שחר של יום אפל

שמה של התערוכה של גיל שחר, “צל כבד” (או באנגלית, To Cast a Shadow””), משמעו בין היתר “אווירה עכורה”, אך האווירה בחלל הגלריה אלון שגב בתל-אביב רחוקה מלהיות עכורה. שחר, הממשיך את עיסוקו בהבדלים שבין רישום לפיסול, בין הדו-מימד לתלת-מימד, אף מלהטט עם הביטוי Cast , שמשמעו הוא גם “יציקה”, ובכך רומז לאופייה ולמרכיביה של התערוכה, שממזגת שני גופי עבודה עיקריים: יציקות שעווה ואפוקסי של דמויות גבריות מן הטורסו ומעלה, עצומות עיניים, בסגנון היפר-ריאליסטי, ואובייקטים לבנים מקומטים המוצמדים אל הקירות ועליהם מצוירות בגרפיט דמויות שחורות גולגולתיות פעורות פה ועיניים, צלליות של פורטרטים ומערכות כוכבים עגולות.

הדמויות המפוסלות נראות בתחילה כדמות אחת משוכפלת, אך למעשה אלו הן כמה דמויות – בחורים צעירים החולקים פחות או יותר את גילו וממדיו של שחר עצמו. שחר מסמן את ההבדלים בין הדמויות בעיקר באמצעות הדגשת צבע שיערן, המתואר עד לרמת זקיק השערה, והבחירה אם “להלבישן” או לאו. על שולחן במרכז החלל ניצבת דמות גבר המערסל בין כפות ידיו ראש גבר צעיר הנדמה כשכפולו; המנח, ההבעות והיחסים בין הדמויות משחזרים ככל הנראה את סצנת הפייטה. שחר עסק במעמד הפייטה גם בעבודותיו הקודמות, והפעם הוא מזקק ומדייק את הסצנה למחוות העיקריות שלה, הכוללות דמות המערסלת גוף נטול חיים, שניהם בעלי תווי פנים חתומים-שלווים-מתים, והם משרים על הצופה תחושת רפיון, אבל ותוגה על מות המשיח המוטל בזרועות אמו, בדומה לפייטה המפורסמת של מיקלאנג’לו.

בעבודה זו ובעבודות אחרות בחלל ניתן לזהות אפוא השפעה עמוקה של מסורות פיסוליות ועקרונות תפיסתיים מתקופת הרנסנס האיטלקי, שבמהלכה אמנים רבים עסקו בקו התפר שבין החילוני לדתי והתייחסו לפעולת היצירה כאקט אלוהי. גם שחר נע ומחולל בין החילוני לדתי בפיסול דיוקנותיו, וזאת באמצעות ביצוע פיסול מדויק ומורכב של אנשים “מן השורה”. שחר שב ויוצק את דמות האדם בצלמו, ובאמצעות צמצום המחוות מדגיש את הקשר ההדוק לדימוי הקורבן או הקדוש. הפורטרט המונח לצד הפייטה וזה המונח על פדסטל במרכז החדר מרפררים גם הם לתקופת הרנסנס, שבה היה נהוג לפסל בהזמנה דיוקנאות של בעלי ממון, השכלה ועוצמה פוליטית בצעירותם, כדי להאדיר את שמם, או טרם מותם לשם הנצחה. פסלים אלו נוצקו בברונזה או נחצבו בשיש, אלא שבניגוד למסורת הפיסולית שבמסגרתה נטו להדגיש את היתרונות האנטומיים והוסיפו לדמויות לבוש מפואר או אביזרי קרב וסמלי מלחמה, שחר דבק בהיפר-ריאליסטי, אינו פוסח על אף פגם בתווי הפנים ומלביש את דמויותיו בלבוש מונוכרומי ברוח התקופה הנוכחית.

שחר, בדומה לאמנים רבים לאורך תולדות האמנות, משחזר סצנות דתיות נוצריות מן הברית החדשה והישנה, כגון הפייטה שהוזכרה ותיאור הנס שבו ישו מהלך על המים, המגולם בפורטרט של גבר צעיר לבוש חולצה שחורה הניתקת מגופו ומשתרכת-צפה על מי פדסטל אפור כרוח אלוהים המרחפת על פני המים.

הקונפליקט העז בין המימד הארצי למימד הדתי-אלוהי מתבטא גם באובייקטים הצמודים אל הקירות. הצופה הבלתי מרוכז יתמסר כליל לתעתוע שבו האובייקטים נדמים כדפים עבים מקומטים עם רישומי גרפיט, אך כאשר מתבוננים לעומק האשליה נגלות יציקות אפוקסי שנצבעו לבן. עליהן הקרין שחר הצללות שמהן רשם את הדימויים. בפעולה זו מייצר שחר סימביוזה בין פעולת הפיסול לרישום, ולבסוף גם קובע את הפורטרטים על הקיר כדי לטעון “זהו ציור” או “זהו תבליט”, ובכך לערער על מעמדו המוחלט של המדיום ולטשטש את גבולותיו.

רישומי הדמויות התלויים על הקירות בשרניים וחושניים למראה. ממרכז פניהן נקרעו פיסות של חומר, כמו חתיכות בשר שנתלשו ממעבה הפנים. הן פוערות עיניים ופה, חלולות מבט, ותוכנן שחור ואינסופי, כמו מרמז על ההתרחשות אחרי המוות שהיא האין.

תווי פניהם של הדיוקנאות המפוסלים והגולגולות הניבטות מן הקירות מחזקים את תחושת המורבידיות, האינסוף והלא נודע בתערוכה. בו בזמן פזורים על הקירות רישומי מערכות כוכבים וגלקסיות שהתנפצו לרסיסים עגולים בשחור-לבן, המזכירים את הסמל המושלם יין ויאנג. דימוי היין ויאנג שב וחוזר בהצבה פינתית ובה שני ראשי גברים, האחד שחור שיער והאחר לבן שיער, שניהם פעורי צוואר, מונחים זה מול פניו של זה בערסל רשת, במנח ספירלי המייצר יין ויאנג אנושי, אינטימי, כפוי ומטריד. במשמעותו הפשוטה מסמל היין ויאנג את הניגודים וההרמוניה בתוך השלם. היין משמעו “הצד המוצל של ההר” והוא החלק האפל, החשוך, המרוחק מן השמש, והיאנג, “הצד המואר של ההר”, מסמל את הבהיר, את האור, את השמש עצמה. לא ברור אם שחר העמיק במשמעויות אלו או התחשב בהן בעת שקבע את שם התערוכה, אך קשה להתעלם מן ההקשרים הישירים הנובעים הן מהצורניות והצבעוניות השולטות באובייקטים כדי לתהות על השפעתם ונוכחותם של רעיונות אלו.

שחר עוסק אם כן בגבולות הדקים שבין החיים למוות, הדתי והאלוהי והארצי והמדעי, בין השחור והלבן, בין ההווה והאינסופי. כל הכוחות הללו משליטים שררה ומתח אימתניים בחלל הגלריה ומותירים אותו, כמו לאחר מפץ גדול, דומם וחרישי.

“צל כבד”, גיל שחר, גלריה אלון שגב, שדרות רוטשילד 6, תל-אביב
ב’–ה’, 10:00–18:00, שישי, 10:00–14:00
נעילה: 31.3.17