“אולי תצלמי במקום אחר, יהיה לך יותר נחמד”

בחלל הגלריה קו 16 מוצגת כעת התערוכה הקבוצתית “חמש תחנות”, שאצרה קרני ברזילי. זו התערוכה הראשונה שברזילי אוצרת מאז מונתה לאוצרת הגלריה במרכז הקהילתי בפאתי תל-אביב. “חמש תחנות” מקבצת כשש עבודות של חמישה אמנים, שנוצרו במיוחד לתערוכה. התערוכה עוסקת בתמת המסע ותחנותיו, גם במובן הקונקרטי, של קו האוטובוס 16, שעל שמו נקראת הגלריה, וגם על המסע האינדיבידואלי של האדם בעולמו. הנסיעה והמסע, אם בנבכי הלא-המודע ואם בנפתולי רחובותיה המתעקלים של השכונה, היא החוט המקשר בין שש העבודות בחלל.

“אני מצטערת לאכזב”, נשמע קולה של מיקה חזן-בלום מתוך עבודת הווידיאו שלה “Sweet 16” במהלך שיחה עם עובדיה אלקוצר, מנהל חמ”ל מוניות השירות של קו 16 שאליו פלשה, “זה לא נווה-צדק, זה נווה-אליעזר”. עבודתה של חזן-בלום, כמו העבודות האחרות בתערוכה, מבקשת לעסוק במרקם העירוני הפרברי של השכונה, באופייה, בתושביה ובשיממון הכבד העוטף אותה. “אולי תצלמי במקום אחר, יהיה לך יותר נחמד”, עונה לה אלקוצר, אך כל תגובה אינה נשמעת.

חזן-בלום מצלמת מגובה העיניים את השיחות בתוך החמ”ל, את נהגי המוניות של הקו, שלעתים מתעלמים מקיומה, את הנוף הניבט בנסיעה על גשר איילון ואת ילדי השכונה הנפרקים מהמונית ושבים אליה בריצה. מדי פעם מבליחות פניני חוכמה מפי הנהגים, והן שזורות כפתגמי זן לאורך כל העבודה. “אמנות זה לא קשור לקו 16, זה יחסי-ציבור”, מאתגר את חזן-בלום אחד הנהגים בשאלת השאלות: מה מגדיר עבודת אמנות. זו נותרת תלויה באוויר המתוח של חלל הגלריה, השוכנת בלב לבו של מתנ”ס עירוני. חזן-בלום היא אמנית של רחוב, של סביבתה, העוסקת בפעולות של שיטוט, איסוף, ניכוס והתעלקות על דימויים שהיא מתיקה בחזרה אל הסטודיו ולחלל הגלריה כשהם כמעט נטולי אינטרפרטציה. “זה הכל”, אומר אלקוצר, ומסכם בהינף יד נונשלנטי וחד את מהות עבודתה.

“בעוד חזן-בלום רואה באוטובוס מרחב אישי בעל היסטוריה חברתית, חן צרפתי תופסת אותו כמקום זמני וניטרלי”, נכתב בטקסט התערוכה. בעבודתה “Blue” דוגמת צרפתי את הצבע הכחול מהסמל המסחרי של חברת האוטובוסים דן ומציגה את הדגימות מודפסות על שישה ריבועים כחולים המורחקים מעט מהקיר ותלויים מעט גבוה ממפלס העין. כך היא מייצרת טבלה של צבעים בסגנון טמבור. גוני הכחול נעים בין תכלת, טורקיז לכחול עמוק. צרפתי חושפת בעצם הגילוי איזו תחושת רמייה, ובו בזמן מנסה לפצח חידה חסרת פשר עם חוקיות פנימית מעוררת תהייה.

