פיספסו את ההר

פסטיבל “מתחת להר” עסק השנה בהיסטוריה ותרבות של דת ואלימות בהר-הבית. האמן סנטייגו סיירה, למשל, העמיד לוחמי צה”ל בלבוש אזרחי אל מול הקיר במתחם הקארדו, בעבודה שכותרתה “ותיקי מלחמות ישראל”. במרפסת אל מול הכותל המערבי הציגה יעל ברתנא עבודת סאונד, “סימון השלמה” שמה, שסיפרה מעשייה עתידנית הבזה ל”שבטים הקדומים”.

שתי העבודות הציגו מבט-על על הר-הבית והציעו עיסוק מרפרף, חסר אחריות ויהיר בסמלים של מלחמה וקדושה. המורכבות של הר-הבית לא עלתה מהן, ובמקום פעולה החותרת תחת המושג “הר-הבית” באופן שמכבד את ההיסטוריה ומאפשר דיון מעמיק בה, הן ביטאו ביטול של המושגים והרעיונות שנטמעו בתוך האבנים.

“ותיקי מלחמות ישראל” של סיירה הציגה צעירי מלחמות ישראל דווקא, והחתרנות שאפשר אולי למצוא בה היא בכשלונה ליצור אקט של ענישה או וידוי, שבמהותם יכולים להתקיים רק לאחר מעשה. בשונה מ”Veterans” של סיירה, שבה מוצגים בחלל מוזיאוני תצלומים של חיילים במדים העומדים כשפניהם לקיר כסימן ענישה, בפעולה שהציג סיירה במסגרת “מתחת להר” הועמדו חיילי צה”ל צעירים בבגדים אזרחיים אל מול פינת קירות הקארדו בעיר העתיקה בירושלים, שנחשפו בחפירות ארכיאולוגיות לאחר מלחמת ששת-הימים. המלחמה על הר-הבית עדיין נמשכת.

סיירה מנכיח את המלחמה (והמלחמות) בהווה, את האחריות על כלל האוכלוסייה ואת הענישה כחלק אינטגרלי ממעשה הלחימה עצמו. החיילים מוצגים כפרפורמנס מתמשך, ובשונה מהצגת סדרת התצלומים הקבועים בזמן, שההתבוננות בהם היא תמיד יחסית, כאן לא מוצעים וידוי או חקירה לאחר המעשה, אלא הפעלת שיקול דעת בזמן ההתרחשות. במקום חידוד הניגוד שבין “חיילות” ל”אזרחות” ובין מוסר צבאי לאזרחי, מתקבל טשטוש דווקא.

בירושלים המלחמה היא-היא ההווה, ולמרות הפוטנציאל שלכאורה קיים בפרפורמנס הענישה החי, הביקורת לא מתעוררת אל מולו. פעולה העמידה הדוממת אל מול האבנים העתיקות וחילופי המשמרות בנות עשרים הדקות נעלמים בהמולת העיר העתיקה, מתגמדים אל מול עתיקות האבנים הגדולות ונטמעים בפעולות היומיום. הקהל שנעמד מולם מתבונן לרגע וממשיך בדרכו. צפייה ממושכת בעבודה מעלה תחושת דחיפות לסיום המלחמה, כדי שהמבט הרפלקסיבי יתאפשר.

גם יעל ברתנא מסרבת להתבונן בעבר, ו”סימון השלמה” מציעה הדמיה של סיור קולי עתידני (המתרחש לכאורה בשנת 3615), שמתאר את מלחמות השבטים הפרימיטיביים בהר-הבית בתקופה שעבורנו היא הווה. התיאור שמציעה ברתנא הוא ציני ודל, וגם ממנו עולה תחושה עזה של מיאוס ביחס למלחמה בהווה ורצון “לקפוץ” אל עתיד רחוק.

הייאוש העולה מהעבודה וחוסר היכולת לבנות דימויים או לייצר שיח שמעכל את המורכבות של המקום מקבלים פנים אחרות במפגש-הרצאה שנערך במוזיאון הלאומי הפלסטיני עם ד”ר עלי קלייבו תחת הכותרת “יופי ונשגב במקדש האצילי”. קלייבו נמנע מגינונים ומאיכויות אקדמיות, ותחת זאת הציג תצלומים חובבניים-אישיים שצילם בביקוריו בהר-הבית. הרגשנות היתרה שבה תיאר את סיפורי המשפחה האישיים שלו והתייחסותו לצבעים ולאור הפכו את ההרצאה מאירוע המציג מחשבה אנתרופולוגית על ארכיטקטורה של מקום תפילה – לפרפורמנס של געגוע והאדרה של המקום שאיננו עוד.

את הסיור באירועי “מתחת להר” חתמנו בקפה שחור במלון אמריקן-קולוני. גם עבורנו ההתמודדות עם הר-הבית היא יותר מדי.

עוד על אירועי פסטיבל מתחת להר 2015