Caput

האם לציור יש ראש? מה בין משטח ההופעה הדו־ממדי של הציור לקו הנמתח מקצות האצבעות ועד הראש; בין מה שנקלט במרוכז ובאחת לצַיָּן של תהליך, גדילה והשאה; בין רב־כיווניות לאנכיות; בין התנועות הסותרות לטלאולוגיה; בין, לפי וילם פלוסר, המאגיה של הדימוי לליניאריות של הכתב וההיסטוריה? (1) לציור, נדמה, אין לא ראש ולא זנב, לא נקודת רֵאשית מקדמית ולא אחרית קבועה; המשטח שהוא מעמיד היררכי ודיפרנציאלי בדרכים מרובות, ונקודות הכובד שבו נקבעות מתוך מערכיו הפנימיים המתחלפים. לציור אין ראש, והוא איננו ראש; הציור, כך אומרים, הוא בכלל גרניום. אולם מהו ציור שמתעקש שוב ושוב על מופעי ראש – לא דיוקן רב־הוד של אישיות נעלה, או תמונת פספורט, אלא מערך רב צורות ואיברים שהראש לוקח בו חלק; האם לציור שכזה יש ראש? ציוריו של אמיר נוה הם הצבות של תנועות גוף. התנועה בהם איננה רק של הגוף – גוף הולך או רוקד, אבל גם ניצב ויושב – אלא גם התנועה בתוך הגוף, כיוון שהדמות אצל נוה היא אתר של היפרדות והיבדלות. היא איננה יחידה צרופה, צֶבֶר של איברים המתחשל ומתכנס לכדי גוף אחד, אלא פרישׂות ומקטעים המצוירים בטכניקות שונות ובעוצמות מתחלפות – כתם בשרני, או קווים מעובים, או קו מִתאר בודד. לעתים חלקי גוף מתאבכים ממש, מוזחים לצידי הציור או מתפוגגים אל הבד. פעמים רבות הגוף נכפל ונוצרות שתי דמויות שאבריהן משתרגים אלה באלה, או נקטעים בגוף אחד ומועברים לאחר, או נרקעים ונעלמים. אולם לכל דמות יש ראש. אלא שהראש הגיע ממקום אחר – גזיר בד, חתיכת קרטון, או פיסת עור שנקרעו והודבקו לבד ציור; גוף זר שהולחם לגוף. ראש זה, ברגיל מרכז התודעה, מופיע בבדים של נוה בסגול עז, כגושיות גדושה ומעובה החגה סביב עצמה, מוצקה ורוויה; חומרית מאוד, גופנית לגמרי. ודווקא ראש גופני זה, ולא ראשו של סוקרטס הנישא בעננים, ניתק בתחילה מן הגוף, ומולבש בתהליך הציור על הטורסו. הראש נערף לפיכך; הוא עבר דה־קפיטציה (decapitation) ולמעשה, העריפה הייתה נתונה מלכתחילה בראש (בלטינית, caput)  כיוון שהראש תמיד גם נפרד מן הגוף שעליו הוא נשען. הראש נספר במנותק מן הגוף: מספר ראשי הבקר שקיימים בחווה מסוימת הוא מובנו הראשוני של ה”קפיטל”. ומשמעותו, קודם כל, היא כמה גופי בקר עתידים להישחט, כלומר כמה ראשים ינותקו מן הגוף. כאשר סופרים ראשים, סופרים אם כן את אפשרות ניתוקם מהגוף. כך בבעלי חיים, וכך גם בבני אדם. קריעת הראש מכלל הגוף הייתה פעמים רבות – במהפכה הצרפתית, למשל – צורת השתתו של עונש המוות, או באנגלית, capital punishment.

(2) הראש לפיכך, נפרד מהגוף למן הראשית, ועתיד להינתק ממנו כליל במקרים רבים במותו, אבל גם בחיים – כהיפוכו של הגוף, כאיבר התודעה והמחשבה הפוקע מן החומר, כסמל של אנכיות האדם וזקיפותו. וככזה, כמקוטע מלכתחילה, הוא ייקטע שוב. אלא שהראשים הדחוסים, המלאים, המוסגלים, בציוריו של נוה ערופים משכבר ואז מודבקים. אין הם מגוללים את המתווה המוכרת לעייפה של חרדת הסירוס – איבר תשוקה שנכון להיקטע בכל רגע, להישמט או להתקצץ, ושקיטוע פוטנציאלי זה מכתיב את כל אופן פעולתו – אלא להפך, זהו סירוס שכבר התרחש. קיטוע נתון, ראשיתי, שכעת דווקא נשלל, והאיבר הערוף מושב למקומו – ראש קטוע שנערם מחדש על גוף פגום. כיצד חוזרים ונהיים בעלי ראש? ומה קורה כאשר מושב הראש אל הציור? ראשיו של נוה באים לציור בתנוחות משתנות: לעתים הם אכן ניצבים לקרקע, אך לרוב הם מוטים או נרכנים, נמשכים לאחור או מצטדדים. ואתם, גם הגוף כולו נמתח ונע, מתהפך או רוטט. הגופים הללו אף פעם לא עומדים על הקרקע, אלא מרחפים או משייטים.

