היכן אנו עכשיו?

פעולת ההתמצאות בזמן ומרחב היא ליבת יצירתה של אורית אדר-בכר. הסביבות שהיא יוצרת זקוקות לדמיונו של הצופה ולמאגר הדימויים המשוקע בזיכרון הקולקטיבי כדי להעמיד את רשת הקשרים הארכיטיפיים המחיה אותן. עבודותיה עוסקות בקיום העולה דווקא ממצבי ריקנות, והן מציגות שלל המצאות ואשליות הנוצרות ממשחקי אור וחומרים יומיומיים דוגמת עקבות אדם בסביבות אפוקליפטיות. דמיונו של הצופה ומאגר הדימויים הקולקטיבי של אסון ואימה משלימים את תמונת המציאות ונעשים לחלק בלתי נפרד מן הסביבה המיוצרת.

אני זוכר היטב את הפעם הראשונה שצפיתי בעבודה שלה – ואולי נכון יותר לומר, השתתפתי בה. במסגרת התערוכה “ילדות למופת” בביתן הלנה רובינשטיין בתל-אביב, בשנת 1993, הציפה אדר-בכר את המפלס התחתון במים. את עומק המים לא היה ניתן לאמוד, אך האשליה היתה שמדובר במטרים רבים (למעשה עומקם היה כעשרה סנטימטרים; את האפקט השיגה באמצעות כיסוי הקרקעית בלינוליאום שחור, כך שפני המים היו מעין מראה שחורה). השתקפותה של התקרה במים היתה הדבר הראשון שנגלה בפני בהדרגה בעודי יורד במדרגות. עם כל צעד הלכה תחושת ההתמצאות שלי והתערערה. אפקט המראה של פני המים הכפיל ושילש את החלל. הדיסוננס החריף בין הסביבה השלווה והשקטה לבין האימה שעוררה ההפרה החמורה של תפיסת החלל ושל יכולת ההתמצאות הבסיסית חשף בפני באופן חד את הפער בין מה שאני רואה לבין מה שאני יודע.

הרושם העז שהותירה בי העבודה עומד איתן למרות מרחק השנים. כל עוד הוצגה התערוכה, מצאתי את עצמי שב פעם אחר פעם לביתן הלנה רובינשטיין ויורד ב-11 המדרגות אל רציף העץ שנמתח על שפת המים של החלל המוצף. נהגתי לחכות עד שאהיה לבד בחלל ואז לרכון אל המים, שתמיד נראו כה עמוקים, ולשלוח אצבע לתוכם כדי לגלות בכל פעם מחדש את יריעות הגומי השחורות שכיסו את הרצפה. אדוות קלות שברו לרגע את האשליה ואת בבואתי שלי; עברתי אל מעבר למראה. הפעולה הזו הפכה למעין טקס שביצעתי שוב ושוב, ביקור אחרי ביקור: טקס ההפרה של השקר המוסכם ביני כצופה/משתתף לבין אדר-בכר. אלא שגם הידיעה שמדובר בכמה סנטימטרים של מים מעולם לא הצליחה למנוע מהאשליה להשתלט שוב ברגע שהרמתי את מבטי. הדבר היחיד שנותר לי בסיומו של כל טקס קטן כזה היה אצבע רטובה.

ערעור כזה של תפיסת החלל הופיע בעוצמה גם במיניאטורות שיצרה אדר-בכר לאורך השנים: אובייקטים פיסוליים מגושמים, שבהם קבעה חרירי הצצה המזמינים את הצופה להביט פנימה. מי שנענה להזמנה מצא כי החלל שבו הוא נמצא נמחק באבחה אחת והוחלף בחלל שקרי, מניפולטיבי ומלאכותי. אדר-בכר הפליאה להשתמש ביחסים בין גובה הקירות לעומק החלל כדי ליצור עולמות עשויים דיקט אך משכנעים להפליא, שגורמים לצופה לשכוח את מיקומו הממשי ולהיעלם בעומקים המומצאים: חלל מעשה ידי אדם ובו רק עדויות עקיפות לקיום אנושי, גוף מציאות שחסר את הגוף החי. לעולם יש משהו מאחורי הקיר, מעבר לדלת, תמיד קרוב ותמיד בלתי מושג. החללים הנטושים האלה, נמוכי התקרה והתת-קרקעיים כביכול, הזמינו את הצופה פנימה ורמזו על אסון שעתיד להתרחש (או שמא כבר התרחש). ההתייצבות אל מול החלל הבדוי עוררה זיכרון כמו-היסטורי אך נטול הקשר מוגדר; דמיונו של הצופה נדחק להשלים את תמונת האימה כמו מאליו, ובכך נעשה גם הוא לאחד מחומרי העבודה.

