היער השרוף של מאיה כהן-לוי

לכאורה, התערוכה החדשה של מאיה כהן-לוי פשוטה ביותר: עבודת מיצב ושמה “נוף שביר מעל פני הקרקע”, המורכבת ממשטח דיקט שעליו 28 אלף גפרורים שרופים שהוצבו בדייקנות ובקפדנות. על המשטח עצמו מצויר כתם שחור, פראי, נוזלי, חסר תיחום ברור. את המיצב מלווים סאונד של נהמות חורקות[1] וכמה קולאז’ים בשחור-לבן.  זהו. אולם שהייה תחת השדה המגנטי החזק שהעבודה יוצרת מציפה את רובדי הרבדים שהחומריות הפשוטה אוצרת בחובה.

דבר-מה אפל הולך ובוקע מתוך שדה הגפרורים המושחרים; “היער השחור” הגרמני. עשן השריפה מזומן לפתע לחלל החדר הסטרילי, נושא בכנפיו את זוועות השואה. ואכן, דומה כי הכבשנים והמשרפות הם בבחינת קונוטציה בלתי נמנעת כמעט. אימי מלחמת העולם השנייה עולים, אלימים ומתעתעים, מן השכבות המיתולוגיות של המיצב, מאיימים להציף את התודעה. כל גפרור שרוף מעלה על הדעת פסל כהה, דק וארוך גפיים של ג’קומטי, שכידוע הושפע מאוד מדמותו המצמיתה של המוזלמן שראה ביומני החדשות המצולמים של מלחמת העולם השנייה. אזכורו של ג’קומטי כאן אינו מקרי.

כהן-לוי מציגה באטליה של הפסל יחיאל שמי, שאצלו למדה. בדף המלווה את התערוכה נכתב כי “היא נרגשת מאוד מהצגת עבודתה בחלל עבודתו”. לכאורה, אין כל קשר בין הפיסול הארצישראלי, המונומנטלי והכבד של שמי, על הקשריו לעבודת האדמה ולאתוס הכנעני, ובין הדמויות הארכניות והדקות, האירופיות והאלגנטיות של ג’קומטי. אולם שימו לב לדברים שאומר שמי על ג’קומטי: “יש שם באיזה מקום נקודה יצירתית שטמונה בה אמת חשובה ושהוא לא מצליח לגעת בה. והנקודה הזו אצלי זה ג’קומטי. זה לא מקרה שפיקאסו אמר שיש רק אחד שהגיע לגרעין האמת, ג’קומטי. תראה, ג’קומאטי גילה את סוד האוויר סביב הפסל”.[2] “סודו” של ג’קומטי ורוחו כמו זומנו על-ידי כהן-לוי לסטודיו של שמי, פסל שהעריץ אותו. המודוס האסתטי-צורני של הגפרור השרוף הופך כך לאדם שרוף, ניצול.

“העמידה הכפופה של הגפרורים היא חיה כמעט ונוגעת ללב, וגם אם אין בכוחם להאיר עוד, הרי שיש בכוחם להפעיל את הנפש ברגשות עזים”, כותבת אוצרת התערוכה סמדר שינדלר. הגפרורים הדקיקים מתפוררים למגע יד. הם אינם מצופים חומר כלשהו כדי לשמר את צורתם ולהגן עליהם מפגעי הזמן. העבודה עצמה הופכת כך עדינה מאוד, שברירית, מועדת לפגיעה – הדהוד נוסף לפסליו המרטיטים של ג’קומטי. הגפרורים, הנדמים מפוסלים, נשרפו אחד-אחד, תוך הקפדה מרבית על עצירת תהליך השריפה בדיוק בזמן והכנסה זהירה של כפיס העץ המתפורר לחור המיועד לו בלוח העץ. ביצוע העבודה נמשך 10 ימים רצופים.

