אם ההר לא יבוא אלי

הערה קטנה לפני: את הטקסט כתבתי במשך זמן ארוך יחסית, תוך שאני קוראת את הביקורות שהתפרסמו כאן על פסטיבל “מתחת להר” ותוך שאני מתעדכנת ושומעת, מהחדשות והמחלון בחדר, את כל מה שמתרחש מתחתי וסביבי. בחרתי להתמקד פחות בהיבט הפוליטי של הפסטיבל, כפי שרבות מהביקורות עשו ובצדק, ויותר בניסיון לתאר כמה מהתהליכים שנוצרו בפעולות ובהתכנסויות, בעיקר אלו שהשתתפתי בהן.

לקחתי חלק בפסטיבל במסגרת קבוצה של “נשות ההר”, שהתהוותה כמה שבועות לפני תחילתו. הקבוצה הציעה פלטפורמה נוספת של תיווך בין הפסטיבל למבקרות, העיר והסקרניות, כפי שאתייחס לזה בהמשך. אין ספק שלמיקומי בפסטיבל היתה השפעה על האופן שבו תפסתי אותו ועל האופן שבו הוא השפיע עלי, ועל כן אני מרגישה מחויבת לציין זאת לפני שנמשיך.

בלי להפעיל בשוגג פצצות מתקתקות

לפני שנתיים נסעתי עם חבר למדריד. באחד הלילות שלנו בהוסטל שוחחנו עם תייר ספרדי קתולי, בעל שיער ארוך וכהה ובגדים שחורים. הוא שאל מהיכן אנחנו וענינו לו שמירושלים. “ירושלים”, אמר ביראה, “עיר הקודש”. צחקנו והשבנו שהיא לא כזאת קדושה. התשובה לא מצאה חן בעיניו בכלל. הוא הסתכל עלינו כעל זוג כופרים העוסקים בדברים שמעבר לבינתם והתעקש שאנו חיים במקום הקדוש ביותר בעולם.

עד כמה שהמפגש היה משעשע עבורי, הוא לא הפתיע אותי. בילדותי ובנערותי גדלתי בסביבה שהאמינה שירושלים היא הגרעין של העולם. המקום שממנו הכל התחיל והמקום שהכל יבוא בו אל סופו. בבית-הספר התפללנו “לשנה הבאה בירושלים הבנויה” הגם שיכולנו לבקר בה מתי שרק רצינו. חלמתי וקיוויתי לבנייה המחודשת של בית-המקדש שתסמן את ירושלים שוב כמרכז הרוחני העולמי שיאחד את כולנו דרך עבודת האל.

כשהפסקתי לדמיין את ירושלים והתחלתי לחיות בה, רעיונות של קדושה וטהרה נדחקו הצדה. התנסיתי בעיר אחרת והתוודעתי לפינות מסורתיות, חילוניות, אקדמיות, שמאלניות ושוליות שלה. על אף שהעיר העתיקה היתה במרחק הליכה קצר, היא הפכה רחוקה יותר מאי-פעם. לבקר בה היה כמו לבקר באתר תיירותי.

הניסיון להתקרב אל העיר העתיקה בכלל ואל הר-הבית/אל-חראם אל-שריף בפרט, לא רק דרך ההיבטים הפוליטיים והדתיים, ובלי להפעיל בשוגג פצצות מתקתקות המפוזרות בין כל חלקי הרבעים, היה אחת המוטיבציות של פסטיבל “מתחת להר”, שנערך (זוהי השנה הרביעית) בשלהי אוגוסט האחרון. הפסטיבל, שהחל ב-2011, כולל התערבויות אמנותיות עם אוריינטציה חברתית-פוליטית, התכנסויות ואירועים אחרים החוקרים קהילה, קבוצה, מרחב ציבורי ומוסדות ציבור.

