סנטיאגו סיירה: “המוות לא מכיר בשום לאומיות”

אני רוצה להתחיל עם שאלה בוערת שקשורה לדיון הסוער סביב תערוכת הפתיחה של 1:1, מרכז לאמנות ופוליטיקה, שבה הוצגו עבודות וידיאו של אמנים ערבים ללא ידיעתם, ללא הסכמתם וללא קרדיט. רבות מהתגובות שהוקיעו את המעשה התמקדו בצד האתי שלו, בעוד שמעט תגובות ראו בכך שיפוט פשטני וצדקני. בסופו של דבר התערוכה פיספסה את הפוטנציאל שלה לעורר דיון רלבנטי על הדרך שבה אמנים משתמשים בעבודותיהם כמטבע תרבותי וכלכלי שרק אנשים מסוימים יכולים “להרוויח” ממנו, ורק בסיטואציות מסוימות. ייתכן כי הכישלון טמון בעובדה שהתערוכה תווכה במדיה כאקט אוצרותי ישיר, ולא כעבודות אמנות חתרניות בפני עצמן. כאמן שעושה שימוש בטקטיקות חתרניות מורכבות, מה דעתך על פעולת ה”גניבה” של התערוכה? מה מקומו של הדיון האתי באמנות? ומה דעתך על שימוש בחרם תרבותי כאמצעי פוליטי בכלל?

סנטיאגו סיירה: “אם אנחנו מסתכלים על אמנות כעדות לזמן ולהקשר שאנו נמצאים בהם, התערוכה של קריגר משקפת מצב עניינים מסוים וראויה לתשומת לב. היא לא פותרת בעיות, אלא מניחה בעיה תרבותית מסוימת על השולחן, עם כל הסיבוכים והקשיים שבה. התערוכה היתה אירוע תרבותי לא קטן, או לפחות כך זה נראה מכאן. באופן טבעי, אסטרטגיה מסוג כזה מלחיצה אנשים רבים, אבל זה המחיר שיש לשלם אם רוצים להימנע מנקיטת גישות רשמיות יותר. על האתיקה שלנו לעלות בקנה אחד עם האסתטיקה שלנו. הגירויים החיצוניים שאנו קולטים זהים לרוב, אך יצירת האמנות נטועה בתפיסה האתית השונה שלנו של המציאות. אישית, אני לא אתמוך באף חרם, מפני שהצד החלש הוא תמיד זה שמשלם על כך בסוף. בידוד ישראל יכול להביא רק חדשות טובות עבור הימין. המעלה הגדולה ביותר של ישראל היא הקוסמופוליטיות שלה; לאבד זאת עבור חרם לא יביא לתוצאות חיוביות. מובן שיש צורך גדול להפעיל לחץ על המדיניות הצבאית של ישראל, ודווקא זו סיבה טובה בעיני להציג את עבודתי בישראל”.

כפי שאתה בוודאי יודע, השדה האמנותי בישראל מתמודד לא רק עם החרם התרבותי מבחוץ, אלא גם עם צנזורה הולכת וגוברת, מדינית ואזרחית, מבפנים. לאחרונה, עבודתך “אסירים פוליטיים בספרד של היום”, הכוללת צילומי פורטרט מטושטשים של לוחמי עצמאות קטלאנים, צונזרה ביריד ארקו במדריד. כיצד עולם האמנות צריך להתמודד עם מקרי צנזורה כאלה?

“העבודה שאת מזכירה חשפה לא רק מקרים של לוחמי עצמאות קטלאנים, אלא גם של באסקים וגליסיאנים, של אנשי צבא אנרכיסטים, של אנטי-פשיסטים, של פועלים אנדלוסים, של אמנים ועוד. העיסוק בקטלוניה מהדהד חזק מכל אלה, מחוץ לספרד וגם בתוכה. הדיכוי נעשה לפופולרי מאוד. אני לא רוצה להגיד לאף אחד מה לעשות, אבל אם את שואלת בנוגע לסיטואציה אצלכם, בעיני יש לקחת בחשבון את כל ההיבטים שלה. המערכת האקו-פוליטית שלנו כיום היא מאוד רעילה”.