הראש הקטוע שהושב להם כמו קוטם אותם מבסיסם. הראש אמנם חוזר כמרכז הכובד – אבן הראשה – של הדמות, אך תחת שייצב את הגוף, יאספו ויארגנו, הוא מחולל בו קרקס של יציבוֹת ומחוות. למשל, בציור ללא כותרת (עד אפס מקום / צפיפות) ( 2015 ), המלאות היחידה היא הראש – ריבוע מושחר ועליו גוש אפרורי שמוטלא על בד מתוח, מתוח מרוב החסר שפועם בו; כל השאר כלל לא מצויר, אלא מסורטט בקווי מתאר כמעט אגביים, מרומזים או גסים. אבל הראש הזה מהופך, אין הוא ניצב ישר על הצוואר, הוא הושב לדמות שלא כראוי. ריבוע הראש מוטה, ובהטייתו הוא מַטֶּה את הגוף כולו, מושך אותו לכיוונו.

המעגלים השלמים במרכז הציור לא יועילו, גם לא הציר הצהוב, הניצב; אפילו לא הכפיל הקטן, הדהוי, שמבקש לעצור בעד הדמות, תוך שהוא מושיט את ידו הישרה, מסמן בידו המושטת את היציבה הראויה. הגוף בציור מרקד מתוך הראש. מן הציור הגולמי הזה – ראש וקווים – ייפרשׂו בבדים האחרים מערכים ציוריים מפורטים ורוויים. ובכולם, הראשים המוחזרים יהיו מבוע של שקיקה. מהו, לפיכך, ראש מפזר ולא מייצב, ראש פורה אך לא מורם? ומהו גוף וציור וגוף ציורי (כלומר קורפוס יצירתי) שבו מודבק שוב ושוב ראש שכזה? האדם הזקוף – homo erectus – שהתרומם מעל הקרקע, נעמד על שתי רגליו וניצב בין שמיים וארץ, מתח את צווארו והשיא את

ראשו אל על, ראשו זה הוא הסימן לזקיפותו. (3) אולם הזקיפות הראשית איננה גופנית גרידא. כך כתב שלמה אבן גבירול לפני כאלף שנה, בספרד המוסלמית: “שְפל רוח שְפל ברך וקומה/ אקדמך ברוח פחד ואימה// לפניך אני נחשב בעיניי/ לתולעת קטנה באדמה”. אפסותו של האדם לנוכח האל – מעשיו העניים, ידיעתו החלקית – מגולמת בשפיפות עמדתו: מיצור נישא הוא נהדף אל הקרקע ומוצא את עצמו מלחך את האדמה. אולם גם אז, בשיא שפלותו, הוא מְשַווה את עצמו – “לפניך אני נחשב בעיניי” – כלומר מעמיד בעיני עצמו את דמותו, חושב את מצבו. דווקא ברגע זה מזדהרת הרפלקסיה, כמחשבה השלובה בראייה. ממש כאן מכפיל את עצמו הדובר בשיר – כדמות הוא מוטל לעפר, אך כלשון יוצרת וכמחשבה פועלת הוא בשיאו. דמות ודמיון, גוף וראש; וכאשר קומתו שחה, ראשו מתנשא מעל הכול. זהו הביטוי הדיאלקטי של האדם הזקוף: זקיפותה של התבונה דורשת את ריקועו של החומר; ה”ראש” יותמר לא רק מעל הגוף אלא גם מעבר לראש. אולם קיים גם ראש אחר, זה המושך את הגוף אליו עד כי הוא עצמו נצרב בחומר. זוהי זקיפת הראש שאותה דימה ז’ורז’ בטאיי: לא הראש הרואה בעיני רוחו, בתבונת מחשבתו, זה שממיר מושא במושג, דברבדיבר, כי אם ראש שבקצהו עין שלישית, עין אצטרובל, גבול הזקיפה האנושית וכן מיצויה וכיליונה, ראש שאינו מעדן ומשיא אלא מתגלגל בנמוך ובמוטה ובבזוי עד שנשרף. “העין, פסגת הגולגולת, אשר נפתחת אל השמש הזוהרת בכדי להגות בה בבדידות מזהרת, איננה תוצר של השכל, אלא היא קיום מיידי; היא נפתחת ומעוורת את עצמה כבשרפה, או כבערה שמאכלת את הישות, כלומר את הראש. היא תופסת את מקומה של האש בבית; הראש, במקום להינעל כשם שהכסף ננעל בכספת, מתבזבז ללא שיעור”. (4) או אז חדלה הראייה להיות החוש הגבוה, הנעלה, הלא־גשמי, מכיר הצורות (האידיאות) ומוצָא השכל. אל מול השמש, העין תזהר ותזדהר, תחתוך ותיחתך, וכך תאסוף אליה את האיברים המגובבים עד כדי התפקעות או המחוררים והחסרים, לכאורה ניגודיה הגמורים: הבוהן הגדולה או פי הטבעת. הראשים של נוה מחוללים תנועה מעין זו. כוחם הוא כוח הראש היוצר בקיטועו ובהיפוכו, בנטייתו ובצידודו. הם מוחזרים לזירת הציור בבחינת סרח עודף, אך בחזרתם הם סוחפים את המבע הציורי כולו לתיאטרון של הטלאה. הם אינם המקור הגבישי שממנו נובעים מופעיו הרבים, החלקיים. הם עצמם חלקים תותבים שמושבים למקומם הקדום, אך בהזחה, בסיבוב, וממקום זה הם מושכים קואורדינטות אלכסוניות, אופק מעגלי. הם מזקיפים את הציור, אך זקיפותם אינה ישרה; אנכיותם מוטה. כך, במרכז הציור קום (2014) רכון אדם, יושב על כיסא בלתי נראה, גבו מוקשת וראשו שלוח קדימה, יד אחת אוחזת בסיגריה קרוב לפיו והאחרת שמוטה על רגליו, גופו צפוד וראשו ירוק וגס; דמות עבה וכבדה, כולה ציפייה, או הרהור, או ייאוש.