השנה לראשונה התרחש הפסטיבל מתחת להר פשוטו כמשמעו – חפר ונבר במשמעויות המרובדות והמשתנות של הר-הבית/אל-חראם אל-שריף והסביבה. בעוד שההיבטים ההיסטוריים, הפוליטיים, החברתיים והדתיים היו מוכרים – כשניסינו להבין את המקום, לחשוב על אמנות וליצור אמנות, בייחוד אמנות ציבורית, נראה המהלך כמנותק, גס רוח אפילו ולא מכבד. זאת, חרף העובדה שמדובר במקום שידע התחפשויות, שחזורים ומצעדים צבעוניים של עולי רגל רבים במהלך הדורות.

בין אם המארגנות ביקשו שהפסטיבל יעבור ללא היתקלויות מיותרות ובין אם בשל הניסיון להשתלב בשטף היומיומי של העיר העתיקה – הפרסום והתהודה של הפסטיבל לא היו רחבים ומספר המשתתפות היה מוגבל בחלקים רבים ממנו. במהלך ארבעת ימי הפסטיבל התחלנו לזהות את הפרצופים של מי שבאה לקחת חלק בהתכנסויות השונות. באמצע הדרך היינו נעצרות, מחליפות חוויות ותכנונים עתידיים. אף אחת אחרת חוץ מאיתנו לא שמה לב לזה, אבל הפסטיבל יצר קבוצה שכל הזמן נעה בין קהל ספונטני שהתאגד מסביב לאירוע לבין קהילה מגובשת של אנשות שידעו משהו שאחרות לא.

מיצג יומיומי של דו-קיום בין-דתי

וזה לא היה רק עצם הפסטיבל, שהיה חצי דיסקרטי, חצי בולט; מיצבי ופעולות האמנות נעו גם הם על אותו הציר. שלושה מהמיצבים הבולטים של הפסטיבל, גם אם הציגו נקודת ראות ביקורתית על המקום, השתלבו בנוף של העיר העתיקה ולא היו נוכחים עבור מי שלא ידעה שהם קיימים. בניתוח הזה אני לא כוללת את הפרפורמנס של יונתן לוי, “הבור והבסיס”. אמנם המופע התרחש בשני מקומות סגורים – כנסיית הלנה הקדושה ובסיס פלוגה ג’ של משמר-הגבול, שאליהם היה צריך להירשם מראש, אבל ההליכה ממקום אחד למשנהו אחר לוי הלבוש בחליפת צלילה רטובה היתה מאוד מורגשת.

ההשתלבות של העבודות במרחב היתה קשורה בעיקר לנראות שלהן ופחות לתוכן, שהציג נקודת ראות ביקורתית על המקום. המיצג של סנטיאגו סיירה, “ותיקי מלחמות ישראל”, העמיד חייל צה”ל בתוך גומחת אבן ברחוב קארדו כשגבו לקהל. תנוחת החייל, שעשויה להתפרש כמייצגת הירואיות או חולשה, גאווה או בושה, שחרור או דיכוי, זכתה להתעלמות של רוב ההולכות ושבות, ולא בכדי. במקום שבו באים כדי להרגיש, לגעת ולהתפלל בקרבתם של שרידים קדושים, החיילים העומדים (בכל פעם עמד מישהו אחד), שלא היו בלבוש צבאי, נראו כמאמינים מן השורה שבאו להרהר ולכוון את דעתם לעיר הקודש.

דבר דומה התרחש בחוויה האורקולית של יעל ברתנא, “סימון הקדושה”. בזמן שהמשתתפות שלקחו אוזניות נעמדו לצד המרפסת המשקיפה אל רחבת הכותל והאזינו לתרחיש הפוסט-אפוקליפטי המתאר חורבן עתידי של ירושלים שהוביל לייסוד גזע אנושי פוסט-מגדרי, מבקרות אחרות נעמדו ליד המרפסת כדי לצלם תמונה פנורמית של הרחבה בלי לתאר לעצמן את האימה והסערה שחשו חובשות האוזניות.

