האיש המציץ אל הלא-מסקרן להצצה

“מעולם לא ניסיתי זאת, ואיני יודע על אדם אחר שניסה זאת, אבל אני בטוח שזה יצליח. לא כל קרני האור נראות לעין, אך כולן נתפסות על נייר הצילום. כך, אם נכניס מצלמה לחדר חשוך, קרני האור הללו ימלאו אותו (ולא יאירו כמובן). אם יהיו אנשים בחדר הם לא יראו זה את זה, אך אם נציב שם מצלמה ונכוון אותה אל אחד האנשים, היא תקלוט את הדיוקן שלו ותחשוף את מעשיו. עין המצלמה תראה את המקום שהעין האנושית לא תראה בו דבר מלבד חשיכה. או אז, איזה גילוי נחווה באפשרות לחשוף את מחשכי החדר על נייר הצילום”.

(ויליאם הנרי פוקס טלבוט, מתוך “העיפרון של הטבע”, 1844–1846. תרגום חופשי)

שוב משמש טלבוט, מחלוצי הצילום, נקודת מוצא לעבודותיו של אורי גרשוני, המוצגות כעת בתערוכה “מלבד חשיכה, כלום” בגלריה שלוש בתל-אביב. בתערוכתו הקודמת, “השמש של אתמול”, חזר גרשוני לאחוזתו של טלבוט באנגליה והתחקה אחר צעדיו ותצלומיו הראשונים בעודו מסב את מצלמתו הדיגיטלית למצלמת נקב בדומה לזו שטלבוט השתמש בה. הפעם משתמש גרשוני בטקסט מתוך ספרו המכונן של טלבוט “העיפרון של הטבע” ומסב אותו לכותרת התערוכה, אך הקשר בין השניים רב מזה.

אורי גרשוני – מתוך התערוכה

תערוכתו של גרשוני מורכבת משלוש סדרות של תצלומים שנעשו בעת שהות-אמן בגרמניה. בסדרה אחת מצלם גרשוני את המתרחש מבעד לחלון חדרו באמצעות עדשה טלסקופית ומצלמת טלפון. תצלומים אלה חושפים שכונה שקטה ומעוטת התרחשויות – עלוות עצים, צעצוע זרוק ברחוב, איש שמביט במכסה המנוע של מכונית. הסדרה השנייה מורכבת מצילומי מסך המחשב (print-screen) בזירות אינטרנטיות של שיחות סקס.

גרשוני מצלם את הנותר בסוף האקט, את מקום מושבו של הפרטנר בצד השני של השיחה. זהו אוסף של פינות ישיבה – מיטות, כסאות מטבח או ספות סלון; נטושות, עם כרית מעוכה כעדות לנעשה או צעצוע מין שנראה לפתע כלווייתן שחור ששט בחלל. את הסדרה השלישית אסף גרשוני מארכיוני תצלומים היסטוריים של בתי יהודים בזמן מלחמת העולם השנייה; בתים ריקים, שוממים, נטושים.

כל אחת מהסדרות ממוסגרת בצבע שונה המשמש לקִטלוג והבדלה ביניהן, אם כי זו הבחנה שיכולה להיעלם מן העין בקלות אם לא נדע עליה מראש. למעשה כל התצלומים מדברים בשפה דומה – תצלומי שחור-לבן מטושטשים קמעה, המתמקדים בסצינות חסרות דרמה ושהנוכחות האנושית בהן מועטה; קצת בדומה לאלה שצילם טלבוט, אם כי האחרון עשה זאת בשל מגבלות טכניות הכרוכות בראשיתו המסורבלת של הצילום. ועדיין, בצפייה בהם מתעוררת תחושה דומה; דבר-מה אפרורי, מלנכולי, סגרירי ומנוכר. שכונת מגורים, בית, רגע אחרי שיא ההתרחשות המינית, מקומות שכמהים לאינטימיות ומפגש. מי הוא האיש המציץ אל הלא-מסקרן להצצה, המפנה את מבטנו אל המקומות שיכולנו לשכוח, שמדכא להביט בהם?

אורי גרשוני – מתוך התערוכה

כתביו של טלבוט תמימים ומלאי חן. הם נכתבו בזמן שאפשרויות חשיפת המחשכים על-ידי המצלמה היו רק בגדר השערה. כמה פיתוי היה במדיום החדש הזה אז, כשהיה ניתן רק לדמיין מה תחשוף המצלמה שהעין האנושית אינה מסוגלת לתפוס. אכן, מאז המצאתה לוקחת אותנו המצלמה למסעות במקום ובזמן. היא לקחה אותנו אל פנים הגוף שלנו ואל הירח, היא החזירה אותנו אל אירועים שלא נכחנו בהם, היא חשפה בפנינו את רגע מותו של אדם, את מראה של טיפת גשם מתנפצת על סלע ואת תנועותיו של עובר ברחם אמו. וכך, חרש-חרש, אז במציצנות שאין לה אוכף, והיום בתרועות רהב, אנו משתמשים בה כדי לספר את סודות הפנטזיה שלנו.

כשגרשוני בוחר להתייחס למדיום שהוא משתמש בו, לחזור אל ההיסטוריה שלו, הוא יוצא למסע של חיפוש. המבט פנימה הוא מרכז העניין וסימן ההיכר של עבודותיו. זהו תמיד מבט של היסטוריוגרף, בין אם זו היסטוריה כללית או אישית ובין אם זו היסטוריה של האמנות והצילום. רוחו של טלבוט מרחפת מעל העבודות כמעין אב קדמון, והמבט אליו הוא נוסטלגי ומלא כמיהה אל זמן אחר, שהיתה בו חדוות הגילוי, שעוד היו דברים שטרם נגלו לעין, כשעוד היתה חשיכה, ומלבדה – כלום.