“יותר מדי אקספרסיוניזם מופשט מרחף מעל ראשי”

1915, שנת הופעתו של הריבוע השחור של קזימיר מלביץ’, נחשבת כראשיתו של הזרם הגיאומטרי המופשט באמנות המערבית. השפעותיו של הזרם ניכרות בקונסטרוקטיביזם הרוסי, בדה-סטיל ההולנדי ובבאוהוס הגרמני. בשנות ה-50 אפשר לזהות את סימניו באמריקה הלטינית, ולאחר מכן בארה”ב בשנות ה-60. הזרם מקבל צורות שונות, אבל אפשר לעקוב אחריו עד היום.

לאחרונה הוצגה בגלריה וייט-צ’אפל שבלונדון תערוכה ענקית שסקרה יותר מ-100 אמנים בולטים שנשאו את המורשת של הזרם הגיאומטרי המופשט, ממלביץ’ ועד היום. ואולם, בפנורמה המרשימה של האמנים מארה”ב לא כללו האוצרים שניים מנציגיו המרכזיים של האקספרסיוניזם המופשט האמריקאי: מארק רותקו מהחוף המזרחי וריצ’רד דיבנקורן מהחוף המערבי.

מאחר שבימים אלה מתקיימת תערוכת יחיד של דיבנקורן בגלריה סאקלר שבאקדמיה המלכותית, עם מבחר נפלא של עבודותיו, ניתן להיווכח עד כמה טעו האוצרים מהווייט-צ’אפל כשלא כללו אותו בתערוכתם. הגם שהוא אינו מוכר לרוב חובבי האמנות האירופים (התערוכה היחידה של עבודותיו בלונדון היתה ב-1997), דיבנקורן הוא ללא ספק אמן מרכזי וחשוב. בסדרה האחרונה של עבודותיו, “Ocean Park”, הנקראת על-שם השכונה בסנטה-מוניקה שבה שכן הסטודיו שלו כ-20 שנה, נסק דיבנקורן לשורה הראשונה של האמנים בעולם.

התערוכה מחלקת את מכלול יצירתו לשלוש תקופות: תקופת המופשט המוקדם, (1950–1956); התקופה הפיגורטיבית (הסדרה “ברקלי”, 1956–1966); והתקופה האחרונה, שנמשכה כ-20 שנה ובה חזר דיבנקורן למופשט, לאבסטרקט הגיאומטרי, עם הסדרה (Ocean Park 1967–1988).

תקופת המופשט המוקדם, 1950–1956

במבט כללי, נראה שמתחת לשכבות העליונות של העבודות, קרי משטחי הצבע המופשט, יש שכבה קודמת או יסודות שרומזים על מתווה לציור פיגורטיבי. העבודות של תחילת תקופה זו, כגון “4# Albuquerque” (1951), שטוחות יותר ומכילות סמלים ברורים למדי, ביניהם צלב מלטה או האות x, בעוד שהעבודות המאוחרות נראות כבעלות שלושה ממדים, למשל “57#Berkeley” מ-1955, שנראית כמבט לנוף, עם גבעה ברקע ועליה שביל אלכסוני וצלו של עץ בשוליו. “מצד הטמפרמנט שלי”, אמר דיבנקורן, “נטיתי תמיד לציור נוף, אבל נלחמתי בהרגשה שנוף מעורר”.

התקופה הפיגורטיבית (1966–1956)

באמצע שנות ה-50 כותב דיבנקורן: “אני מרגיש שאולי יש לי יותר מדי כללים ויותר מדי אקספרסיוניזם מופשט מרחף מעל ראשי, כך […] שיש צורך בשינוי”. דיבנקורן עשה את הצעד ההפוך מזה שעשו רוב האמנים המובילים בני זמנו בארה”ב: הוא חזר מהמופשט לעבר הפיגורטיבי, והתוצאה מרשימה.