מעניין היה לשמוע כיצד ההריון הבלתי צפוי של סימון הקדושה, שעד לפני ההתגלות היתה גבר, יצר איחוד בין מאמינים מונותיאיסטים מכל הדתות, אנשי צבא, שלטון ותאגידים בינלאומיים בניסיון לעצור את התהליך, עד כדי כך שהפעילו יחדיו לראשונה את נשק הפירוק המולקולרי. מעניין אך גם לא מפתיע, משום שנראה שפחד הוא גורם מאחד הרבה יותר מסיבות חיוביות שיכולות להוביל לשינוי המבוסס על האחדה והכלה. לראיה, ראו את המאבקים המתמשכים על הר-הבית/אל-חראם אל-שריף, שמעולם לא היה מרחב פולחני ודתי גרידא, המאחדים מאמינות וחילוניות ופעילות מקצוות פוליטיים שונים כדי להגן או לשנות את הססטוס-קוו של המקום.

הפסטיבל, לעומת זאת, כן ביקש ליצור התלכדות על בסיס חיובי, כזאת המבוססת על הרחבת הנרטיבים ולא צמצומו של הר-הבית/אל-חראם אל-שריף. הדוגמה הבולטת היא חנות הבדים של בילאל אבו-כאלף, שבלי קשר לפסטיבל, היא מיצג יומיומי של דו-קיום בין-דתי. הד מיינר בחר בחנות כדי להציג את קולקציית הבגדים שלו, שגם היא מושפעת ממלבושיהם של אנשי דת יהודים, מוסלמים ונוצרים. בין אם זה לבוש של שיח’, רב או בישוף, כולם מאופיינים בעיצוב צנוע ואצילי שחפף לשקט ולנעימות בחנות של אבו-כאלף ולסמטה שבה שוכנת. שקט זה אינו נובע תמיד מרגשות של סובלנות ואחווה; הוא מעורבב עם יחסים כלכליים, הצורך בפרנסה ובבגד, אך אם הוא מאפשר לתעל אינטרסים כלכליים לחיים משותפים, זו כבר התחלה.

דימויים מושחתים, כעורים ומעוותים של ירושלים

המתח והקונפליקט לא הורגשו בפסטיבל. כשהתעוררו שאלות, רובן נדונו באווירה של תמימות דעים (בכל זאת, קהל שבוי) במרחבים בטוחים כמו בכנסיית המשיח, בניין הקישלה ובחדרה של שאשא דותן שבאכסניה הלותרנית. מסעה התיעודי, “חדר//הר//בית”, גם הוא לא הובלט כלפי חוץ. את הליכתה ברחבי העיר העתיקה עשתה דותן כמו כל תיירת אחרת, ורק בתוך החדר עיבדה והציגה את רשמיה, שהכילו דימויים מושחתים, כעורים ומעוותים של ירושלים. מסע הצליינות שלה לא היה מסע של כיסופים, געגועים ואמונה תמימה שמאפיינים את עולי הרגל. הוא שמר על המבט החיצוני המבקר, המנוכר, שאינו מבין על מה ולמה כל המהומה. בסדרה של משיחות מכחול שחורות על גבי תמונות של מתחם הר-הבית/אל-חראם אל-שריף הזכירה דותן את מה שלא צריך להיות מוזכר, כי הוא נוכח כל יום, והוא העובדה שקדושתה של העיר נעלמת ככל שבעיותיה הפוליטיות, החברתיות והדתיות מתרבות.

השאלה עד כמה פסטיבל לאמנות ציבורית צריך להשתלב במרחב או דווקא לנסות לבלוט בו, במיוחד במרחב שאינו מאפשר לשכוח את הקשיים היומיומיים שלו, הועלתה רבות ובעיקר עיצבה את ההתערבויות האמנותיות, היחידניות והקולקטיביות של קבוצת המחקר והפעולה של הפסטיבל שקיבלה את הכינוי “נשות ההר“. לא היינו חלק מהתוכנית הרשמית של הפסטיבל וגם לא תמיד הורגשנו שם. נוצרנו כמה שבועות לפני תחילת הפסטיבל, לאחר שעומר קריגר, האוצר והמנהל האמנותי, חשב על הצורך בקבוצה שתוסיף עוד תוכן במהלך ימי הפסטיבל ותשמש מתווכת בין המבקרות לתוכנית, אבל גם בין העיר העתיקה על יושבותיה לעצם קיומו של הפסטיבל.

