תוכניות לבית

מה ביתי בבית? גג רעפים אדום? עץ הנותן את צלו? רחש ילדים? חפצי בית ספר? אולי מחברות של כיתה א’? טובה לוטן רוקמת תוכניות למגורים על נייר פרגמנט, על מחברות בית הספר, על גבי תוכניות של אדריכל. היא יוצרת בתים “על הנייר” ומשהה את מצב הצבירה הזה. חומרי הגלם של יצירתה אינם רק חומרים מוסבים, שהיו פעם דבר אחר, אלא חומרי “ביניים”, סקיצות. העבודות של לוטן, ובתוכן תצלומים, עיבודים דיגיטאליים של בתים ומחברות רקומות, הם עצמים המהווים חלק ממטמורפוזה משובשת; גלמים שלא הפכו לפרפר והתאבנו לתוך צורה חדשה, פוליטית ביסודה.

התערוכה מושתתת על שני צירים שאינם מקבילים, אלא מצטלבים. המפגש בין השניים מייצר אמירה אידיאולוגית מגדרית, המתייחסת הן לסדר הסמלי של השפה הן לסדר הסמלי של האמנות כנקודת מפגש פטריארכלית. העבודות בציר הראשון הן תצלומים ועיבודים גראפיים מודפסים של בית. בציר זה עובר הבית הפשטה מושגית חוזרת ונשנית בניסיון לשבש, לתקן, לייתר, להסתיר ולמחוק את קווי המתאר שלו, שרישומם החל בעבודת האדריכל.[1] עבודות הציר השני הן מחברות בית ספר שעליהן רקומים כינויים סטריאוטיפיים של נשים, ובאותה נשימה, כחלק מאותו מאמץ, מחברות שעליהן רקומים בתים ותוכניות לבתים. הזיקה המושגית החמקמקה בין המרחב הביתי ובין המרחב הלשוני מהודקת באמצעות מדיום הרקמה המסומן מבחינה מגדרית.

בהיסטוריה של האמנות נכרכו יחדיו מעמדה של האישה ומעמדן של יצירותיה, כמעין גילום הדדי. אריגה ורקמה הוחזקו כ”מלאכה נשית”, תוצריהן בהתאמה נתפסו כ”נשיים” והערך האסתטי הנובע מהם נדחק לאתר הייצור של “האמנות העממית” במקרה הטוב ולאתר הייצור של “האמנות הביתית” במקרה הטוב פחות. העתקת הייצור האומנותי/האמנותי לתוך הבית משמעותה אימוץ המבנה החברתי של הבית, הפטריארכלי במהותו.[2]

לוטן משקיפה על הנקודה הזאת בזמן לא רק כדי לתהות מה השתנה, אלא בניסיון להתמקם בנקודת סף שבה המבנה החברתי הביתי מושהה. היא מציבה את הסקיצות האדריכליות למול עבודת הרקמה, כדי לספק תזכורת לכך שגם המדיום האמנותי ממוגדר; היא משחזרת סקיצה אדריכלית באמצעות רקמה, כדי לטעון אותה באפשרות הפרימה; היא רוקמת בית אדום על מחברות ישנות כי במצבו הגרפי, המופשט והנזיל, נפרמת גם הזיקה בין היסודות הפיזיים של הבית, בטון ולבנים, ובין מבנה העומק הסמיוטי שלו. החוטים של לוטן נודדים ממלאכות הבית המסורתיות ונטווים סביב יסודותיו באדום תוקפני.

התערוכה מדגישה את הקשר האינהרנטי בין השניים, בית ורקמה רקמה ובית, גם באמצעות המחברות עליהן רקומות תוויות לשוניות סטריאוטיפיות של נשים. לעתים סטריאוטיפ אחד נרקם על סטריאוטיפ אחר כבמעשה סיזיפי. הסטריאוטיפים הרקומים זה על זה זועקים לא רק את הסדר הסמלי הפטריארכלי של השפה, אלא גם את המלכוד הטמון בשימוש בה, והמהירות שבה השאיפה לגילוי הופכת לכורח הכיסוי. השימוש במחברות מצטרף תמאטית להדפסים הדיגיטאליים שבהם מכליאה לוטן תוכניות אדריכליות של בית ספר עם חומרים אחרים. אולם המחברות אינן רק הוראה ישירה לבית שגדלים בו ילדים בגיל בית הספר; הן הלוח החלק שלתוכו התרבות כותבת את עצמה, חורצת את רישומה. השימוש הדיספונקציונלי ברקמה, המפגש הלא “טבעי” בין מכונת התפירה והמחברת, תולשים את הכינויים הסטריאוטיפיים מן המובן מאליו ותובעים התעמתות עמם. ההזרה נבנית גם באמצעות האופן שבו הרקמה הגסה אוטמת את המחברות, נכתבת לתוכן, פשוטו כמשמעו, באמצעות חוט ומחט. זהו ניסיון נוסף לכסות את ה”סטילוס” הגברי באמצעות החוט והמחט ה”נשיים”, רקמה המציעה פוטנציאל פרימה.

