אמן, אקטיביסט, נביא

בשבוע שעבר הלך מעולמנו יורם אמיר, אמן ויוצר ירושלמי. העמדות שיורם ביטא ביצירתו בעשרים השנים האחרונות לגבי התהליכים שירושלים עוברת בתחומי הארכיטקטורה, התרבות, האמנות, איכות הסביבה, הטבע והקהילה השפיעו על רבים. כמספר סיפורים ופרפורמר, הצליח יורם להקסים כל אדם ביצירתיות ובכוח הדמיון שלו. סיפוריו לוו בצילומים, מאכלים, עזרים והמחשות, והיו למעשה חוויה רב-תחומית באמצעותה הצליח לבטא עמדות ורעיונות מהפכניים ונבואיים המשלבים נושאים כבדים ומורכבים בקלילות והומור.

יורם החל את דרכו האמנותית כצלם עת ניהל את חנות הצילום של אחיו בשוק מחנה-יהודה. בהמשך פתח סטודיו לצילום חתונות, בר-מצוות ואירועים משפחתיים. בחן אישי וקסם רב הוציא יורם את המיטב מאנשים. הוא הפך לצלם משפחתי של עשרות, אם לא מאות, משפחות בעיר ובכלל הארץ, לקח חלק בחתונה, בברית, בבר-מצווה וכן הלאה.

הכרתי את יורם בתחילת שנות האלפיים, כשהתגורר בבית עם חצר בפינת הרחובות הנרקיס ושמואל הנגיד. בחצר הבית הדליק מדורת-תמיד עם קומקום תה קבוע. יורם סיפר שעבר מהפך בחייו אחרי שסיים את תפקידו כיו”ר וועד סוחרי שוק מחנה-יהודה ונפרד מאשתו הראשונה (“היו לי בית במשכנתא, אוטו בליסינג, וחובות בבנק”, היה מספר). זה היה בתחילת ימי האינתיפאדה, בתי-קפה ועסקים נסגרו בזה אחר זה, צעירים עזבו את ירושלים, ויורם פתח “קניון יד-שניה”, כך כינה את העסק בהתחלה. הבית והחצר היו עמוסים בגדים וחפצים למכירה ואוצרות ממקומות ותקופות שונות ומשונות. הכל היה למכירה ומה שלא נמכר – למדורה.

אנשים באו לשטוף עיניהם במגוון החפצים, הספרים והתמונות, אך בעיקר באו לשתות תה סביב המדורה, למצוא נחת, להתרחק מהמציאות הקודרת מסביב, לפגוש אנשים, לדבר, להקשיב ולספר. יורם אהב להאזין לסיפורים של אנשים מקרוב ומרחוק, להתאים לכל אחד או קבוצה את הסיפור המתאים לו, וכך לשזור את סיפור חייהם וביקורם בסיפורה של העיר והתקופה. ביתו היה תמיד פתוח לכל, ועלי התה, העשן הסמיך ולהט האש הבוערת ילוו את כל מי שזכה להכירו.

באותה תקופה הציג את תערוכתו הראשונה “עגבנייה – נסיכה אדומה או זונה פוליטית?” שהזמינה אנשים להשוות את הטעם של עגבניות אסליות לאלו המהונדסות גנטית.

האינתיפאדה תרמה להתרוקנות הבתים ולניקוז חפצים למכירה ושריפה, ואחרי התרוקנות הבתים דחפורים התחילו לגלח פינות חמד ושטחים שלמים במרכז העיר ובאזור מחנה-יהודה. המרחב הציבורי היה נטוש. עדיין לא הותקנו מצלמות אבטחה, אבל ליורם הייתה מצלמה והוא החל לעקוב אחר התפוררות המרחב הציבורי: עצים עתיקים שנעקרו, בניינים עתיקים שנהרסו או שוחזרו כמעמד דו-קומתי לבניין מכוער. וכך החל לעקוב ולצלם את תהליכי שימור ופיתוח המרחב הציבורי. תחת כל אבן וסביב כל חלון יורם גילה חלקים נוספים מסיפורה של ירושלים. פעמים רבות המשיל את העיר לכלה אהובה שמלכים ושליטים מחזרים אחריה, משאירים לה תכשיטים בדמות בניינים, ועיטורי החלונות הם אבני החן שלה.