בתור קבוצה ערכו “נשות ההר” הליכות ברחובות העיר העתיקה כשהן לבושות בג’לביות לבנות עם קו צהוב אלכסוני (הסימן המזהה של הפסטיבל) תפור על הגב. הן אחזו בחפצים ריטואליים כגון חליל, צמיד פעמונים וקטורת. במהלך הפסטיבל, וגם במהלך הליכות הניסיון שערכנו, הביטו בנו העוברים והשבים בסקרנות ובאי-הבנה. התיירות ובעלי החנויות שאלו למעשינו. הנוכחות של עולי רגל ותיירות שלקו בסינדרום ירושלים אינה זרה להן, אך עדיין היה משהו משונה בקבוצת נשים בתלבושת יוצאת דופן (הג’לבייה שלבשנו מיועדת לגברים מבוגרים) שצועדות, מנגנות ומסמנות את דרכן בעזרת סלוטייפ צהוב על גבי המרצפות והקירות. הפעולה הזו ייחדה אותנו משאר הולכות הרגל, אך עבור מספר קטן של מקומיות נהפכנו למחזה מוכר בנוף היומיומי, במיוחד לאחר כמה שיחות עימן (אם כי לרוב היו אלו שיחות קצרות ושטחיות), שבהן סיפרנו על הפסטיבל ולעתים סימנו גם אותן בסימן הפסטיבל, לבקשתן.

לא היה פשוט למצוא פעולה קולקטיבית שתוסכם על כולן. ריבוי הדעות והתחושות לא פסק גם במהלכה של הפעולה. לא תמיד היה ברור את מה ואת מי היא משרתת ואם היא מצליחה למצוא את מקומה בתוך המרחב של העיר העתיקה. האם הצעדה מזמינה לשאול ולהצטרף או שהיא יותר מרתיעה? תשובה אחת לכך היתה כאשר באחת ההליכות היומיות של “נשות ההר” (לא נכחתי בה) ניגש אליהן שוטר ברחבת כנסיית הקבר וביקש מהן לעזוב. זה היה לאחר שאחד מהכמרים האחראיים ביקש ממנו לפנות אותן, משום שלא קיבל מהן תשובה ברורה בנוגע לזהותן. הקבוצה נתפסה כחשודה, קשה היה לשייך לאחת הקבוצות הדתיות הקיימות, ועל כן הן נאלצו לעזוב לפני שנוכחותן תגרום לבלגן. נדמה היה שהעיר העתיקה אינה מוכנה לקבוצה חדשה שתוסיף לחוסר היציבות שלה.

דווקא הפעולות היחידניות של “נשות ההר”, שהיו פחות מזוהות עם הפסטיבל והתרחקו ממנו, יצרו מקום לשאלות ולדיון עם תושבות העיר העתיקה והעוברות והשבות שכלל לא ידעו על קיומו. אחת מהן היתה דוכן המשכחות של יעל פרי. פרי שוטטה בשמלה שחורה עם דוכן נייד ובו גלויות, אבנים ומחזיקי מפתחות של אירועים שיש מי שמעדיפות לשכוח: מפלצות ארכיטקטוניות כגון פרויקט הולילנד וחומת ההפרדה ואירועי טירור טראומתיים, כאשר הטרי ביותר היה הרצח במצעד הגאווה בירושלים. כל מי שהיתה מעוניינת יכלה לקחת משכחת ובתמורה מסרה פתק עם זיכרון שהיתה מעוניינת לשכוח. הדוכן יצר לא פעם דיונים על נושאים שקשה להעלות עם אנשות שלרוב לא באות איתם במגע אישי ויומיומי. נער אחד למשל לקח את התמונה של ישי שליסל דווקא משום שתמך ברצח שביצע. הבחירה הובילה לשיחה על הקהילה הלהט”בית, שבסופה אמר הנער שהוא “יבדוק את כל העניין הזה”.