כמה עבודות פיגורטיביות – ביניהן “קבוצת הנוף הדומם”, “מבטים לפנים הבית” וסדרת רישומים בשחור-לבן – אינן מרשימות במיוחד. אבל העבודות שבהן הפיגורטיבי משתלב במופשט, כגון “הנערה על הטרסה” (1956) או “נוף עירוני #1” (1963), הן יצירות מופת. העבודות הללו גם מצטיינות בשימוש בצבעים רוויים; מזג האוויר הים-תיכוני של קליפורניה חוגג בהן.

העבודות הללו גם מחזקות את האבחנה שדיבנקורן הוא ביסודו אמן נוף. הדמות הפיגורטיבית ב”הנערה על הטרסה” דלה מאוד מבחינת פרטים, אבל הצבעוניות שלה והשתלבותה בנוף הנשקף מהטרסה מרשימות ביותר. “נוף העירוני” מציע לא רק מבט מהגבעה שבבסיס התמונה לעבר הים ושולי העיר, אלא גם מבט לעבר העבודות שנעשו בעבר, ומה שיותר מפתיע, לעבר אלה העתידות לבוא.

חזרה לאבסטרקט הגיאומטרי, Ocean Park 1967–1988

ב-1966 עובר דיבנקורן עם משפחתו לדרום קליפורניה, לסנטה-מוניקה, ומתמקם בסטודיו בשכונת אושן-פארק. ב-1967 הוא מתחיל בסדרת עבודות חדשה, הארוכה ביותר בקריירה שלו, שנמשכה כ-20 שנה. בעיני צופים רבים הסדרה הזו משקפת את אקלימה המיוחד של דרום קליפורניה ונופה. בתקופה זאת יצר דיבנקורן כ-500 עבודות נייר, רבות מהן רישומים, ו-145 עבודות צבע. יותר משמפתיעה חזרתו למופשט, מפתיעה בחירתו בכיוון של האבסטרקט הגיאומטרי, עם טבלת צבעים חדשה, פסטלית וחיוורת, גריד של קווי סרגל ישרים וקנבסים גדולים של כ-2.5X2 מ’.

בעבודות היפות הללו ניכרות השפעות של אמנים אירופים וביניהם מלביץ’, מאטיס המוקדם (למשל “מראה של נוטרדאם”, 1914), מונדריאן ותיאו ואן-דוסברג, מצד אחד, ושל אמנים אמריקאים בני זמנו וביניהם וילם די-קוניג ורותקו, מצד שני. ועדיין – הקומפוזיציות הגמורות מסדרת ה”Ocean Park” הן ממיטב היצירה המקורית של דיבנקורן.

פרט מעורר מחשבה: במדריך תערוכות לבתי-ספר מופיע תצלום שחור לבן של אחד מקירות הסטודיו באושן-פארק, החושף את היותו של הקיר עשוי מגריד מלבני של חתכי פלדה דקים מצופים בלוחות זכוכית עמומה. קבוצה של שישה מלבנים (3×2 מ’) בקיר זה מצופים בלוחות זכוכית שקופה הניתנים לפתיחה החוצה ולמעלה בעזרת מוט מתכתי. מחלונות תעשייתיים אלה נשקפים העצים והנוף שבגן. מאחת מנקודות התצפית בסטודיו לעבר חלון זה אפשר לזהות את הזווית שממנה בוצע התצלום, אז נראה החלק הפתוח כבעל גריד אלכסוני בתוך הגריד האורתוגונלי של כל הקיר. קיר זה וההשתקפויות דרכו תרמו כנראה לנביטת האבסטרקט הגיאומטרי של דיבנקורן.

באולם השלישי של גלריית סאקלר הצנועה, המזכירה קפלה בכנסייה קמורת תקרה, נתלו זו לצד זו ארבע עבודות גדולות ממדים כשהן תופסות כמעט שני קירות. זאת אחת הפינות היפות ביותר בתערוכה. היא לא רק מציגה את העבודות בצורה המיטבית, היא גם מציעה חלל לחשיבה והתבוננות פנימית-רוחנית, כשהתמונה המרכזית היא 79″,#Ocean Park” מ-1975.

***

ריצ’רד דיבנקורן, Royal Academy of Art, לונדון. נעילה: 7 ביוני 2015