אולם סביבו הומה הסער. נחשול של כתמים וקווים אופף אותו, לאדימויים אלא רק תנועה, נשלחת ונמחקת. ומעל ראשו ציווי, כתוב ומחוק, כתוב תחת מחיקה: “קום”. “קום התנערה עם חלכה”? “התקוממו!”? אלא שהציור כבר מסרטט את הקימה כאשר הוא משלים בקווים דקים דמות רפאים העומדת זקוף. שתי קשתות המתרוממות מעל הראש יוצרות גב, והלולאה שלפני הגוף מדמה כבר את פרישׂת הידיים; ומעל הכול, ראש נוסף, שמסורטט בקווים צפופים ומשורגים ומוצב אל מול הכיתוב. הדמות שפופה וצלליתה זקופה; הנה, כך נדמה, מהלכה הראוי של ההתקוממות האנושית. אולם בין האדם לכפילו, בין הראש הצבוע לראש המסורטט, נעים מקטעי צבעים ושברי צורות בתנועה מעורבלת שאיננה מתכנסת לדמות, אלא יוצאת ממנה וסובבת אותה. וכך, אם קיימת הזדקפות בציור זה, אין היא זו של ראש מורם שנעמד על שלו, תובע את רֹאשיותו, אלא הזדקפותו של מערך הציור, כלומר של הציור כראש שהוחזר. הראש המודבק בציוריו של נוה ניצב כנגד האפרטוּס – אותו מערך מכשירי שבלב יצירות רבות כל כך באמנות העכשווית. האפרטוס הרי חסר ראש, מסורס מרצון, מלא בזרועות פועלות המחוברות במפרקים ארעיים; אין לו מרכז – אנושי, תודעתי – והוא מורכב משרשרת של מכונות, תצרף של פרוצדורות טכניות. (5) ואילו בציורים העזים שלפנינו נעשה ניסיון להשיב את הראש לדמות, לציור – וממנו להרות העולם. לא לדמיין שהראש עדיין לא נערף – כפי שהציור בעולם הדימויים הטכניים עדיין עושה לעתים – אלא להתחיל מרגע העריפה, אך לסרב לה; לנסות להשיב לציור את הראש – שיבה מוטה, צידית. דומה כי תהליך הציור כולו נתון במאמץ זה: לחבר ראש קטוע לגוף רוטט. וכך הציורים גדושים, אך לא מלאים; דחוסים ולא חתומים; גבריים ועם זאת לא פטריארכליים.

ד״ר שאול סתר מלמד ספרות ותיאוריה באוניברסיטת תל־אביב; בבצלאל אקדמיה לאמנות ועיצוב, ירושלים; ובמכללה האקדמית ספיר.

המאמר מופיע בקטלוג תערוכתו של אמיר נוה ״עד אפס מקום״ המוצגת במוזיאון הרצליה
אוצרת: ד״ר איה לוריא

ביום רביעי, 2 במרץ, בשעה 19:30, יתקיים בתערוכה שיח בהשתתפות המשוררת וחוקרת התרבות חביבה פדיה, האמן אמיר נוה ואוצרת התערוכה ד”ר איה לוריא. דמי כניסה: 30 ש”ח. להרשמה: event.herzliya.museum@gmail.com

 הערות:
1  ר’  וילם פלוסר, לקראת פילוסופיה של הצילום, תרגום: יונתן ו’ סואן (תל–אביב: רסלינג, , 2014 עמ’  11-19)
2  Judith Butler, “Capital/Punishment,” keynote talk at ACLA conference, New York, March 2014
3  אני נוקט כאן בלשון זכר לא כהכללה מופשטת אלא משום שבציוריו של נוה מופיעות דמויות גברים
4  Georges Bataille, Visions of Excess (Minneapolis: University of Minnesota Press, 1985), p. 82
5  ר’  ג’ורג’יו אגמבן, מהו אפרטוס?,  תרגום: מאיה קציר (תל–אביב: רסלינג,  2015).