ציטוט שלקוח מתוך ספר של ד“ר סוס

הפעולות היחידניות יצרו גם דימויים חריגים במרחב שהביאו להרמת גבות רבות. נובה דובל ושושי צ’חנובסקי החליטו לדגמן דו-קיום כאשר התחפשו ליהודייה ומוסלמית דתיות והלכו יחדיו בחברות. המבטים כמובן היו של תמיהה ובלבול, הן ברובע היהודי והן במוסלמי. כאשר השתיים נכנסו ל”מכון כלי המקדש” הן ביקשו מאחד מעובדי המקום לצלם אותן. דובל מספרת שבדרך הוא שאל אותן לסיפור שלהן וטען שהוא לא הגיוני. הוא העלה אף את הסברה שחטפו אותה כשהיתה קטנה ורק עכשיו היא נפגשה עם אחותה הביולוגית. כשדובל וצ’חנובסקי אמרו לו שהן אמניות, הוא חייך וענה שחילוקי דעות אינם סותרים קיומה של חברות. התשובה, שהיא לכאורה כל-כך טבעית וברורה מאליה, נראית כיום כציטוט שלקוח מתוך ספר של ד”ר סוס.

פעולה אחרת היתה של דניאלה נטלי קינד, שבחרה לחקור את גבולות התנועה בתפילה בתוך רחבת הנשים בכותל המערבי. לכאורה – הכותל הוא מקום בטוח וחופשי לנשים המעוניינות להתפלל ולבטא את אמונתן. אך כאשר התפילה תועדה, הועלתה לרשת ואף זכתה לגרסת רמיקס, התגובות כבר היו מורכבות יותר.

גם התקשורת הערבית לא התעלמה ממנה. לפי פוסט של דף הפייסבוק 0202″” מה-15 בספטמבר 2015, הווידיאו הועלה גם לדף הפייסבוק “ידיעות אל-קודס כל רגע” עם ההסבר: “זה מה שקורה במקום בו קשר שליח אללה, תפילת אללה עליו וברכתו, את אל-בוראק [שמה של הבהמה הפלאית שנשאה את הנביא מוחמד במסעו הלילי אל מסגד אל-אקצא, 0202] אל הקיר הזה”. הנה אירוע נוסף שמאפשר אחדות דעים על בסיס של הפרדה, פחד וחוסר הבנה.

הריקוד בכותל, כמו כל הפעולות האחרות של “נשות ההר” והעבודות והתכנסויות בפסטיבל בכלל, התמודד עם קשיים שכל אמנות במרחב הציבורי נאלצת להתמודד איתם, ולעולם אינה מצליחה להגיע לידי פתרון מלא. אמנות ציבורית תמיד תנוע בין ביקורת, ניתוק, סימבוליות והשתתפות מלאכותית – לבין ביקורת, התרסה ופגיעה ברגשות הציבור. היא תוצג כבלתי מזיקה או לחלופין כמעוררת סערה חזקה כל-כך, עד שתאבד מיכולתה להנגיש את עצמה.

אף אחת מפעולות “מתחת להר” לא היתה פעולה מחאה נגד המציאות שמעורר ארגון של פסטיבל מהסוג הזה. אין ספק שאירוע הממומן בחלקו הגדול על-ידי גורמים ממלכתיים כגון “עונת התרבות” של עיריית ירושלים אינו יכול להרשות לעצמו את החופש הזה. נשאלת השאלה אם הפסטיבל מסוגל לעורר סוגיות של מחאה לא רק ברמת הדיון, אלא ברמה של יצירת פעולה ישירה.

