, “שרוולי העצים”, מוצגת במוזיאון ינקו-דאדא, שחרט על דגלו את תפיסת הדאדאיסטים, שבמרכזה עומד משחק.

מוטיב המשחק משתמע גם מהשירים של רוז, המוצגים לצד המיצבים. אחד מהם, “בלון”, מתחיל כך:

“סוֹפֶרֶת שִׁבְעָה,

סוֹפֶרֶת שְׁלוֹשִׁים,

נוֹחֶתֶת בְּמוֹסְקְבָה.

דָּג מָלוּחַ!

הָעִיר קוֹפֵאת בִּמְקוֹמָהּ,

דְּבוּקָה לַעֲבָרִי כְּמוֹ סֻכָּרִיָּה לַחֵךְ”

נדיה עדינה רוז גדלה במוסקבה של שנות ה-80. ביצירותיה היא עושה שימוש בחפצים יומיומיים מהתקופה ההיא: כיסויי מיטה, שמיכות, ציפיות ועוד. החפצים הללו מוכרים היטב לכל מי שגדל שם, ולמעשה הפכו למעין “גיבורי תרבות” מכיוון שהמדינה שיצרה אותם כבר איננה.

הנה שמיכה ירוקה משובצת, אשר שימשה במשך עשרות שנים ככיסוי לספה בדירה מוסקבאית. בתערוכה היא מתנוססת כמו אוהל, או כמו כנף ססגונית של ציפור ענק, ולהק הכריות שאחריה מנסה להדביק אותה במעופה.

מיצב אחר תפרה רוז מסדינים ישנים, מהסוג שבעבר הרחוק ניתן היה לראות בכל בית סובייטי. הסדינים נדחסו לתוך ארגזים, הועברו לישראל ושקעו בארונות כמטען חורג. על מה מעידים החפצים האלה, אשר אינם משמשים עוד למטרתם המקורית, תקועים במקום אחר, בעידן אחר ודוממים לנצח?

אחת ממטרותיה של האמנית היא לתרגם את הדממה הזו לשפה הפלסטית. אולי בשל כך רבות מעבודותיה של רוז מזכירות אותיות של אלפבית לא מוכר, מילים ולעיתים אף משפטים שלמים.

שליש משטח התצוגה מכוסה על ידי יער של עצים שחורים ועירומים שנתפרו מבד דמוי עור. מאיימים ותמימים כאחד, העצים האלה דומים להירוגליפים. ייתכן שזהו יער השפה, מבוך של משמעויות לתוכו אנו נכנסים בכל פעם שאנו פותחים בדו-שיח כלשהו, אותו יער אגדות שעומד בדרכו של גיבור היוצא למסע. במקרה זה, גם האמן וגם הצופה יכולים להיות הגיבורים. על הצופה להיות מוכן לאתגר אינטלקטואלי, ואילו האמן חייב להכיר בכך שאין לו שליטה על תפיסתו של הצופה; ציטוטים רבים לא יזוהו והרמזים יישארו סתומי פשר, בפרט כאשר היצירות מדברות על תקופה אחרת ועל ארץ רחוקה.

רוז היא אמנית פלסטית ומשוררת. ספר שיריה, “דיו של שלג” (הליקון-אפיק, 2015), זכה בפרס משרד התרבות. מעניין לעקוב אחר הפיכתה של המטפורה המילולית ביצירותיה למטפורה חזותית. העננים של רוז הם פסלים רכים, דומים לכריות פוך (באגדות עם רוסיות נמשלים העננים לעיתים לכסת רכה), אשר עוטפים את ענפיהם העירומים של העצים באופן מילולי ממש ויוצרים צורות חדשות ולא צפויות. האם העננים נושאים את הענפים הרחק הרחק מהשורשים או שמא נתקעו בסבך וכעת תלויים מעל למרחבים שנעדרו מהם כבר זמן רב? האם השרוולים נעים בעקבות הידיים, או שמא הידיים נחבאות בתוך השרוולים? כך או כך, השייטת הזאת הופכת לממד נוסף בפעולה המתוארת על ידי רוז בשיר:

לְכִי לָךְ

הָעוֹנוֹת מִצְטַלְּבוֹת כְּאֻנּוֹת

הַצָּפוֹן מְשַׁלֵּחַ אוֹתִי דָּרוֹמָה:

לְכִי לָךְ, תִּתְמוֹדְדִי בַּשָּׁמַיִם

הַמְּעֻטָּרִים בְּמֵדַלְיַת זָהָב.