בשלב מאוחר יותר – לנוכח מגבלות העין האנושית ומגבלות זמן הצפייה במיניאטורות – שילבה אדר-בכר מצלמת וידיאו בפנים העבודות, שהפכו לסט צילומים מורכב. הבחירה בתנועות מצלמה ובזוויות הצילום איפשרה למבט לחבור אל התנועה ולזמן לחבור אל המרחב. הדינמיות של המצלמה, שהיתה בתנועה מתמדת, הכניסה קצב וחיים כניגוד לריקנות הסטטית של החללים ולהעדר הנוכח של האדם בתוכם. הפער בין החלל לתנועה יצר מתח כמעט בלתי נסבל.

יסוד נוסף שקיבל מקום מרכזי בעבודות עם המעבר לווידיאו הוא הסאונד. הבחירה בסאונד דחוס או השימוש בו לצורך הדגשה יתרה של פרגמנטים מסוימים בתוך הסצינה הרחיבו את מנעד אפשרויות האימה לחוש נוסף. בעבודת הווידיאו “Gateways” מ-2012, לדוגמה, היה זה בין השאר קולה של מערכת כריזה שקול מעוות בקע ממנה וניסה למסור הודעת חירום שוב ושוב.

***

אי-היכולת להתמקד בזמן, במרחב או בפעולות המתרחשות בזמן אמת היא ממאפייניו המובהקים של התקף חרדה. דיסאוריינטציה. תחושת חרדה כזו היא המובילה אותנו בעולמות שיוצרת אדר-בכר: חרדה המתעוררת לנוכח הקדימות שמקבלים רצפי האלמנטים במרחב על פני ארגונם ברצף הזמן הכרונולוגי, באופן שמפרק את הקשר הסובייקטיבי של סיבה ותוצאה כמו בשניות ההתעוררות הראשונות במקום לא מוכר. העיניים פקוחות, הגוף כבר ער, אבל לתודעה נדרש עוד רגע כדי להתעשת, להתמקם. חרדה כזו היא המצב הראשוני של ההכרה. זהו מצב של ציפייה, ואנו ממתינים לראות אם בכוחנו להתמזג בידוע ובבלתי ידוע. האובייקט המיידי של חרדה כזו הוא הלא-כלום, הפוטנציאל המוחלט, החופש.

האלמנטים השונים שנאספו לאורך השנים בגוף העבודות של אדר-בכר חוזרים ביתר שאת בתערוכת היחיד הנוכחית שלה, “רמיד”, המוצגת בגלריה הקיבוץ בת״א. במרכז התערוכה עבודת וידיאו בשם זה, המכניסה אותנו לעולם שאלמנטים דוקומנטריים ובדיוניים שזורים בו זה בזה. ההיגיון של מרחב “רמיד” זהה להיגיון של חללי המיניאטורות: זהו מבנה ארכיטקטוני של 36 ממגורות תבואה גדולות המסודרות ברשת. מתחת לכל ממגורה ניצבים עמודים המסודרים במעגל ויוצרים מעין קאפלה עם היגיון פנימי – אך במקום שתקרת הקאפלה תהיה כיפה, כנהוג, היא פטמה ענקית (כיפה הפוכה). התוצאה היא חלל-מבוך החוזר על עצמו; אוסף של 36 קאפלות, שבמרכז כל אחת מהן פטמת ברזל ענקית ומאיימת, ייצוג של נשיות כוחנית וגסה המזינה משאיות כזאבה ענקית המזינה את העיר. אחת-אחת, כגורים ממושמעים ודוממים, מתייצבות המשאיות מתחת לפטמות הנפתחות ופולטות פרץ אלים של תבואה, כמו מזינות את המשאיות בכוח. זהו חלל מווסת ומבוקר, בעל מקצב סדור של עמודים בבנייה כמו-קלאסית ואיכות פולחנית המזמין פעולות חוזרות ונשנות.