התערוכה הנוכחית כוללת את “697 פשעי מדינה”, מיצג הקראה בערבית של שמות כל הקורבנות שנהרגו בקונפליקט בעזה מאז מבצע “צוק איתן” ועד תחילת המיצג. היא המשך ישיר של העבודה השנייה המוצגת, “2205 פשעי מדינה“, שבה דוברי ערבית מקריאים את שמות הקורבנות שנהרגו במהלך מבצע “צוק איתן” בין ה-8 ביולי ל-26 באוגוסט 2014. שתי העבודות מייצרות נרטיב מתמשך של הרג. מה מקור השמות? כמה זמן נמשכה ההקראה? והאם היא שודרה אונליין? 

“הרשימה מכילה את כל הקורבנות, ללא קשר למוצא, והיא מגיעה מ Israel Palestinian Time Line, אתר מאוד מעודכן שמכיל הרבה מידע על כל מקרה. הוא שייך לארגון בשם If Americans Knew. הקראת כל השמות המעודכנים מאז ההקראה של 2014 תימשך בערך שעה. והיא אכן שודרה אונליין, בעמוד הפייסבוק שלנו וביוטיוב”.

זו אינה הפעם הראשונה שאתה משתמש בהקראה, שנכחה גם עבודות קודמות כגון “שמות הקורבנות שנהרגו במלחמה בסוריה בין ה-15 במרץ 2011 ל-31 בדצמבר 2016“, שהתחילה במרכז לאמנות עכשווית בתל-אביב, ו”120 שעות של הקראה מספר טלפונים” מ-2004. מצד אחד, העבודות האלו משתמשות בטקטיקה הפוכה לזו של רוב העבודות המפורסמות שלך מתחילת שנות ה-2000, שבהן אנשים משכבות סוציו-אקונומיות נמוכות, כגון מהגרים או עובדות מין, נשכרו בתשלום כפרפורמרים כדי להסתתר בתוך ארגזים, לצבוע את שערם, לעמוד מול הקיר במשך שעות או לקעקע קו על גבם. לעומת עבודות אלו, שעשו שימוש באנשים חסרי שם והרבה פעמים גם חסרי פנים או נראות כלשהי, עבודות ההקראה מציינות שמות ספציפיים, כלומר מעניקות לכל אדם את שמו וזהותו. מצד שני, ההקראה החזרתית של שמות חסרי דימוי נושאת גם היא אפקט דה-הומני ומזכירה דקלום של רשימות מלאי. האם אתה מסכים עם הדואליות הזו? האם העבודות האלו נבדלות מעבודותיך הקודמות? ואם כן, כיצד?

“יצרתי הרבה הקראות נוספות, בין השאר של פשעי מדינה במקסיקו ושל 300 האנשים העשירים בעולם. צילמתי בעבר גם הרבה גבים. במציאות, הקרבה הפונטית של שני שמות ברשימה ממוססת את הזהויות שלהם לכדי פיקסלים. זה קורה בכל רשימה שמייצגת קבוצה אנושית מסוימת. פעולה זו מבטלת את הזהויות המורכבות של אינדיבידואלים לכדי מאסה אחידה. לכריסטיאן בולטנסקי יש עבודה שתמיד ריתקה אותי, ספר המכיל רשימה של כל המשתתפים בביאנלה בוונציה מאז ייסודה. השמות היו אמנים חשובים בזמנם, אבל כמעט אף אחד מהם לא נשמע מוכר. זו רשימה בדיוק כמו אלו שנמצאות בספרי טלפונים מהמאה ה-20. הרשימות האלו מעבירות את תחושת העמימות שאופפת את האדם שמאחורי השם”.

בהמשך לתמה הזו של סדרתיות, אני מתעניינת בדרך שבה המיצגים המאוד גופניים שלך שואבים ממסורות של מינימליזם וקונספטואליזם, שניכרות גם באופי התיאורי של שמות העבודות, והיו נוכחות באופן מודגש יותר בעבודותיך המוקדמות, שעסקו באדריכלות, בנייה ופיסול במרחב הציבורי. בראיון במגזין “בומב” מ-2014 ציינת כי אסתטיקה מינימליסטית מאפשרת להימנע מהסחות דעת, וגם שהעבודות האלו קלות וזולות יותר לשילוח (צורת הקובייה). מה החשיבות של המסורות הללו בעבודות ההקראה העכשוויות? ואיך אתה חושב שהן נוכחות באמנות כיום בכלל?

