דבש המלים, פיתויי הגוף

במהלך השוטטות בתערוכתה של תמר גטר “סאקרום, עצה” בגלריית המדרשה, התמלאתי תחושה עזה שגטר יודעת משהו שהצופה איננו יודע. גטר, בליוויו האוצרותי של אבי לובין, פורשת על שתי קומות הגלריה עבודות אחדות בהצבה פשוטה וישירה. בקומת הכניסה היא צולפת על הקיר רישום יחיד בגובה המותן, בפיגמנטים בצבעי שחור וורוד, של ארנבת נמלטת על נפשה אל תוך קיפול הפינה. פירורי הפיגמנט שנשרו מהרישום מפוזרים על הרצפה, כיתוב מבקש מהצופה לא לדרוך עליהם, כנראה כדי שלא להותיר עליהם עקבות. בקומה השנייה מוצגת עבודת הווידיאו “חיירונה”, שמלווה בוויס-אובר של נאום הקנטאור חיירון מן הסרט “מדיאה” של פאוזוליני (1969). בעבודה הבלחות מקבילות של גטר וסוס עירומים, אתלטיים, נאבקים בבלתי נראה תוך התמזגות גופותיהם לכדי קנטאור. גם גטר וגם הסוס משתדלים להתחבא, נרדפים ונטרפים על-ידי דעתם וזה בגופו של זה. מאבק זה מוליד גטר קנטאורית כבירה, מושלמת; לידה ומוות כפולים, של הגוף החסר ושל זה הנמצא.

בחדר המרכזי תלויים מהתקרה עשר רצועות גומי רך ושחור שעליהן רשומים בלבן ובמהירות תיאורים ומחיקות של חלקים אנטומיים. בחלקן העליון מוטבעים קטעי טקסט בדפוס, פרי עטה של גטר. הקטעים מתארים אירוע מיתולוגי שבו שותפים קנטאורים ולאפיתים – חתונה שהופכת למלחמה עקובה מדם ומפורטת בניגון תנ”כי, אודיסיאי. בין רישומי מפרקים, פרסות ועצמות עצה שותלת גטר הברקות משעשעות ונוגעות ללב. “חיבור ראש הפמור לירך נראה כמו קרואסון”, היא כותבת לצד רישום של מה שאכן נראה כמו נקניק קרואסון, או אבר מין זכרי שמוט. במאונך לרישום היא מוסיפה בנימה צובטת, ותחת איום בולעני של דמות פאקמן, את המלים “תזכרי את הצורות במחשבה על יקירך”. לצד הכאוס הקנטאורי, הפראות וההוללות החצופים שברישומים ובטקסט, גטר מטפלת בעדינות גדולה וברוך באוסף מחשבותיה.

תמר גטר, “קנטאורמכיה”, מראה הצבה, צילום: מאיה זהבי

בחדר הקיצוני מוקרנת עבודת הווידיאו “פחד וגבורה”, המורכבת משבעה סיפורים בתמונות סטילס, “פוטאג’ מצוטט, קטעי ציורים ורישומים, פסקול של גלי ים וכן שיר על קוזאקים בקולו של יורם גוז’אנסקי”. גם בסיפורים הללו מתוארים נרטיבים מלווים בדימויי מאבקים הישרדותיים של יצורים סמליים מקודשים; נחש, נשר, שוב ארנבת, שוב סוס, איילה. האקטים החייתיים מנותחים כבמעבדה, גוססים בפורמלין סמיך של הברות וגלי ים. הבהובי צבע מתריעים על סדרים מתהפכים, האדם הקוזאק נהיה לאל, שר ורוקד על פגרי שללו, ו”לולא שלטו ארנבות בשולחן הכתיבה שלי” אולי היו שבות החיות למשכנן בינות לעננים. אך בסיפורה של גטר הן נטמעות בגוף האדם במחול (הרקדן רישארד צ’יישלאק; Ryszard Cieslak) ונעים איתו בתנועות כנפיים רכות.

תמר גטר, “פחד וגבורה”, מראה הצבה

ההצבה של העבודות, כמו תוכנן, קוהרנטית ואינה מתחנפת. היא אינה מתיימרת להיות דקורטיבית או לבדר בתעלולי תלייה תפלים. הדיוק שולט בהצבה, וזו אינה חרדה או חוששת מן החלל הפנוי. אדרבה, היא מחדדת ומעצימה באופן פרדוקסלי דווקא את מה שאינו נמצא ואינו נאמר או נכתב. גטר מביאה עימה עומס אינפורמטיבי שקל לכרוע תחתיו ולהיקלע למבוך אינטלקטואלי סבוך. אבל החלל השקט שנח בחוליות שדרת העבודות מזמין לחוש ולחוות את התערוכה גם בלי להתחייב לדעת. התערוכה בכללה טובלת בתשוקה ממכרת, חושניות ומסתורין; דבש המלים, פיתויי הגוף, אהבה מיתית, ליבידו חייתי, שבריריות האנושית, אלמוות. טוב לראות ולחוש את אורך הנשימה של גטר ולחוות אותה שוב ושוב בעוצמה ובחסד.

“סאקרום, עצה”, תמר גטר
אוצר: אבי לובין
גלריית המדרשה, רח’ הירקון 19, תל-אביב. ימים ב’–ה’, 13:00–20:00; ו’, 10:00–14:00
נעילה: 08.12.18