התערוכה יוצרת תנועה נוספת, שבה המרכיב הפוליטי נע אל מאחורי הקלעים ואת מקומו בקדמת הבמה תופסת קינה על מושג הבית. ההדפסים הדיגיטליים של בתים לסוגיהם מרשימים ובונים נוכחות חזותית עזה. במבט ראשון אין הם מייצרים חוויה מנכרת. כוח הפיתוי שלהם נובע מגודל הדימויים, הגוונים הדומיננטיים, הצורות האיקוניות ומריבוי השכבות המאתגר את האינטלקט, דורש פענוח. אחדים מהדימויים נשענים על צורות וגוונים השאולים מכרזות תעמולה. האדום והשחור מרפררים לתת מודע, ספק אישי ספק קולקטיבי. במקרים אחרים נוטות העבודות לשמר קווי מתאר דיגיטליים, כאילו שמעולם לא נחלצו באמת ממסך המחשב; רבים מהדימויים הם של בית מכוסה, מוכתם, חבוי תחת שכבת פוטושופ אטומה. התוכנה לעיצוב גראפי, בדומה ללשון, מתפקדת כאן לא רק ככלי עבודה, אלא כמטפורה על גילוי וכיסוי; על אודות כורח השימוש בשפה, מילולית כחזותית.

באמצעות שכבות הפוטושופ ובאמצעות שימור והדגשה של טקסטורת מחשב לוטן מנהלת דיאלוג מעניין גם עם צורות אמנותיות דיגיטליות, שנולדו מתוך המסך אל המסך, כגון ה-ascii וה-ansi.[3] לוטן טווה את הבתים שלה במקום שבו האין-חומר של האמנות הדיגיטלית מעומת עם חומריות החומר של האמנויות המסורתיות. אין זו רק תהיה אונטולוגית פילוסופית, אלא שאלה תמה: מתי ואם בכלל התוכנית לעשות בית מתלכדת עם המצב של היות בית כ”יש”, ועד כמה המרחק בין השניים הוא הנוכחות הביתית האפשרית היחידה.

העיבוד הדיגיטלי החוזר ונשנה של הבתים, טעינתו בשכבות וסילוקן, פוגשים גם את תצלומיה של לוטן. אלה צילומים של קונסטרוקציות עץ, שלדי בתים שצולמו בסין, כלומר בתרבות מגורים אחרת. הן התצלומים והן העיבודים הדיגיטליים שואבים את כוחם הרטורי, ואולי אף האסתטי, ממצב הצבירה הביניימי; מנצירת הדימוי והקפאתו במצבו הבלתי שלם, בית שהוא לעולם בדרך להיות בית, אך כפסע. מצב צבירה זה דוחק גם את המתבונן לאזור הדמדומים בין שבין הקיים ובין האידיאי. ככל שזה נוגע לתצלומים, מהלך זה אינו חף מחמלה, מאסתטיזציה של הבלתי שלם והתפייסות מדודה עמו.

דימויי הבתים כמכלול, ובתוכם צל העץ המהופך, הגג האדום, התוכניות האדריכליות, השכבות האוטמות, הגוונים הדומיננטיים והשעתוק העיקש של היטל איקוני אחד, כמעט בלעדי, כמוהם כניסיון להלביש את הבית, לתפור לו בגד ולעטר ברקמה. אבל התוצאה נדמית לעתים ל”בגדי המלך”. הניסיון לעטות על הבית עוד ועוד שכבות מרוקן אותו מתוכנו, מתמצת אותו ומאיין אותו לכדי מושג הנמוג לתוך אידיאה מופשטת. רק הקצוות הפרומים משיבים לבתים מעט חיות.

טובה לוטן – תוכניות למגורים, גלריה הקיבוץ. אוצרת: יעל קיני. נעילה: 9.1.16

[1] האדריכל. ש. יכין – א פריאון, אדריכלים ומתכנני ערים, (1977). עמידר פרויקט יבנה-יבנית, יבנה.

[2] חינסקי, שרה. (1997). רוקמות התחרה מבצלאל. תיאוריה וביקורת, 11, 177-205.

[3] שתי צורות של אמנות גראפית ממחושבת, שבהן נעשה שימוש בתווים של כתבן (תוכנת כתיבה פשוטה) כדי ליצור צורות, כרזות כתובות ועוד. יצירות ה-ascii הראשונות הופיעו בשנות השישים. אמנות ה-ansi כמעט זהה ל-ascii אך מושתתת על מספר גדול יותר של תווים. שתי הצורות האמנותיות מגלות דמיון מסוים לאמנות הרחוב גרפיטי.