כאקטיביסט ורומנטיקן, יורם לא יכול היה להישאר מאחורי המצלמה לנוכח המגמות שראה דרך עדשתו ועיניו החדות והבורקות. יורם תיעד את המציאות אבל גם הגיב אליה. פעולתו המפורסמת ביותר היא עלייתו לגשר קלאטרווה, שם איים להתאבד אם לא יוסר. את הסיסמא “אין עוד מלבדולר” ריסס יורם באתרי בנייה, לשחיתות הגיב בגרפיטי “שרון ובניו בע”מ”. באחת ממערכות הבחירות ריסס “120 קופים”, שינה את השלט של שכונת “הולילנד” ל-“חולילנד” ואת צילומי הגרפיטי שריסס הוסיף לאוסף צילומי אמנות רחוב שהדפיס ומכר כתמונות, גלויות ומגנטים.

כצלם קלאסי יורם ידע לקטלג, לתייק ולשמור פילם, תמונות, חפצים וגם חלונות. יורם ערך מחקרים עצמאיים רבים, ותמיד הייתה לו מחברת פתוחה עם מילים ושרטוטים, כך יצר עבודה מחקרית ואוספים בתחומים שונים, מגרפיטי, ארכיטקטורה, תחבורה, אופנה וצרכנות בירושלים, מתחילת ימי הצילום ועד ימינו.

כך הציג עבודות טריפטיך של תמונות שצולמו מאותה פינת רחוב בהפרש של עשרות שנים, השתמש בחלונות כמסגרות לצילומים של אותם חלונות עצמם, כשהיו עדיין חלק מהבניינים המקוריים, בתערוכתו “אתיקה, טקטיקה ומתמטיקה” התמקד בתחנת הרכבת הישנה ובביקורת על מגמות השימור בעיר, בתוספת טקסטים ושירים שכתב.

הבתים של יורם תמיד היו חלק מהמרחב הציבורי הירושלמי. לא היה ברור איפה נגמר הרחוב, איפה מתחילה הגלריה ואיפה חדר השינה, הייתה בהם תנועה מתמדת של חפצים, אנשים ושימושים. לפעמים סטודיו לחתונות, לפעמים חלל הופעות, בית קפה, חומוסיה, גלריה, נגריה או חנות. יחד עם זאת כל אדם או קבוצה זכו לאירוח אישי, ביתי, משפחתי, פתוח ומכבד, כמסורת אוהל אברהם. יורם היה גם איש משפחה מסור. קרובי-משפחה מקרוב ומרחוק ביקרו אותו תדיר, ובעיקר דאג לשלושת ילדיו מנישואיו הראשונים, לירם, בר ואלון; ולבתו הקטנה, שלם, שנולדה לו משרון, בת הזוג שעמה חי, פעל ויצר בעשור האחרון.

יורם דילג בקלילות בין ביתו הפתוח והעמוס לבין הרחוב – בין אם היה בדרך לצלם אירוע או טרקטור, לרסס גרפיטי, לפתוח בסטה למכירת אמנות בשוק מחנה-יהודה, או בכל מקום ותקופה אחרת תמיד הצליח לקחת כמה תמונות וחלונות שיהפכו לדוכן או ימלאו חלל אקראי, ויצליחו לבטא חלק מהמורכבות והאירוניה שבמרחב הירושלמי.

השיח הציבורי והאקטואלי השתלב בסיפוריו ויצירותיו. יורם הקים את “מחתרת הבושה שהמצלמה היא נשקה”, והזמין אנשים להביא תמונות, גרפיטי ויצירות שעוסקות במרחב הירושלמי. כשעובדי העירייה שבתו הוציא “סרט זבל”, בבחירות לראשות העיריה בשנת 2003 נפרד מאולמרט באירוע חגיגי ובשנת 2007 יזם את “פסטיבל ללא-חשמל” יחד עם קבוצת אמנים, יזמים ובעלי עסקים ברחוב נסים בכר, כתגובה לפסטיבלי האורות והראווה שיזמה העירייה.