אֲנִי גּוֹרֶרֶת בְּמַבָּטִי

רְצוּעוֹת יַעַר, פַּלְגֵי נְהָרוֹת,

יְרִיעוֹת אֲדָמָה

וּבְבֶן גּוּרְיוֹן

בְּגָדַי פִּתְאוֹם חַמִּים מִדַּי,

כֵּהִים מִדַּי,

כְּבֵדִים כְּמוֹ עֵצִים בְּמַעֲבֵה הַחֹרֶשׁ.

עבודותיה של רוז משלבות את האוניברסלי עם האישי. במיצבים מסוימים היא משחזרת זיכרון עמום כלשהו מתקופת הילדות (עלים מבעד לחלון, דרך המובילה למרחקים), אך לא כולם יוכלו לתפוס את הנוף המסתתר בין קפלי הבד. היא מאתגרת את הצופה ומזמינה אותו למצוא את “קבוצת השייכות” שלו, והדבר המאחד את הקבוצה הזו אינו שפה או לאום משותפים אלא אופן התפיסה. גם אם המיצב “מדבר” בשפה לא מוכרת, אנחנו יכולים ללמוד את השפה הזאת כמו כל שפה זרה: לנסות לקרוא טקסט שבו מילים מוכרות עוזרות לנו לנחש את משמעותן של אלו שאינן מוכרות.

 

רק לאחר שאנו נעקרים ממקום מושבנו, אפשר לחוש את המשקל שאנו נושאים על הגב. אמנים יוצאי ברית המועצות גדלו על ברכי האסכולה הקלאסית. עבור רבים מהם, התמקדות בטכניקה הפכה למעמסה המקשה עליהם להתקדם. אתה רואה את המטען שלך – ערמת מזוודות וארגזים בשדה התעופה. מה לקחת ומה להשאיר מאחור? האמן שהשיב על השאלה הזאת יכתוב מניפסט משלו.

רבים מיוצאי רוסיה יוצרים עבודות שאינן משקפות כלל את האסכולה הרוסית, ואילו אחרים, כגון חברות “הברביזון החדש”, עושים שימוש פעיל במיומנויות שרכשו בארץ מוצאם.

נדיה עדינה רוז רכשה את השכלתה האמנותית הראשונה במוסקבה, במכללה מפורסמת לאמנות, הידועה במיוחד בזכות גישתה לציור האקדמי. במהלך לימודיה ב”בצלאל” עברה לתחומי המיצב והפיסול. אם נתבונן במייצבים הראשונים של רוז, נבחין בחלקים מודבקים שנלקחו מעבודותיה המוקדמות, אשר נוצרו עוד במוסקבה. לאחר מכן הפכו גם המיצבים הללו ל”חומר גלם” לעבודות חדשות וכן הלאה. יצירותיה זורמות זו לתוך זו, הולכות ונעשות טהורות יותר, תמציתיות ומדויקות, ובסופו של דבר הן הופכות לאמירות אחידות אשר שוחות בדממה, כמו דגים, מן ההווה אל העבר ובחזרה.

אשת לוט הביטה לאחור והפכה לנציב מלח. אורפיאוס הביט לאחור ואיבד את אורידיקה לנצח. הוזהרנו לא אחת מפני הסכנה הטמונה בהתבוננות בעבר. אבל בניגוד לאדם הרגיל, האמן מחזיק בידיו חפץ מאגי – את האמנות שלו – והיא הופכת למשקפיים שדרכם הוא יכול להביט לאחור מבלי להתאבן.

“שרוולי העצים”/ נדיה עדינה רוז
אוצרת:  אביטל כץ
מוזיאון ינקו דאדא, עין הוד
נעילה: 15.6.19