בקריאת עומק ביוגרפית עולה השאלה, מיהו “האדם השרוף” בחייה האישיים של כהן-לוי? אמה, רנטה בראון, שהפכה לרינה לוי, היא ניצולת שואה. בשעותיה הקשות בגטו לבוב ובמסתור שבו הוחבאה עסקה בראון-לוי שעות רבות בציור, שחיזק את נפשה.

אני מכירה את עבודותיה של כהן-לוי שנים רבות, ומעולם לא חשבתי עליהן כנענות באופן כלשהו לתבניות הצורניות המעידות על זכרון השואה[3] או ככרוכות תימטית באירועים הללו. דומה כי בתערוכה זו צפה ועולה התמודדות ישירה וראשונית עם המטען הרגשי הביוגרפי הסמוי, התגלה חוט השני הנסתר שהקים לתחייה את היקום האונתולוגי של כהן-לוי. אולם הפרספקטיבה של העבר אינה היחידה כאן; העתיד האפוקליפטי האורב מעבר לפינה משמש אף הוא ציון דרך בפענוח העבודה. מראות האימה שמשורטטים ברב-המכר המטלטל “הדרך”, לדוגמה, של קורמאק מקארתי, מהדהדים אף הם בעבודה באופן בולט.

הקולאז’ים השחורים התלויים על הקירות, שכהן-לוי יצרה כבר בשנות ה-80, מקבלים בהקשר זה משמועים מתחרים; מחד נחשפת זיקתם הברורה לאסתטיקה המצרינה אסון, ומאידך, בהיותם מוצגים באטליה של שמי ובקרבה לרישומיו, נחשף גם הדמיון הגדול ביניהם. יצירותיה של כהן-לוי נדמות כממשיכות טבעיות ליצירותיו שמי, ושוב – זהו חיבור גנאולוגי שבמבט ראשון נראה זר ומוזר.

גם יערות הכרמל הנשרפים מהבהבים אלינו מבעד ליצירה, מחזיקים בקרבם אינדקס לאקו-פואטיקה צורנית וגם סימון חזק ל”מול היערות” של א”ב יהושע. שריפת היער כאקט לוחמני, נואש, של ערבי עיוור וצעיר יהודי מבולבל המבקשים לחשוף את שרידי הכפר הערבי ולהנכיח, באור שריפה גדול, את הנכבה המודחקת.

כך הופכת התערוכה לנקודת הצלבה בין סיפור פרטיקולרי, מקומי, של “השואה, התקומה והנכבה”,[4] לבין רובד-על אוניברסלי המהדהד חוויות של אימה ופחד, של אזור אסון לאחר הטראומה; “צל על צל וכופל”.[5]

מאיה כהן-לוי, “צל על צל וכופל”
אטליה שמי, קיבוץ כברי
אוצרת: סמדר שינדלר
נעילה: 25.1.17

LostWords.online מציע תגובה חדשה לכתבות המערכת של ערב רב.
דרך שבירה של מוסכמות הקריאה הרגילים והלינארים שלנו נוצר האתר LostWords.

ע”י ניתוח בזמן אמת של כתבות התיאוריה והביקורת של כותבי המגזין, יעלה באתר LostWords פרשנות ויזואלית המנפישה את המילים ומדגישה כל פעם אספקט אחר של הכתבה.
במהלך חודש ינואר יועלו שישה קישורים המתייחסים כל פעם לכתבה אחרת שעולה במגזין ערב רב.

כניסה לקישור השני: LostWords.online

[1] צ’לו ועריכת סאונד: דן ויינשטיין. טייפ סלילים: גרישא שכנס.

[2] “ניירות יחיאל שמי”, מאיר אגסי, הסדנה לספרים, 1998, עמ’ 188.

[3] ראו למשל את מודוס הכיסוי האינטנסיבי, הרב-שכבתי, האופייני ליצירותיו של קופפרמן, שרק בערוב ימיו הסכים להודות כי הציור המופשט שלו קשור בטבורו לחוויותיו במהלך השואה.

[4] כשם ספרו של יאיר אורון, הוצאת רסלינג.

[5] מתוך שירו של ביאליק “ים הדממה פולט סודות”.