כמה דמויות נוטלות חלק בפעולות הפולחן ב”רמיד”. ראשונים הם נהגי המשאיות – גברים שכל תפקידם הוא להציב את הגורים/משאיות מתחת לפטמות הברזל ולהוביל אותם הלאה משם לאחר ההאבסה. הם אדישים לחלוטין למבנה ולדמויות האחרות הפועלות סביבם, וחומקים החוצה ברגע שמסתיים תפקידם.

מולם ניצבות הנשים, שתפקידן לטאטא שוב ושוב את החלל העצום. הן עושות את מלאכתן בטבעיות, כמו מתעלמות מן העובדה שמרחביו העצומים של המבוך ונפח הלכלוך המתהווה בו עולים פי כמה על יכולות הטאטוא שלהן. מפעם לפעם נזרק לעברן כדור משחק, רמז לעולם משחקי הילדוּת, והן דוחות אותו במיאוס; בעולם הזה אין מקום לאמהוּת מנחמת, רק לפעולות היומיום החוזרות ונשנות. בחיי הממש שלנו אנו נוטים לטעון פעולות כאלה במשמעות שתאפשר לנו לשרוד ולהתמיד בהן גם אם למעשה הן חסרות תוחלת או ריקות מתוכן. את פעולת הטאטוא, לדוגמה, ניתן לטעון במשמעויות של סימון טריטוריה ושל טיפוח “הקן המשפחתי”, אלא שבעולם שיוצרת אדר-בכר, הפעולה המחזורית של הנשים/האמהות/עובדות-הניקיון חסרת סנטימנטים. זוהי פעולה עניינית, שאין לה כל תכלית למעט הפעולה עצמה. בין הגברים לנשים אין שום דיאלוג או קשר. הם מתקיימים אלה לצד אלה בלי לראות ובלי להכיר, בלי כל אפשרות לדיאלוג או לידיעה.

לשתי הקבוצות הללו נוספת דמות אחת שתפקידה אינו מוגדר באופן מוחלט: לוכד היונים, ילד-גבר הסובב תמהוני במבוך ארכיטקטורת השפע הכוחני של פטמות הענק. הוא לוכד יונים ומכניס אותן לכלוב, אך נכנס לכלוב יחד איתן. הוא ספק-מטפל וספק-מתעלל, ומקיים איתן מערכת יחסים מורכבת ורגשית – מעין בּוּר תמים, חסר אם ואב, החורג מגבולות הייצוג המגדרי הארכיטיפי החמור שמציע עולמה של העבודה.

על כל אלה נוספות היונים – תושבות הקבע בעולם של “רמיד”, הניזונות מהתבואה המתפזרת על הקרקע. המבט ביונים אינו רומנטי. הן אינן סמל לתמימות או רוח הקודש, לחופש או תקווה. דפוס ההתנהגות של היונים במרחב נוקשה ואחיד, ונולד מתוך צורך בלתי נשלט – הן מתפקדות כדחף טהור. לקראת סופה של העבודה הן הופכות לדבוקה אחת. כבר לא אוסף של פרטים, אלא אורגניזם חי יחיד, מאוחד, שקולותיו המשותפים אינם גרגור עדין, אלא קול צורם ומעיק. משק הכנפיים הקולקטיבי הופך לשאון בלתי נסבל ודחוס, לזעקה.

אפקט הסף של המראה, המוכר מעבודות קודמות של אדר-בכר, חוזר ב”זמנים חסומים”, מיצב וידיאו דו-ערוצי שצולם באתר “רמיד” ומוצג בחלל קטן ששני מסכים זהים הוצבו בו זה מול זה. מסך אחד מציג זריחה והאחר שקיעה. ההבדלים בין הדימויים (שהם תמונת מראה זה של זה) מינוריים. חלל הכניסה הצר והנמוך מציב אותנו בתווך שבין שני המסכים. המסכים משפיעים זה על זה, ואנו נמצאים על הקו הדק של משטח ההשתקפות. כאשר מסך אחד מקרין זריחה, הולך המסך שמולו ומתבהר; עם החלפת הצדדים, כאשר מקרין המסך ממול את השקיעה, הוא משפיע השפעה דומה על המסך שהציג קודם לכן את הזריחה. זהו אזור סף בין תודעה להכרה, משטח האוצר קסם ותכונות יוצאות מגדר הרגיל, מקום שדימויי חלום יכולים להופיע בו באופן ספונטני.

