על רקע מרכזיותן של הפגיעות העצמיות החמורות במיצגי הגוף הרדיקליים מחוץ לישראל, בולט העדרן באמנות המקומית. ההרצאה עוסקת בשאלת העדרן המוחלט של פגיעות חמורות בגוף בעבודתם של האמנים והאמניות המקומיים שעבודתם נגעה, בצורה זו או אחרת, בפגיעה עצמית, ותבחן את ההימנעות של האמנות המקומית מהכיוונים האלימים, הביזאריים והפריקיים המובהקים, לא כל שכן מהעמדתם של האמנים/יות עצמם/ן בסכנת חיים.
–
ד”ר חנה פרוינד-שרתוק היא מרצה ביחידה להיסטוריה ופילוסופיה של האמנות, העיצוב והטכנולוגיה בשנקר. ספרה “למה הם עושים את זה לעצמם: פגיעה עצמית באמנות גוף רדיקלית” ייצא לאור בקרוב, בסדרה “קו אדום” של הוצאת הקיבוץ-המאוחד.
–
מתוך כנס ירושלים לאמנות #3
ביוזמה ובשיתוף פעולה של “מנופים”, כתב־העת “ערב רב” וכתב־העת “הרמה”


אשר צוירו בזמן אמת בעת העלייה הגדולה של 1990. כל פורטרט היה תולדה של שעות רבות של עבודה, מתוך התבוננות מרוכזת וקפדנית במודלים. לדבריה, היא הופתעה מעוצמת התגובות, שנעו מאהדה והתלהבות של אנשי אמנות
ועד עוינות בוטה מצד העיתונות הרוסית
תשע דמויות נשים, עולות חדשות מחבר העמים, הגעתי למסקנה שיש בתוכה סתירה פנימית, מין דואליות קיומית שנעה בין הזדהותה עם העקורים והתלושים אשר צוירו בזמן אמת בעת העלייה הגדולה