המהלך של צרפתי מזכיר את עבודתו של קים ביירון, המציג כעת בתערוכה “Human Interest” במוזיאון הוויטני בניו-יורק. ביירון מציג סדרת פורטרטים שבהם הוא דוגם את גון עורם של כ-35 אנשים, ואלו מוצגים בריבועים שטוחים עם גוון אחיד. גם צרפתי מנטרלת את ה”פנים” ואת הסמל מגוון הצבע, אך בניגוד לביירון, היא מנתקת את התאגיד מהמיתוג שלו, ואילו ביירון מעניק לפורטרטים שלו שמות מלאים ואף מסדר אותם על-פי סדר אלפביתי. בפעולה זו חושף ביירון איזה סדר היררכי דווקא על-ידי סידורו מחדש. צרפתי מייצרת לכוח ולהיררכיה זיכרון דווקא מתוך ההפשטה והנטרול שלהם.

מול עבודתה של צרפתי  ציירה טליה ישראלי על הקיר עצמו בלוק מגורים אופייני לשכונה. בעבודה, “מחשבות על שיגור ופיח”, משחזרת ישראלי נגטיב של צילום ומציירת את הבלוק השחור בספריי, מסקינג-טייפ, טושים וסיד, כשהרקע “שרוף” מחמת השמש היוקדת. ישראלי מרפרפת על גבולות מטושטשים, שכמעט צפים בין המבנה, הצמחייה והשמים המקיפים אותם, תוחמת בפיסות עבות של מסקינג-טייפ, לוכדת בין גבולות הקיר את הלאות המאובקת וקובעת: עד כאן לפיח ולשיממון. המבנה השחור מבליח כמו מתוך הזיה, ומגגותיו ניתקות צלחות הלוויין כעומדות להשתגר בתנופה אל על. למראית עין נדמה שהציור שטוח ומונוכרומטי, אך כשמתקרבים אל הקיר מגלים מלאכת קילוף והדבקה, טקסטורה שכבתית וחזרתיות הנובעת מגריעה והוספה של צבע.

בניגוד לעיסוקה הקונסיסטנטי של ישראלי בצמחייה, היא בוחרת הפעם להשמיט כביכול את נוכחותה מהציור ומסמנת אותה כשטחים לבנים, פרועים וריקים שכמו התאיידו והוטמעו בתוך הקיר הלבן. אפילו הצמחייה עייפה מלעטות על עצמה טקסטורה. בדומה ליצירת גרפיטי, פעולת הציור בספריי על הקיר יכולה להידמות לאקט בהול בקרן רחוב, אך למעשה היא נגלית כמלאכה מדוקדקת שאף פרט אינו חומק ממנה, כל חלון מטופל, כל מרפסת. בשולי הציור מותירה ישראלי רמז לוורדרדות של שעת בין ערביים, משווה איזה נופך חלומי לשמי האופק המאובקים. בקצה השמאלי משייטת שבכה או ערימה שלא ברור אם היא ענן צף בשמים או קווי מתאר של הר מאיים המרמז על גורל ידוע מראש, כיבוש השכונה בערימת חולותיו.

על רצפת הגלריה ועל קיר הזכוכית בכניסה ניצבות שתי עבודות של ניר הראל. על קיר הזכוכית תלויה העבודה “ענה בשאלה”, טפט של תרשים או מפה טופוגרפית עם צורות תבליט בסיסיות המפוזרות באקראי בינות לסימני שאלה, שברי טקסט, שורות מחברת וערימת קוביות מפוספסות. על העבודה נרשמו שאלות כגון “עד מתי”, שמבטאות ייאוש ונקיבת תאריך סיום לשירות הצבאי, ומעוררות תחושה של מסע ספציפי במפת ניווטים צבאית. במרכז העבודה ולצדה תלויים טושים מחיקים המזמינים לייצר עבודה אינטראקטיבית, למחוק את השאלות הקיימות/הקיומיות ולשאול חדשות על פניהן.