מחזורי הזריחה והשקיעה מואצים, כך שכל אחד מהם נמשך ארבע דקות בלבד, אך הדמויות החולפות על המסך מדי פעם (היונה, המנקה) אינן מואצות. העולם של “זמנים חסומים” הוא העולם של “רמיד”, אך בלא הפעילות הבלתי פוסקת. הוא אינו מציג רצף של פעולות אנושיות/ממוכנות, אלא את המחזוריות של הזמן המכופף, המכווץ והמואץ של זריחה ושקיעה בלתי פוסקות, כמו סיוט מתמשך.

זהו אינו סיוט מלודרמטי. כוחו בשקט, בכך שמחזורי היום המהירים אינם משפיעים על היונים, המנקה או החתול החוצים את המסך מעת לעת. הקטסטרופה הנוכחת בעבודותיה של אדר-בכר לעולם תנוע לעברנו באטיות בלתי נמנעת וכמעט בלתי נסבלת. העבודות האלה מתקיימות ברגע שהפגיעה כבר נוכחת בו, אף שהטראומה הפיזית עדיין מתמהמהת. הרגע שהזמן החולף במהירות נחווה בו בהילוך כה אטי, שאדם יכול להרגיש את דופק לבו.

ברחבי המבוך שנוצר בגלריה, על הפתחים הצרים והנמוכים שלוחצים על הגוף הנע ומעצימים את המודעות שלנו אליו, פזורים כמה אובייקטים פיסוליים שקופים: לוחות פרספקס מחוררים, שונים בגודלם, שצינורות שקופים נמתחים ביניהם. בין הלוחות והצינורות כלוא חול המסרב להיכנע לכוח המשיכה. הם נראים כמו חוות נמלים (נמלולים) שהשתבשו – עולם שקוף, נשלט, נתון למבט החוקר. האובייקטים נראים כתנועה שקפאה. החול שאמור היה להתפזר על הרצפה נשאר באוויר, בין הלוחות השקופים, הצינורות והחורים. האובייקטים מורכבים מכמה אלמנטים שאינם מתאחדים, אלא פועלים זה לצד זה. על אף שהחומריות שלהם ברורה, הם כאילו מתנגדים לתכונות הבסיס שלהם בגלל קרבתם זה לזה.

“רמיד”, כמו פרויקטים קודמים של אדר-בכר, מערער את יחסי הגוף/חלל של המבקרים-המשתתפים בו, ודורש מהם מעורבות של ממש. חלל המרתף הוותיק של גלריית הקיבוץ הוכפף כולו לצרכיו. הסאונד הדחוס והדומיננטי של שתי עבודות הווידיאו מציף את החלל ומקיף אותנו ואת האובייקטים הפיסוליים. יחסי המידות של המרתף, על תקרתו הנמוכה, זהים לאלה של חללי המיניאטורות, ונפתחים לעומק. אלא שבניגוד למיניאטורות, הגלריה דורשת מאיתנו לנוע בתוכה הלכה למעשה. המרחב, שחולק לחללים מובחנים, מזמין אותנו להצטרף לתנועה היחידה שמאפשרים העולמות שיוצרת אדר-בכר – תנועה חזרתית ומחזורית. התנועה הזאת היא ציווי שאין להפר אותו, כי פעולת החיים היא התנועה, החיפוש ורק החיפוש. בעולם הזה, התנכרות לציווי התנועה פירושה קפיאה שאין ממנה חזרה. ואכן, אין באמת לאן לחזור: העבר מעולם לא היה הווה.

החיים הם תהליך מתמשך שבו מנסה הסובייקט לאשרר את מקומו בחלל, להסיק אותו ממערכת היחסים עם הסדר הסימבולי סביבו, להסתגל. אלא שלעולם לא תהיה לנו הבנה מלאה ויציבה של מיקומנו. האופציה היחידה היא חיפוש מתמשך, המונע מכוחה של חרדה. בדיקה חוזרת ונשנית: היכן אנו עכשיו?

אורית אדר-בכר, “רמיד”
גלריה הקיבוץ, מאי 2015
אוצרת: יעל קייני