 “רשימה היא קומפוזיציה מודולורית, היא מאוד מינימליסטית. כל שם פועל באופן דומה למודול [יחידה עצמאית בתוך מערכת; ק”ג]. און קווארה, שמת ב-2014, אירגן הקראות של מיליוני שנים בכמה הזדמנויות ­– עוד עבודה מרתקת בעיני (“One Million Years” (“Reading”. אני מושפע מהפן הלינגוויסטי של מינימליזם וקונספטואליזם, אבל לרוב אני עוסק בדברים שונים מאוד. לעבודת ההקראה הנוכחית, כמו לעבודות אחרות, יש אפקט הדומה לקריאת ‘בוז’ בתיאטרון”.

אני מניחה שאתה מכיר את פרדיגמת זכרון השואה “לכל איש יש שם”, שמעודדת לזכור כל קורבן בשמו הפרטי. ביד-ושם שוכן “היכל שמות”, ובימי הזיכרון לשואה נערכים טקסי הקראת שמות. ניתן להניח כי אסוציאציה זו תהיה בלתי נמנעת עבור רוב הישראלים והיהודים שיצפו בתערוכה. האם אתה רואה בעבודות אלו כממלאות אחר פונקציה של זיכרון, או דווקא כפעולה חד-פעמית? מה החשיבות של האופי המתמשך שלהן, וכיצד הוא מתקשר לנושא של זיכרון וטראומה? 

“המוות לא מכיר בשום לאומיות. בכוונתי לייצר אמפתיה. המוות שנגרם על-ידי פשעי המדינה והקפיטל עלול להגיע לכולנו. היום זה תורו של מישהו אחר, מחר זה עלול להיות תורך. המקריות ההיסטורית הזו היא חלק מהגחמות הגיאו-פוליטיות של פושעים. אני אישית לא מאמין בלאומיות. האנושות בבסיסה מניחה סולידריות ועזרה הדדית; לעומתה, ברבריזם מניח חומות ונשק”.

ובאמת “120 שעות של הקראה מספר טלפונים”, כמו העבודה הידועה שלך עבור הביתן הספרדי בביאנלה בוונציה ב-2003, “Wall Enclosing a Space“, שבה רק מחזיקי דרכון ספרדי הורשו להיכנס לביתן הריק, מדגישות את ההפרדה השרירותית שמייצרת לאומיות. העבודות בתערוכה כוללות שמות של קורבנות פלסטינים וישראלים. האם בעיניך העבודות נוקטות גישה הומנית יותר, במקום להחזיק מראה נוקבת אל מול פשעי החברה?

“הומוניזם תמיד נראה לי קונספט משונה, בניגוד, נניח, ל- dogism או alienism. לא, לא הייתי קורא לזה הומניזם. זה בינלאומיות”.

לסיום, אני רוצה לשאול אותך בנוגע לסירובך לקבל את הפרס הספרדי הלאומי לאמנות ב-2010. ציינת שאתה לא יכול לקבל אשרור לאמנות שלך מממשלה שאתה לא מסכים איתה. אך בעבר ציינת גם שעלינו להתייחס לעולם האמנות והתרבות כמו “לאויב הגרוע ביותר שלנו”, מפני שהם חלק בלתי נמנע מהמערכת הקפיטליסטית. בעבודותיך אתה מיישם גישה טרנסגרסיבית מבפנים. אתה מציג בחללי אמנות ומוזיאונים שנתמכים על-ידי מדינות שונות או כסף פרטי בכל העולם, ומוכר את העבודות שלך לאספנים. מה ההבדל בין כל אלו לבין להשתמש בכסף הפרס כדי להפיק עבודות ביקורתיות נוספות? בין כה וכה אין היום כזה דבר, “כסף נקי”.

“אני אסביר את עצמי. הפרס הלאומי ניתן על-ידי מלך ספרד, ותמורת שום זהב שבעולם לא תראי אותי לוחץ את ידו בטלוויזיה”.

   

***
“פשעים”, סנטיאגו סיירה

1:1, מרכז לאמנות ופוליטיקה

אוצר: עומר קריגר

נעילה: 22.11.18