פטנט רשום

בשנים האחרונות בלט טמיר ליכטנברג כאחד הקולות הצעירים המקוריים, השנונים והמפתיעים בעולם האמנות המקומי. אני לא מזכיר זאת רק לתפארת המליצה, אלא גם משום שההתבלטות היא זו שאיפשרה לו לקיים פרויקט כמו “עסקת חבילה”, המוצג במוזיאון ישראל במסגרת התערוכה “6 אמנים, 6 פרויקטים”, שנאצרה לרגל שנת היובל לייסוד המוזיאון. ראשית התערוכה בהצעה ששלח ליכטנברג לשורת אספני/ות אמנות: כל אספן ישלם לאמן משכורת חודשית אחת בגובה השכר החודשי הממוצע במשק (בסך של 9000 ש״ח לערך), ובתמורה יקבל חבילה עם כלל התוצרים האמנותיים שיצור באותו חודש. התוצאה, פרי עבודה בת 13 חודשים שהחלה בתשרי והסתיימה באלול תשע”ד (אף שלא בכל חודש הצליח ליכטנברג להשיג חסות), מוצגת בתפזורת בחלל שיועד לכך במוזיאון: פתקאות, תצלומים, גרוטאות קטנות ומציאות אחרות, שירים ומאמרים שהודפסו על גבי דפים לבנים והודבקו ברישול, ערכים מ”ויקיפדיה”, מסכי טלוויזיה מיושנים וכבדים שמקרינים קטעי וידיאו, כונניות, כסאות מסוגים שונים ושולחנות עבודה שבוודאי נמצאו ברחוב והועברו לסטודיו, תצלומים מתערוכות שהוצגו בשנה האחרונה (הילה טוני-נבוק), פרסומת ל”אליטה של מכשירי השמיעה”, שהודבקה על קיר לצד זוג אוזניות עלוב, ארון פלסטיק שחזיתו האחורית שבורה ומציצה למרפסת שמחוץ לאולם, ועוד.

טמיר ליכטנברג – עסקת חבילה (פרט)

בשיחה עם האוצרת איה מירון, המופיעה בקטלוג, מתאר ליכטנברג את העבודה כ”פטנט – לעשות אמנות ללא הסחות דעת, ובזכות זה שמי שמממן משלם מראש, אני גם יכול לעשות מה שבא לי”. גם עבודותיו הקודמות של ליכטנברג התבססו על פטנט. ב”ממותה”, שהציג בתום לימודיו בבצלאל, היה זה פסל עשוי מכלל תכולת דירתו של האמן; ב”חנות מפעל“, שהוצגה בגלריה רוזנפלד, היתה זו עצם הקמת חנות בתוך חנות באופן שמעלה באוב את פניהן ואופיין של חנויות בעידן הולך ונעלם; ב”מרילה”, שהוצגה בגלריה של המדרשה, הפטנט היה נעוץ בהזמנה לנבור בעזבונה של מנוחה לא-מוכרת, סבתו של האמן, ולקחת חלק בהסבת חפציה לאמנות מתוקף החלטת אמן המגובה בקשרי דם; ב”שולחנות העבודה של ערן נוה ועדי ארגוב (שהיה צילום של שי-לי עוזיאל)”, שהציג ליכטנברג לפני כשנה בתערוכה “טובין” במוזיאון בת-ים, הפעולה האמנותית נכרכה בפעולת הסבה והשבחת ערך כלכלית, כפארודיה פוסט-מרקסיסטית על רדי-מייד, ארטה-פוברה וציור מופשט גם יחד.

ההבדל בין “עסקת חבילה” לעבודות קודמות קשור בתחושה שעל אף שגם העבודות הקודמות התבססו על רעיון או טריק כלשהו, הן גובו תמיד בעבודה, מקוריות וכושר המצאה. הממזריות שלהן אף פעם לא נותרה ממזריות גרידא, כאשר חרף הנונשלנטיות האופיינית לאמן ועבודתו, ניכר היה שהוא מזיע. מחסן החפצים הגדוש המוצג ב”עסקת חבילה” נראה אחרת. התערוכה נוצרה בגיוס כספים על בסיס מוניטין ולא על סמך עבודה. האספנים ששילמו לליכטנברג 9,000 שקל לקחו הימור מחושב המבוסס על הצלחותיו הקודמות של האמן, אולם באופן פרדוקסלי, אם יש דבר שהתערוכה החדשה מדגימה הוא שהיכולות של ליכטנברג באות לידי ביטוי דווקא כשהתנאים אינם נוחים. הגשמת השאיפה “לעשות אמנות ללא הסחות דעת” הובילה את האמן לאי-נתינת דעת, שלא לומר עצלות. אפשר להבין זאת. כשהמשכורת כבר מובטחת, מי רוצה לעבוד קשה?

