בכל תערוכה רטרוספקטיבית יש הפתעות של תחילת הדרך, תקופות של שינויים, תפניות ולעתים מהפכות. אצל אלכסנדר קלדר (1898–1976) יש הכל. לי, כמו לצרכני אמנות רבים, הוא היה מוכר כאמן אמריקאי מוביל של אמצע המאה ה-20, עם פסלי המוביילים כגון ״The Ghost” מ-1964, שתלוי באולם הראשי במוזיאון הגוגנהיים בניו-יורק, או פסלי החוץ הגדולים, ה”סטביילים”, עם בסיס הפלדה המוצק והנייח שנושאים בחלקם העליון את הקטע המתנועע.
ההפתעה התחילה כבר באולם התצוגה הראשון, שכולל עבודות מסוף שנות ה-20. למשל “הרקולס והאריה”, ספק פסל, ספק רישום-מיתולוגי מחוט מתכתי, שתלוי מהתקרה (Hercules and Lion”, 1928″), מתנועע עקב תנועות עדינות של האוויר בחדר, ויחד עימו נע גם הצל שהוא מטיל על הקיר. בעבודה הזו, שנעשתה ביד באמצעות כיפוף התיל בפלאייר, יש העדינות של רישום-קווי בטוש עם הומור ותחכום. היופי הוא שהתיל שומר על המשכיותו, מסתובב ומתפתל עד שהוא סוגר את המתאר השלם של שתי הדמויות.
עבודה אחרת, גם היא עדינה ופיגורטיבית באופייה, העשויה מחוטי תיל, מתארת שני אקרובטים בתרגיל משולב (“Two Acrobats”, 1929) שבו האחד נושא את האחר השרוי בתנוחת עמידת ידיים. פסל זה הוא נייח ומסורתי לחלוטין, ובו האקרובט הנושא ניצב על בסיס מלבני שחור מעץ.
קבוצה אחרת של עבודות מאותה תקופה היא רישומי-תיל של דיוקנאות אמנים-ידידים מתחום האמנות הוויזואלית והמוזיקה שחיו ופעלו באותה תקופה בפריז, ובהם חואן מירו, פרנאן לז’ה והקומפוזיטור אתגר ואריש (Edgar Vare’se). בעבודות ניכרת שליטה יוצאת דופן על ההבעה, שמזכירה גם טכניקה של רישומי קריקטורות. הדיוקנות התלויים קרוב לקיר מוארים כך שנוסף להם צל קווי שמעניק לדמות אפקט תלת-ממדי.
הפתעה נוספת היתה הגילוי שכבר משנת 1926 החל קלדר לייצר את שחקני הקרקס המיניאטורי שלו מתיל וחומרים לא צפויים אחרים. בובות השחקנים היו מסוגלות לבצע תרגיל קרקסי כל אחת, וקלדר השתמש בהן כדי להציג הופעה חיה לפני קבוצה קטנה של מוזמנים. בין המבקרים ב”קרקס קלדר” היו ז’אן קוקטו, מירו, מונדריאן ואחרים. הופעות הקרקס היו אלו שהחלו את פרסומו בקרב קהילת האמנים בפריז.
אחרי אחת מההופעות הללו, באוקטובר 1930, שבה נכח גם מונדריאן, ביקר קלדר בסטודיו של הצייר ההולנדי. על קיר הסטודיו היו תלויים אז קרטונים גדולים בצבעים בסיסים (אדום, כחול, צהוב ולבן) שמונדריאן הזיז לכאן ולכאן כדי לגבש את הקומפוזיציה האבסטרקטית-גיאומטרית שאליה ניסה להגיע. קלדר הציע לו לאפשר למרובעים הצבעוניים לנוע באופן יותר חופשי, אך מונדריאן סירב. כך או כך, המפגש הזה השפיע עמוקות על קלדר, שתיאר אותו כהלם ש”המיר” את השקפתו לגבי הצורה והציור, “הטפיחה על גב הנולד שגרמה לריאותי להתחיל לנשום”.