במרכז הגלריה הציב הראל עבודת רצפה הנקראת “קלאס” – משטח פלסטיק המזכיר שטיח משחק של ילדים ומתקיים כזירה שבה נפער בור במרצפות הרחוב שבו מרחפות קוביות מזל אכולות-נמסות וכמה אובייקטים צבעוניים אמורפיים. מעבר למסר הקונספטואלי בשתי העבודות, המבקשות לעסוק במשחקיות ובמסע פנימי, תקופתי או תת-הכרתי, הן נותרות כגיבוב דימויים פרגמנטליים ומתקשות לחלץ אמירה קונקרטית הנאמנה לנרטיב כלשהו או קביעה המנסה לערער על אחד כזה.

בערב פתיחת התערוכה ביצעה קרין מנדלוביץ’ פעולה פרפורמטיבית והעניקה לה את השם “נגעת נסעת”. מנדלוביץ’ סימנה, כצבעי המסמן את נתיבי הכביש באישון לילה, מלבן בצבע צהוב חלמוני וגרעה ממנו את צמד המלים שעל שמן נקראת העבודה – מהלך הלקוח ממשחק השחמט, שבו שחקן שנגע בכלי מסוים מחויב לסיים את תורו בעזיבת הכלי. במהלך הגריעה נתלשו גם פיסות מהקיר עצמו, חושפות עבודת קיר קודמת, צבועה זהב, מקלפת וחושפת ובו בזמן משאירה עקבות בולטים.

מנדלוביץ’ מבקשת בעבודה זו להתייחס גם לתערוכה “מט” שאצרה גליה יהב ז”ל בחלל הגלריה בשנת 2005. בתערוכה הציגה מנדלוביץ’ עצמה לצד סמדר לוי, אפרת  קדם, איל פריד ובועז קדמן. התערוכה עסקה ב”מצבים מהוססים, לא בריאים או חובבניים-למראה, רפים. אלה הם גם רגעים עמומים, לא מבריקים או נוצצים, שאינם מחזירים אור, לא מפיצים”, פירטה יהב בטקסט התערוכה. משמעות המלה “מט” מבטאת את הגוון ההפוך למבריק. התערוכה עוסקת בהתעכבות על “עמדת המט מול המבריק כפרוצדורה אמנותית רלבנטית” ומייצרת מצב שבו היריב אינו יכול למלט את מלכו מה”שח”. בהתייחסותה לתערוכה זו מבקשת מנדלוביץ’ לייצר סגירת מעגל לעמדתה ההססנית והאמביוולנטית בתערוכה “מט” – לברוא פעולה חדשה המתאפיינת בהתחייבות וסימון ולפעול בהחלטיות ובבירור כדי לייצר פעולת “שח”.

טקסט התערוכה נפתח בהסבר מפורט על קו האוטובוס 16 ועל מסלולו הייחודי בשכונות דרום העיר. “הקו פוגש בדרכו סוגיות פוליטיות, חברתיות והיסטוריות הקשורות לעיר”, נכתב בהסבר, אך מכלול התערוכה מדשדש בכל הנוגע לתחומים הללו. בולט בחסרונו המימד הביקורתי שאינו נוקט עמדה חד-משמעית. הבחירה בהתבוננות כפרקטיקה, בעוד שהמבט אינו חומל או מביט נכחה, אלא רק מציץ באדישות ומדלג מעל עובי הקורה באלגנטיות, הופך את המבנים, הרחובות ואורח החיים לקווי מתאר, צורות, קומפוזיציות ומשחקי אור וצל דרמטיים. יהיה מעניין לראות כיצד נושאים אלו יתבטאו באופן מעמיק ונרחב יותר בתערוכות הבאות.

“חמש תחנות”, גלריה קו 16, מרכז קהילתי נווה-אליעזר, שדרות ששת-הימים 6, תל-אביב. ימים ד’, ה’, 17:00–20:00; ג’, 10:00–14:00. נעילה: 27.4.2017.