טמיר ליכטנברג – עסקת חבילה (פרט)

ויש עוד משהו: עבודותיו של ליכטנברג התבססו עד כה על שילוב בין רומנטיקה להרס, בין אהבה לחפצים ישנים, לא פעם פגומים או חסרי שימוש בימינו, להשתתפות בטקס האשכבה המוזיאלי שלהם. התוצאה הצליחה לשמור על מתח אנטי-עיצובי בין נוסטלגיה להתחדשות, ולהימלט מן החיבור היאפי והמייבש בין התיישנות לאנינות וטוב טעם. כפועל יוצא מכך השמאטעס בעבודותיו הקודמות של ליכטנברג נראו לפתע רלבנטיים ומפתים, אך הדבר קרה בלי שהם הפכו לרטרו. גם ב”עסקת חבילה” הדברים לא הופכים לרטרו, אך הם חסרים גם את תשומת הלב והמחווה הביקורתית-מתגעגעת שהופעלה עליהם בעבר. סיבוב בתערוכה המפוזרת מדגים בעיקר את הטענה שגם פרויקט קונספטואלי מובהק דורש שיזיעו עליו, גם אסתטיקת זבלה דורשת גימור, הקפדה ויצירתיות, ואם כבר יוצרים תערוכת פטנט שמבוססת על השתנה ממקפצה, מוטב לשתות הרבה מים לפני היציאה לדרך.

אימת הטבע

לצד התערוכה של ליכטנברג מוצגת תערוכתה של דנה לוי, המורכבת משתי עבודות וידיאו. גם תערוכה זו מבוססת על פטנט, אך היא אינה נשארת שם. התערוכה מחולקת לשני חדרים. באחד תלויים על הקיר תצלומי שחור-לבן ממגזין עיצוב פנים משנות ה-20 של המאה הקודמת. התצלומים נעים ומוארים, אפקט שנוצר באמצעות הקרנה על גבי ההדפסים. האור בחלון מתעמעם וחוזר והשתקפותו נעה על הקיר, הנורה בסלון מהבהבת, מים דולפים ולהקת ספק-חרקים זעירים, ספק-גרגירי אבק מרחפת באוויר. בצד נעים שברי קרמיקה של כלי מנופץ.

דנה לוי – ספרות של סופות (פרט)

בחדר השני מוקרן “אוורגליידס”, סרט וידיאו קצר שצולם בזמן שהות לילית בין השיחים בפארק אוורגליידס שבפלורידה. הסרטון נע בין קומפוזיציות של אורות וצבעים לדימויי צמחייה, כשברקע נשמע פסקול רעשני של זמזומי חרקים ורעשי מסוקים, קידוחי נפט וטורבינות. מקריאה בקטלוג עולה שהאורות והצורות הזרחניות נוצרו באמצעות תאורה מלאכותית שכוונה לצמחים ועימעמה את דימוייהם המצולמים. “סרט טבע שיצא משליטה”, מכנה זאת האוצר נעם גל, שמחבר בין שתי העבודות באמצעות קריאה אקולוגיסטית המתייחסת גם לעבודות שצילמה לוי בעבר במוזיאוני טבע ובהשתתפות בעלי-חיים ופוחלצים. אולם מתוך אותה השוואה ניתן להבין גם מדוע העבודה שבחדר הראשון (“ספרות של סופות”) טובה ומעניינת הרבה יותר מזו שצולמה בפארק.

