המשימה האמיתית של מירי רגב

השאלה האם מירי רגב אוהבת תרבות, מבינה בתרבות או אפילו “תרבותית”, כפי שהועלתה על ידי גורמים שונים מאז ההודעה על מינויה, כלל לא רלוונטית. הדבר היחיד העומד כרגע לזכותה – והוא תקוותו של משרד התרבות – הוא האמביציה שלה. משרד התרבות הוא משרד דל תקציב ולפיכך נחשב חלש ולא מבוקש (ואין זה פלא שנמסר לאשה). משרד התרבות שבראשו עומדים שר או שרה מן הימין הפוליטי הוא משימה קשה עוד יותר. שרת התרבות היוצאת, לימור לבנת, התלוננה על כך לא פעם. מכיוון שה”לקוחות” שלה – היוצרים והפעילים בתחומי האמנויות, התאטרון, הקולנוע, הספרות והאמנות – ברובם אינם נמנים על המחנה שלה, ואילו קהל הבוחרים שלה, והיא עצמה, מביעים לא פעם התנגדות ואף עוינות בוטה להשקפות שמבטאים יוצרים אלה.

על מנת להצליח צריכה שרת התרבות החדשה לפעול במרץ רב להגדלת תקציב התרבות לפחות לחצי אחוז (0.5%) מתקציב המדינה (כיום הוא עומד על פחות מחמישית האחוז). לכן, במקום לבזבז את זמנה על פגישות התחבבות עם אנשים שהתבטאו נגדה או לעסוק בצנזורה של תכנים, עליה לרוץ לפקידי האוצר ואגף התקציבים ולהתחיל ללחוץ בחזית הזאת. אם תגדיל את התקציב ותתקרב לנורמות המקובלות במדינות ה-OECD, שעומדות על (1% מתקציב המדינה) אין ספק שיחבבו אותה כל המתנגדים.

במענה לביקורות עליה אמרה רגב כי התרבות שייכת לכולם. והיא צודקת! אבל כשתתעמק בנושא תגלה מהר מאד שעוגת התקציב הדלה מחולקת כך שהגופים החזקים ממרכז הארץ הם הנהנים העיקריים מתקציב זה. כדי שהתרבות תהיה באמת של כולם, יהיה עליה לעשות מאמצים לחלוקה צודקת יותר של המשאבים, ובכלל זה למוסדות, ליוצרים ולקהל המפוזרים בכל רחבי הארץ.

בעקבות מינויה הודיעה שרת התרבות שהיא רצתה בעצם משרד חברתי. יש להניח שכוונתה היתה שברצונה לסייע לשכבות החלשות והאוכלוסיה בפריפריה. אבל האם רק קורת גג והוזלת מוצרי מזון הם פיתוח חברתי? האם התמיכה בילדים בנגב או בגליל, ביפו או בבת ים, לממש את הפוטנציאל היצירתי שלהם, כשאין לרשותם תמיכה כלכלית של הוריהם ולהפוך לנגנית מצטיינת, לרקדן מצליח או לקולנוען מקורי אינה משימה חברתית? האם פיתוח ועידוד צריכת התרבות בקרב קהל ביישובי הפריפריה אינה משימה בעלת חשיבות חברתית? בהחלט כן! הגיע הזמן להחליף דיסקט ולהבין שיצירה וצריכה של תרבות ואמנות הן לא רק נחלתן של קבוצות בעלות אמצעים והשכלה פרטית. זהו משאב אנושי בעל משמעות שיש לו השלכות חברתיות וכלכליות של פיתוח היחיד והקהילה, של שימור מסורות ויצירה והרחבה של מסורות חדשות, של קירוב לבבות ואיחוי קרעים. העשייה התרבותית בישראל עשירה ומגוונת אבל רק חלק קטן ממנה זוכה לתמיכה הנחוצה. שרת התרבות החדשה בעלת האוריינטציה החברתית הרוצה להצליח בתפקידה צריכה לדאוג הן להגדלת התקציב והן לחלוקתו הצודקת יותר בין היוצרים והצרכנים של התרבות בקרב כלל תושבי הארץ. משרד התרבות הוא אתגר לא פשוט, אך לאשה שאפתנית הרוצה לחולל שינוי – זוהי הזדמנות של ממש.

ד”ר דליה מנור, מנהלת ואוצרת מוזיאון הנגב לאמנות, באר שבע