אבן יהודה

התלבטתי אם לבקר בתערוכה “עשוי מאבן” המוצגת בכיכר הרומית מתחת לשער שכם בירושלים. התערוכה, שנאצרה על ידי טלי בן נון במסגרת אירועי “מנופים” בירושלים, נפתחה בחודש אוקטובר, בתום קיץ מדמם ובמקביל להתגברות האלימות הפיראטית והממוסדת בירושלים. חוסר הרצון שלי לבקר בתערוכה לא נבע במקרה זה מחרם עקרוני. אחד מפיגועי הדריסה בוצע בצומת בו עברתי כמה שעות לפני כן, אנשים שאני מכיר סופגים השפרצות בואש וגז מדמיע לבתיהם בלילות, ביה”ס הדו-לשוני שילדי רבים מחברי לומדים בו הוצת, וכל הסיפור לא עשה שום חשק לבקר בתערוכה עירונית, גם אם אולי ביקורתית, שבפועל מסמנת דו-קיום אקזוטי ומדומיין בלב חבית של חומר נפץ.

כניסה לכיכר הרומית

בן נון הגיעה לפרויקט עם כוונות טובות ולא מעט תמימות. היא חשבה למשל שאמנים פלסטינים ירצו לקחת חלק בתערוכה, והופתעה שלא נענו להזמנתה “לאפשר להם להשמיע את קולם”. אפילו בין היהודים שהוזמנו היו כאלה שסירבו להשתתף מסיבות שונות, וזאת למרות מגוון האפשרויות “לתקוף את הנושא”. ככלל, בשיחה איתה ניכרת אמונה יתרה בכוחה של האמנות על חשבון הכרה ביחסי כוחות. זה אמנם מעניק אמינות לדבריה ולכנות כוונותיה, אולם לא משחרר את התערוכה מן הבעיות המובנות שנאצרה לתוכן מבלי שתוכל אפילו לגרד את גבולותיהן.

אם מסתכלים על עבודת האוצרות במנותק מן ההקשר, הרי שבסך הכל “עשוי מאבן” היא תערוכה חביבה בחלל תצוגה לא שגרתי. המקום, ששימש ככניסה לעיר לפני הקמת החומה ושער שכם הנוכחי, נבנה במאה השנייה ע”י הקיסר הרומאי אדריאנוס, שוחזר בשנות ה-80 של המאה שעברה ונסגר לפני שנה. התערוכה משתלבת בו בלי למחוק את מאפייניו ובלי להיבלע על ידיהם. יש בה כמה עבודות יפות וכמה עבודות סבירות מינוס. זו לא תערוכה שתפיל את הצופה מהרגליים, אבל גם לא משהו שחורג מרמת האוצרות של רוב התערוכות הקבוצתיות בארץ.

אחרי מעבר דרך בית הקפה הוותיק “חאג’ אליאס” שבכניסה לאתר, המציג את עבודתו של מתן ישראלי (צלחות מאויירות בדיוקנאות בני המשפחה שהפעילו את בית הקפה לאורך השנים, שפניהם נחשפים עם התקדמות הזלילה), התערוכה נפתחת בשלושה פסלי גבס ועץ של בועז ארד. האחד הוא ראש חמור עשוי גבס, השני הוא פארודיית דיקטים על אמנות מינימליסטית ודלות החומר, והשלישי מציג מבעד לחרך בתיבת עץ זוג דמויות המסמלות, מסתבר, את יצחק רבין ויגאל עמיר ברגע הירי בכיכר. זו עבודה שחסרה את השנינות האופיינית לארד. היא נראית כמתווה יומרני המבוסס על זיקה מאולצת בין רצח הבל בידי אחיו קין לבין רצח רבין בידי יגאל עמיר, שעל הדרך מבקש להתייחס גם למסורות אמנותיות מקומיות ובינלאומיות ולהיסטוריה של חלל התצוגה. מחווה פוסט-מינימליסטית מופיעה גם בעבודתם של יעל רוכמן וסימון קרנץ. השניים יצקו קורת גבס על מרצפות האבן המשופעות, וכך “פילסו” את המקום תוך יצירת זיקה בין נקודת האפס האמנותית של הקו הלבן למעין נקודת אפס גיאוגרפית של כיכר עיר עתיקה שכוסתה באדמה ובבניינים, עד שנחשפה ע”י ארכיאולוגים והפכה לאתר תיירות כבר-נטוש.

פרט מעבודתו של יואב וינפלד

תרגיל אמנותי בסיסי שלא הבשיל מוצג גם בעבודתה של דנה דרוויש. מול העתק פסיפס של אליה קפיטולינה (שמה של העיר הרומית שהוקמה במאה השנייה על חורבות ירושלים), תלתה דרוויש תצלום של מחרוזת שהתגלתה ע”י ארכיאולוגים בריטים בקברו של המלך המצרי תות ענח’ אמון. בצד עומד מתקן למכירת גלויות בחנויות מזכרות, ועליו גלויות עם דימוי של כריכת ספר פיסול קלאסי עם תג מחיר. כמו אצל בועז ארד, גם כאן הרעיון שבבסיס העבודה (יצירת זיקות מלאכותיות בין מסורות וזמנים שונים, והתייחסות למבט האנתרופולוגי-מוזיאלי המאוחר עליהן), מטופל באופן בסיסי ומוסבר יתר על המידה, כך שהוא נותר ברמה של תרגיל.