לוי פועלת היטב בתוך מוסדות ומסורות. כך למשל בעבודתה “שותקים בינינו” משנת 2008, וב”תצוגה ארעית” שהוצגה לא מזמן במוזיאון פתח-תקווה, השתמשה האמנית באתרי צילום, דימויים ומסורות אמנותיות ישנות, תוך כדי הצבעה על היחסים בין אידיאלים למציאות, בין ההבטחות הגלומות בתרבויות עבר לאופני התממשותן בפועל ולנוכחותן בהווה, ובין אמנויות ומוזיאונים כמרחבים חיים של שיקוף ובדיקה עצמית לאמנויות ומוזיאונים כבתי-קברות. ההצלחה בעבודות אלו נבעה ממידות מדויקות של איפוק ופורענות. על “שותקים בינינו”, שמתארת להקת יונים צחורות המתעופפות בין פוחלצים ומוצגים אחרים במוזיאון הטבע על-שם חיים שטורמן שבקיבוץ עין-חרוד, כתבתי בעבר כי “תנועות היונים ותנועתה הרציפה של המצלמה, הדממה ומנורות הניאון והשתקפויותיהן בחלונות הראווה, יוצרות תחושה של מערכת אוטונומית וסגורה, ששחקניה החיים אינם אלא תשליליהם של המתים. מערכת שמכילה הן את היומרות המודרניסטיות, הן את רגעי הפירעון שלהן והן את שיבתן הנצחית בעת ובעונה אחת”. התכתבות פנימית דומה מופיעה גם ב”תצוגה ארעית” במוזיאון פתח-תקווה וב”ספרות של סופות” במוזיאון ישראל. הפטנט בעבודה זו פשוט להפליא ויפה להחריד. באמצעות הנפשה עדינה ומדויקת, מחדירה לוי לתצלומי הלייף-סטייל המודרניסטיים והמיושנים חיים מושלמים לכאורה, הנתונים בבעתה מפני הבלתי נשלט. הטבע חוזר לתצלומים בגרסתו המיתית והבלתי אפשרית לאילוף. הסופות מטלטלות בתים לדוגמה, סודקות את הגימור המוקפד ומנכיחות תחושת אימה עד כדי מחנק.

שתי העבודות בתערוכה עוסקות ביחסים בין הטבע לתרבות. באחת הטבע משובש על-ידי מעשי האדם, ובשנייה הוא חוזר במלוא כוחו ותופס שליטה. אולם “אוורגליידס” חסרה את התחכום והעידון שיש ב”ספרות של סופות”. היא ישירה, ברורה מדי ונטולת ערך פסיכולוגי מוסף. הצבת שתי העבודות זו לצד זו מאירה לא רק את הנושא המשותף, אלא גם את ההבדל בין מתווה אמנותי בסיסי ליצירה שלמה.

דנה לוי – אוורגליידס (פרט)

חוץ מלוי וליכטנברג משתתפים ב”6 אמנים, 6 פרויקטים” גם עידו מיכאלי, אורי גרשוני, רועי קופר וגלעד רטמן. הצגת פרויקט חגיגי בהשתתפות 5 אמנים ורק אמנית אחת יכולה להעיד על אחת משתי אפשרויות: או שהמהפכה הפמיניסטית במוזיאון ישראל הסתיימה בהצלחה, או ששמעה טרם הגיע למקום. על-פי דברי האוצרת הראשית לאמנויות מירה לפידות בכתבתה של שני ליטמן מ”הארץ”, התשובה ברורה: ״מאחר ויש לנו רקורד מאוד מוצלח וטבעי של הצגת נשים […]”, השיבה לפידות, “הרגשתי שאין שום דבר בעייתי או מפלה בגישה של המוזיאון לאורך השנים כלפי נשים […] בדקנו את עצמנו, קדימה ואחורה, והרגשתי שאנחנו יכולים להרגיש בנוח עם הבחירה הנוכחית”.

אני לא יודע כמה “קדימה ואחורה” הלכה לפידות בבדיקתה, אך בבדיקה קצרה שערכתי בארכיון המקוון של המוזיאון הגעתי עד פתיחתו המחודשת בשנת 2010. מבין 54 תערוכות יחיד או תערוכות זוגיות שהוצגו בארבע וחצי השנים שחלפו, 41 הוקדשו לאמנים ורק 13 לאמניות – פחות מרבע. הנתונים אינם כוללים תערוכות קבוצתיות שלא בדקתי אחת-אחת, אבל בזו שכן בדקתי – בעמוד תערוכת הקבע של האמנות הישראלית באתר המוזיאון – מוצגות 6 עבודות של אמניות לעומת 35 עבודות של אמנים (כשעד כמה שזכור לי, בחלל התצוגה עצמו היחס נוטה לכיוון 8:70).

נתון מעניין נוסף הוא שבין תערוכות היחיד של אמניות שהוצגו במוזיאון בשנים האחרונות, אין כמעט תערוכות גדולות, שלא לדבר על רטרוספקטיבות. כך שלמעשה, למעט תערוכות אחדות (יהודית סספורטס, מיקה רוטנברג ונלי אגסי), כמעט כל “תערוכות היחיד” של אמניות שמופיעות בארכיון המוזיאון הן בעצם עבודה אחת שמוקרנת ב”תצוגה מיוחדת” בחדר המדרגות, תערוכה קטנה שמתכתבת עם עבודות היסטוריות בבית טיכו וכיו”ב.

עד כאן הערה על “רקורד מוצלח וטבעי של הצגת נשים”.

“6 אמנים, 6 פרויקטים”, מוזיאון ישראל
נעילה: 29.8.15