בסופו של דבר “מתחת להר” הוא אירוע רשמי המתקיים מטעם, אך בכך אין להקטין מהערך שהוא מוסיף כאשר עוסקים בהרחבת נרטיבים ומדיומים. בתיאור הפסטיבל משנת 2013 הסביר קריגר ש”כל רגע חברתי הוא מופע”. כתוצאה, כל התכנסות, בין אם היא סיור, הרצאה או הקרנה שנעשתה במסגרת הפסטיבל, היא פרפורמנס של קולקטיב שלומד ומגיב לקונטקסט מסוים.

זה היה פסטיבל של הרחבת מושגים אמנותיים, אין ספק, אך הוא גם הרחיב את האופנים שבהם אנו תופסות ומכירות את הר-הבית/אל-חראם אל-שריף. אי-אפשר לגשת למקום כמו הר-הבית/אל-חראם אל-שריף רק מתוך סקרנות אסתטית. ואכן, חלק ניכר מהפסטיבל כלל סיורים והרצאות שלכאורה אינם נחשבים אירועים אמנותיים, ובכל זאת תרמו להכרת המקום מנקודות מבט פוליטיות, חברתיות ודתיות, בלשניות, ארכיאולוגיות, בוטאניות, כלכליות, בטחוניות ואקטיביסטיות. לא רק שההתכנסויות הללו הוסיפו שכבות, מורכבויות ועניין נוסף למתחם, הן גם עשו את הר-הבית/אל-חראם אל-שריף נגיש יותר קונספטואלית.

כל מי שהרגישה מנותקת וזרה לעיר העתיקה הצליחה למצוא ביחס אליה נקודות חיבור חדשות. יש מי שמצאה זאת בצמחייה היפהפייה של המתחם, בסמנטיקה של שמות המקומות הקדושים במקום או באמנות המקשטת אותו. ההליכות הארוכות בעיר העתיקה תרמו לתחושת השייכות. שני מבקרים שליוויתי באחד הימים התרשמו מהאופן שבו אנו מקפצות בין התחנות של הפסטיבל והרחובות השונים כמעט בלי ללכת לאיבוד. אמרתי להם שזה לא היה ככה לפני כמה ימים. עבורי, אחת התרומות החשובות של הפסטיבל היה לייצר די תוכן שיחבר מחדש את המשתתפות למקום על-ידי הרחבת הציר הנרטיבי המצומצם והמעייף שלו.

חשיבות נוספת של פסטיבלים מסוג זה ואמנות ציבורית והשתתפותית בכלל היא הפוטנציאל ליצור “קהילה אסתטית”. לפי ז’אק רנסייר, הכוח של קהילה כזו אינו רק ביכולת לדמיין בעזרת אמצעים חזותיים מציאות חדשה, אלא גם ביכולת לשלב אותה בתוך המציאות הקיימת. מהבחינה הזו, השחזור, “הפנינג קרח”, שיצר אלן קאפרו ב-1980 ליד הכותל, היה דרך אידיאלית לסיום הפסטיבל. מעבר למשמעויות הסימבוליות המובנות מאליהן של בניית חומת קרח בתוך הקומפלקס המורכב של הר-הבית/אל-חראם אל-שריף, ההפנינג ביטא את ההתהוות וההתמוססות של הקהילה המדומיינת שהיתה חיה וקיימת במהלך ארבעת ימי הפסטיבל.

על-ידי השקעת כל המאמץ הפיזי והנפשי בבנייה נוצר אי קטן וזמני של רוגע ושלווה שהיה שונה מאוד מהמטענים שהמקום סוחב איתו. הוא העניק תרגום חזותי קצר לכל מה שנבנה באמצעות ההתכנסויות והמפגשים ולכל מה שעתיד להיעלם כאשר יימס. בנייתו והיעלמותו של קיר הקרח הידהדו למקדש הזמני שנבנה ונשרף בסופו של פסטיבל “ברנינג מן”, כפי שתואר בהרצאה של איתמר פלוג’ה ורעי דישון על הפסטיבל וגרסת המיד-ברן הישראלית. אך מקדש הקרח שלנו לא התכלה על-ידי להבות גדולות וסופות חול כשאלפות מתבוננות במחזה עוצר הנשימה בעיניים נוצצות. המקדש שלנו נעלם באותו האופן שבו הגיע – לאחר הכנות ממושכות, עבודה קשה, מספר מכובד של משתתפות, וללא תקלות.