יואב וינפלד מציג יציקת כף יד האוחזת סמן לייזר. היד מונחת ע”ג מנוע שמקפיץ את הסמן בין שתי נקודות. האחת היא תצלום אווירי של ירושלים ובמרכזו הר הבית ומסגד אל אקצא, והשני הוא לוח הסבר מקורי המתאר את תהליכי שימור אשנבי הירי מעל שער שכם, ע”י מומחים בריטים בתקופת המנדט. זוהי העבודה היחידה בתערוכה שמתייחסת במפורש לפוליטיות הנפיצה והעכשווית של המקום. היסטוריה עתיקה יותר עולה מעבודת הפיסול המשעשעת של איילה לנדאו וליאור פינסקי “שיבוש משני”. העבודה שואבת השראה ממחזהו של גוטהולד אפרים לסינג “נתן החכם”. לסינג, ידידו של הפילוסוף היהודי בן המאה ה-18 משה מנדלסון, הציג עמדה חדשנית לזמנה הדוגלת בפיוס וסובלנות בין דתית, ומתנגדת לטענה שדת אחת הינה “אמיתית” או “נכונה” יותר מהאחרת. בעבודתם של לנדאו ופינסקי מוצגים מעין טוטמים יש מאין המחברים בין חומרים וטכניקות שרירותיות ונפרדות, ומשחקי שפה (חזותית ומילולית) שהולכים לאיבוד בתרגום ונבראים מחדש. בדומה לרוב העבודות בתערוכה, גם בבסיס עבודה זו עומדת קריאת תיגר היסטורית ועירוב תחומים, אולם במקרה זה האיכות הפלסטית הגמלונית, הקטועה וההומוריסטית של העבודות מצדיקה את המהלך. עוד משתתפים בתערוכה. מעין אליקים, רמי מימון, אליה כהן ושי רטנר.

פרט מעבודתם של איילה לנדאו וליאור פינסקי ״שיבוש משני״

אולם כאמור, הבעיה הגדולה של “עשוי מאבן” אינה העבודות אלא הרעיון כולו. את מעשה האוצרות בכיכר הרומית מתארת בן נון כ”אתחול מחדש של העבר והווה של המקום”. אם להמשיך את השימוש במושגים מתחום המיחשוב, יותר מאשר אתחול התערוכה נראית כמעבד שנתקע באפיסת כוחות לנוכח עודף משימות גדול ממידותיו. אפשר להשתמש באמנות כדי לנסח הערות שוליים, אפשר לנסות לפעור סדק אמנותי קטן במציאות גדולה של דיכוי. במקרים מיוחדים אפשר אפילו לעשות זאת בחסות ממסדית ובמימון רשמי של אותם גורמים שאחראים לדיכוי. אפשר גם להפנות עורף למציאות הפוליטית, להתייחס לתערוכה כאילו הוצגה בתנאי מעבדה סטריליים ולהתעלם במכוון מן התנאים המאפשרים את קיומה. אמנות, אם כן, לא צריכה ולא יכולה להיות קריאת מחאה מפורשת בכל מקום ובכל מצב, ולכן הבעיה של “עשוי מאבן” אינה נובעת מאי הבנה של המצב הפוליטי שבו נוצרה או מאי התנגדות לו, אלא דווקא מן הניסיון לרוץ בין הטיפות ולסמן את המצב בד בבד עם דחיקתו אל מחוץ לתמונה. התערוכה מתייחסת למציאות ומתעלמת ממנה, משתמשת בהיסטוריה באופן שממסך את ההווה במקום להאירו מחדש, מנכיחה את יחסי הכוחות והזהויות העומדים בבסיס התערוכה, אך עושה זאת כברירת מחדל הנובעת מאי הצלחה ולא כעמדה עקרונית. כפועל יוצא מהזגזוגים הללו האמנות מוחלשת מאד. היא לא מתפקדת כחומר סיכה וגם לא כנייר זכוכית, לא כפלסטר ולא כאנטיביוטיקה. היא לא מסוגלת לצעוק ולא להירגע, לא לאבחן ולא לטפל בפציעה, ובמצב כזה קשה יותר להמשיך לשחק איתה במשחק הדימיון של רופא וחולה.

בברושור הנלווה לתערוכה כותבות המנהלות האמנותיות של אירועי “מנופים” רינת אדלשטיין ולי-היא שולוב, כי “אחרי קיץ טעון ומאד לא פשוט, כדאי להתבונן בכיכר ולמצוא בה תזכורת חיה לאוניברסאליות”. את התעקשותן לשוב אל שטח ההפקר האמנותי שבעיר העתיקה חרף כל הקשיים, מסבירות השתיים כהחלטה ש”באה ממקום המסרב להחרים (…) ברגע שכל אחד מאיתנו יחצה את המחסומים הפנימיים שבתוכו הוא יגלה מהעבר השני – אדם”. העיניים קוראות והשיערות סומרות. אוצרות יהודיות מתגברות על “מחסומים פנימיים” ועל קיץ “לא פשוט”, מסרבות להחרים תערוכה שהן עצמן מארגנות בשטח ששהותן בו מבוססת על דיכוי צבאי ופוליטי, ומגלות במקום “תזכורת חיה לאוניברסאליות”. אשרינו שהגענו לזמן הזה.