קלדר יצא מביקור זה עם האתגר לשלב מופשט ותנועה. תוצאות החיפוש נחלקות לשתי קבוצות של עבודות. הרקע לקבוצה הראשונה הוא קנבס מרובע בצבע בסיסי שתלוי על הקיר כתמונה ומעליו קונסטרוקציה מרחבית פשוטה של חוטים ומוטות מתכת דקים, כאשר החוטים מתנגדים לכוחות המתיחה והמוטות לכוחות הלחץ. אחת העבודות המעניינות בסדרה היא “פאנל כחול’ (Blue Panel”, 1936″): על רקע קנבס כחול תלוי גוף אורגני שחור עם צורה נחשית ונושא מעין פלטת ציירים צהובה מסתובבת. היופי בעבודות הללו נובע מחוסר שלמות, או אולי מגושמות מסוימת. מרסל דושאן הציע לכנות את העבודות הללו בשם “מוביילים”.
קבוצת העבודות השנייה ניצבת על הקרקע בעזרת תלת-רגל – דיסק מתכתי שיושב על בסיס מלבני צבוע מעץ. החלק העליון של העבודה, הסופר-סטרוקטורה שלה, מורכב ממוט מתכתי דק שבקצותיו מחוברים דיסקים צבעוניים, או שילוב של דיסק ומשקולת כדורית שנעים בתנועה סיבובית אטית סביב ציר מרכזי, כתוצאה מתנועת האוויר העדינה של מערכת האוורור באולם.
מבין העבודות הנייחות המוצגות בתערוכה נראה שהמתקדמת והעשירה ביותר היא “כוכב הבוקר” (“Morning Star”, 1943), המורכבת מלוחות ותיל, עץ וצבע. גובהה כשני מטרים, וגופה עשוי לוחות פלדה שחורים דמויי כוכב שקצותיהם מסתיימים במוטות דקים על בסיס עץ גדול. חלקה העליון של העבודה מורכב מ”ענפים” דקים מפלדה המסתיימים בכדורים צבעוניים. הפסל ז’אן ארפ הציע לכנות את העבודות הנייחות בשם “סטביילים”.
בניגוד לכוונת האוצרים והמעצבים, שתיכננו את שיא התערוכה לחדר האחרון, עם העבודה שיצאה בפעם הראשונה והיחידה מאז 1948 מסאו-פאולו לתצוגה בחו”ל – נראה לי ששיא התערוכה הוא באולם המרכזי רחב הידיים, שבו תלויים כעשרה מוביילים מסוף שנות ה-30 ותחילת ה-40. האולם מזכיר את אולמות האופרה המרהיבים של אירופה מהמאה ה-18, עם נברשות הקריסטלים שלהם. הבולטת שבעבודות היא המובייל “עלווה אנכית” (“Vertical Foliage”, 1941). העבודה מורכבת מעלי פלדה שגודלם וצורתם שונו בהדרגה, מלמעלה למטה. הצבע האחיד-השחור, הקלות של התנועה, גודל העבודה ביחס לגובה האולם והפרופורציה של הצללים על הקיר הם פשוט מדהימים ביופיים. העלים הקלים נראים כלהקות ציפורי הסיס מעל גגות העיר, כאשר הלהקה מתכנסת ומתפזרת וחוזר חלילה.
העבודה שחותמת את התערוכה היא “האלמנה השחורה”, עבודה מרשימה שקלדר תרם ב-1948 לאחר שהות בסאו-פאולו ובריו דה-ז’נרו כאורח של אגודת האדריכלים הברזילאית (IAB). עבודה זאת תלויה מאז בחדר האורחים עם קומת הביניים של האגודה בסאו-פאולו. בסאו-פאולו ניתן לצפות בעבודה מרחפת מעליך כאשר אתה עומד או יושב על אחת הכורסות באולם המרכזי, וניתן גם להתבונן בה מקרוב ממרפסת קומת הביניים. יופי נוסף תורם לעבודה וילון שקוף למחצה שמכסה את כל קיר חלון הזכוכית הפונה לגן, שעליו משתקף צל העבודה. קל להבין את הגאווה של צוות מקימי התערוכה בטייט, שהצליחו לקבל בהשאלה את המובייל הגדול הזה (3.5 מ’ גובהו), שנחשב ובצדק לאחד האייקונים של קלדר. עבור ברזיל ציינה העבודה את תחילתה של תקופה מודרנית חדשה לאחר השתחררותה מעול השלטון הדיקטטורי של ורגאס. עבור קלדר היא היתה רגע המפנה שבו עבודתו קיבלה הכרה בינלאומית לאחר מלחמת העולם השנייה.