הסיר המבעבע כבר מזמן גלש

הבדל נוסף בין שני הפסטיבלים הוא העובדה שבעוד ש”ברנינג-מן”, חרף הזמניות של מיצביו, יוצר קהילה מגובשת ששומרת על קשר, חיה ויוצרת יחד במהלך כל השנה, “מתחת להר” הסתיים בלי להותיר חותם (או לפחות לא משהו קונקרטי). הסימונים שנוצרו במהלכו, בין אם אלו הסלוטייפים הצהובים, שלטי ההכוונה או קיר הקרח – כולם נידונו להיעלם. בעבודה של ברתנא סימון הקדושה אומרת, “אם הייתי נשארת בלתי נראית, לנצח היתה חבויה האמת”. זוהי חולשתו של הפסטיבל, כמו גם של כל פעולה אמנותית ששמה דגש על זמניות.

אין ספק שהמציאות מורכבת יותר, בהעדר אמת אחת או בריבוי נרטיבים שמכסים את האמת עד כדי אי-יכולת לאתר אותה. נראות ארוכה פירושה גם שיש אמירה ברורה ורגשות ברורים, בעוד שכמה מאיתנו עדיין אינן בטוחות ביחס למה שאנחנו מרגישות ורוצות לעשות בהר-הבית/אל-חראם אל-שריף. ייתכן שאנו מפחדות להשאיר סימן משמעותי יותר משום שאנו חוששות ממה שעלול לקרות כתוצאה מכך.

חלק מהותי מהתודעה ומהזהות היהודית בנוי על העדר, דמיון וכיסופים להר שפעם היה לנו ולמקדש שפעם עבדנו אותו, ואנו יותר מוכשרות בחזיונות ודמיונות מאשר בהגשמה שלהם. ברתנא הציעה בעבודתה אוטופיה פוטוריסטית שמשלבת היבטים משיחיים ורוחנים יחד עם רעיונות פוסט-פטריארכליים ופוסט-מגדריים. אך כל זה היה מדע בדיוני טהור יותר מאשר הצעה מעשית ועניינית.

אף על פי כן, האוטופיה של ברתנא אינה שונה כל-כך מהחזון של הנביא יחזקאל שהזכירה פרופ’ חביבה פדיה בסיורה, “על איזה מקדש אני חולמת – פרגמנטים של תשוקת ירושלים”. חזונו מציע אלטרנטיבה לדרכי הראייה הדיכוטומיות של העולם, שמבינות רק הפכים של טוב-רע, חי-מת, טורף-נטרף, קדוש-טמא. אימוץ הגישה האלטרנטיבית, המערבבת תפיסות והגדרות, היא תנאי ליצירת שלום אותנטי וכן.

עדיין מעט מביך וסקפטי עבורי לדבר על מונחים של אותנטיות, הרמוניות וקדושה בירושלים בכלל ובעיר העתיקה בפרט. המקום תוסס שוב והסיר המבעבע כבר מזמן גלש לאזורים שמחוץ לחומה. הפסטיבל כבר לא נראה חשוב יותר (ואולי הוא לא היה חשוב בכלל), אבל אני רוצה להאמין שהוא יכול להיות. לא רק הפסטיבל עצמו, אלא האפשרויות לדיון, גם אם בחוסר הסכמה, דרך השימוש באמנות במרחב ויצירת פעולות בעלות משך ארוך יותר. אם מקום בסדר גודל של קילומטר מרובע אחד יכול להיות הסיבה לפרוץ מלחמת עולם, הוא חייב להיות מקום שיכול ללמד אותנו גם על הבנה ואיזון וחיים עם אחרות ועם עצמנו.

עוד על פסטיבל מתחת להר לאמנות ציבורית חדשה 2015