כשעבר לבית דו-קומתי מרובה חללים, צמוד לבניין כלל ובניין “חלון לירושלים” הסמוך ברחוב יפו 93, כבר היה מוסד תרבות שלם שכלל את “מוזיאון קומה ומגדל” ו”גלריה שודדי י-ם”, שבה אירח אמנים לתערוכות, מופעים, רזידנסי, השקות ספרים ומסיבות. הרבה קבוצות נפגשו והרבה יוזמות נולדו סביב כוס התה של יורם, כולל הפגישות הראשונות של עמותת בר-קיימא לתרבות, ורבים נוספים.

עם השנים, הבית/גלריה/מוזיאון של יורם הפך למוקד משיכה לכל מי שרצה לפעול בתרבות הירושלמית העצמאית. גם קבוצות מרחבי הארץ והעולם התארחו אצלו כדי לשמוע את נקודת מבטו על העיר והתהליכים החברתיים שקורים בה ולמעשה משקפים תהליכים שמתרחשים בערים בכל העולם. בשנים האחרונות החל יורם אמיר לקבל הכרה על עבודתו המחקרית והצילומית והציג באינספור מקומות עצמאיים ואף מוסדיים. הוא הופיע בכתבות וסרטים תיעודיים, הרצה בפני קבוצות של תיירים, נדבנים, ארכיטקטים, אמנים, מתכנני ערים ואחרים. הצילומים והחלונות שאסף ממלון “פאלאס” לשעבר הם חלק מתערוכת הקבע במלון “וולדורף אסטוריה” הנוכחי. תמונותיו וחלונותיו של יורם מעטרים עשרות עסקים ואלפי קירות של אנשים שקנו תמונה או חלון לעצמם או לקרובי משפחה וחברים.

לפני כשנתיים עברתי ברחוב המלך ג’ורג’ וראיתי שמסירים את השלט של חנות “כשאיוף” המיתולוגית. מתחת לשלט שישב שם עשרות שנים התגלה חלון מעוטר. מיד התקשרתי ליורם, שלאורך השנים קיבל מאות טלפונים על בניינים שחלונותיהם בסכנה. למחרת סיפר לי שראה את החלון, אבל הפעם הוא לא הולך לקחת אותו לאוסף החלונות. “האוסף גמור” אמר, “עוד מעט יתחילו לייצר בסין חלונות ירושלמים ולכל אחד יש בכיס מצלמה. אתה יודע, החלון הומצא בבית מספר חמש ברחוב המלך ג’ורג’ החמישי. אם יפו היא המלכה, המלך הוא המלך ג’ורג’ החמישי, בניין מספר חמש הוא הכתר, והחלון מעל הכניסה הוא היהלום. התערוכה הבאה תקרה ברחוב, ותציג את תהליכי השימור והמגמות החיוביות במרחב הציבורי״. ואכן יורם ערך סיור מותאם לילדים, בו כל משתתף קיבל משקפת, כדי להתבונן על המרחב הציבורי בעין חדשה. כמו-כן, הציג במוסללה תערוכה הכוללת סקירה של תהליכי שימור ברחוב יפו, וכך כתב: “בפרויקט הזה הרחוב הופך לגלריה, המרפסת לבוסתן, המחתרת למוזיאון, ואפילו סתם חלון לאתר מורשת. מומלץ להביא בירות וילדים”.

גישתו למרחב הציבורי, יצירתו כאמן, יוצר ופרפורמר, אוסף צילומיו, יצירותיו וחלונותיו, כמו גם המקומות בהם פעל ושעליהם הצביע – הם כבר אבני יסוד בתפיסה המקומית של מרחבים ציבוריים, קהילתיות, סביבה, טבע, אוכל וכו׳.

יורם פעל תמיד ללא לאות, ומאז גילה על מחלתו החל לעבוד על קטלוג, תערוכה ומיצב ענקי הכולל מאות חלונות מאוסף החלונות. עד ימיו האחרונים תייק תמונות, קלטות, ארגזי פילים וחלונות, והעביר משימות, הנחיות ותרשימים. הפרויקט במימון עונת התרבות בירושלים ופסטיבל מקודשת, חברת עדן ועיריית ירושלים, ועשרות אנשים צפויים לעבוד עליו בחודשים הקרובים, ואני מאמין שפועלו ומורשתו יצלצלו גם בעשורים ובתקופות הבאות.

יורם, היית חבר ושותף קרוב ויקר, אוהב ומתגעגע

נועם