בטייט, העבודה תלויה בחלל נפרד במחיצה שנמשכת מבסיס נמוך על גבי רצפת העץ של הגלריה ועד לתקרה ויוצרת בכך רקע לבן הולם למובייל השחור. מבחינת המרכיבים והצבע “האלמנה השחורה” דומה ל”עלווה אנכית” מ-1941, אלא שחלקיה – העלים והענפים הדקים הנושאים אותם – מסיביים יותר. בגלל ממדי האולם בטייט אפשר להתבונן בעבודה מקרוב יחסית. אפשר להבחין בפרטי החיבורים המרתקים, דבר הנכון לכל עבודותיו של קלדר. אלא שעובדה זו היא גם עקב אכילס של התלייה והמיקום; החלל בלונדון קטן עבורה ועבור הצופה ותנועת האוויר בו קלושה מכדי להזיז באופן רציף מובייל כבד כזה. בעיני, “האלמנה השחורה” כלואה בחלל קטן מדי וחסרה את הפרספקטיבה המיוחדת שמאפשר המבט מלמטה.
אין ספק שהתערוכה החשובה והמרשימה הזאת מסתיימת בשיאה של תקופת המוביילים של קלדר. מעניין לציין כי הכינויים המיוחדים והמוצלחים לפסלי התיל ולוחות המתכת המופשטים – “מוביילים” ו”סטביילים” – לא שרדו, ובשנים האחרונות של עבודתו קלדר עצמו מתייחס ליצירותיו כאל “אובייקטים” ולא כאל פסלים.
והמלצה קטנה למי שלא צפה בתערוכה: התערוכה מלווה בספר בשם זהה, שכולל סדרת מאמרים שכתבו האוצרים וכמה חוקרים. הספר-קטלוג הזה פורס את הבעיות שעמדו בפני אוצרי תערוכותיו של אלכסנדר קלדר באמריקה ובאירופה, ולצד זאת מציג מאמרי מחקר על היוצר הגדול, ובהם המאמר של פנלופ קורטיס, המציע מבט על קלדר בקונטקסט הרחב של תולדות האמנות. בספר אף אוסף תצלומים נפלאים של רוב העבודות שמופיעות בתערוכה, לצד עבודות שלא נכללו בה.
****
פרטי הספר:
Alexander Calder
“Performing sculpture”
Edited by Achim Borchrdt-Hume and Ann Coxon
Tate Publishing
פרטי התערוכה:
Alexander Calder, “Performing sculpture”
Curates by: Achim Borchrdt-Hume, Director of Exhibition, Ann Coxon, Curator, and Vassilis Oikonomopoulos, Assistant Curator
London, Tate Modern
נעילה: 3 באפריל 2916
הערה לתגובת תמיר יהודית ( Judith Tamir): 27.03.2016.
תודה רבה על האינפורמציה לגבי החנות בנווה צדק ”סיפור פשוט” שמוכרת את קטלוג התערוכה.
זה נותן הזדמנות פשוטה לקוראים ואוצרי תערוכות בארץ לראות מספר רב של צילומי עבודות נפלאים ובכך למלא את החסרון הטבעי במאמר שחיב להסתפק במספר מוגבל של תמונות.
Ram Ahronov
| |מעניין נורא. איזה כיף לך שאתה חי בלונדון ויכול לראות את התערוכות הנהדרות האלה. תודה על עוד סקירה מאלפת!
נורית
| |