מלה נרדפת

16 תגובות על מלה נרדפת

סוף סוף מישהו מדבר על הבעיה האמיתית של התערוכה…

יונתן, לפני שאתה מעביר ביקורת על עבודה וקורא לה “אמנות מפגרת” כדאי שתבקר בתערוכה,ותראה אותה במקור. ואני מצטטת תאור מכתבת שביקרה בתערוכה:
“האמן אבנר בר חמא, שנחשב ‘סמן ימני’ באמנות הישראלית, מציג שתי עבודות. האחת: “של נעליך מעל רגליך”, כיתוב על מפת א”י השלמה המוצגת בכניסה, שגורמת למבקרים לעצור ולחשוב, להסס ולהתלבט האם לדלג מעליה או לדרוך.

העבודה השנייה, “החלום הציוני מול החלום הפלסטיני”, כוללת שתי מפות של א”י השלמה, כשהאחת מסמלת את החלום היהודי ציוני ומלאה בגזרי עיתונים עם אותיות גרמניות שגזר מז’ורנלים גרמנים, לסמל את שריפת הספרים והפוגגומים בימי מלחמת העולם. ובשנייה – מפת הארץ שעשויה במרקם של אפר, והיא לדבריו “החלום הפלסטיני לראות את ישראל כאפר”.
העבודות של אבנר הן לא פחות מרובדות מהעבודה של דוד ריב, ירושלים של זהב, ירושלים של חרה. רק במקרה של ריב לא היתה לך כנראה בעיה עם המסר הפוליטי שלו.

לא נכון. דווקא כתבתי לא מזמן על התערוכה של דוד ריב והתייחסתי לחולשות שלו. כתבתי שזה ציור מוגבל ומסורבל והצדדים הללו בולטים עוד יותר כשהוא מנסה להיחלץ מהם, אבל התייחסתי גם להיבט שמרים אותו בחלק מן הציורים ולא קיים בעבודה של בר חמא – העדות. ריב הוא עד שמצייר מציאות – בניגוד ל״נראטיב״. הציורים הטובים שלו פועלים כמו תצלום עיתונות טוב (עם הדגשים ציוריים רלבנטיים). העבודה של בר חמא, לעומת זאת, לא מסוגלת לתפקד אפילו בתור סטיקר.
http://erev-rav.com/archives/32338

חוץ מזה אני מפנה אותך למשפט שמסכם את הפסקה הראשונה בנושא: ״זה נכון בנוגע למפות של בר-חמא כפי שזה נכון ביחס לחאמסה של וולינץ״.

האמנות של דוד ריב ושל אבנר בר חמא, היא אמנות מגויסת, אקטיביסטית עם מסר פוליטי.
מעצם טבעה , כדי להעביר את המסר שלה, היא נאלצת לשטיחות מסוימת. הדחיפות והצורך להעביר את המסר היא אותה דחיפות ואותו צורך אצל שניהם. ולכן כשאתה כותב:
“הציור של ריב מוגבל הן מבחינה טכנית והן מבחינה תיאורטית, אולם גם כשהוא פשטני, מסורבל ועילג, הוא מצליח לשדר תחושת נחיצות בהולה ממש. בין אם מעריכים את הציור ובין אם לא, בין אם מסכימים עם עמדותיו של האמן ובין אם לא, קשה להתעלם מההרגשה שהוא לא יכול אחרת, וזו כשלעצמה נקודה חזקה.” הדחיפות הזו להעביר מסר פוליטי ברור ובוטה, מצדיקה ציור “אנטי מטפורי” ו”תלוית עיתון”. ו-3 תערוכות יחיד במוזאון תל אביב. כאילו מדובר בצייר ענק כמו פרצ’סקו גויה’ בציור ההוצאה להורג, ה-3 במאי 1808.
גם אבנר לא יכול אחרת. גם אצלו מתקיימת אותה נחיצות, ואותה בהילות של אמן שנוכח במקום ההתרחשות. רק אצלו המסר הפוליטי, “לא נכון”, “לא דחוף”, ובהחלט , לא נחוץ ואפילו מאיים.

אולי גם אבנר בר חמא ״לא יכול אחרת״, אבל הוא פחות מוכשר, ולכן, בניגוד לציורים של ריב, העבודות שלו לא מצדיקות תערוכות במוזיאון ת״א או בכל מוזיאון אחר.
את יכולה לבנות פה דמות של קדוש מעונה שסובל מרדיפה פוליטית בגלל שהוא לא בצד הנכון, אבל זה לא ישנה את האיכות הסתמית, חסרת היצירתיות, המוגבלת עד כדי בריסטול בשיעור חברה בכיתה ד׳, שמאפיינת את העבודה שלו.
אשמח אם הימין יניב אמנות מעניינת ומקורית שאפשר להתווכח איתה. כל עוד זו התוצאה יש לו עוד דרך ארוכה.

כתיבת ביקורת מעדות צד שלישי, מוקיעה את אמינות ‘ערב רב’ וזכות קיומו !
חוה היקרה,
אני רואה שהצלחת לאתגר את יונתן הקטן.
זו לא פעם ראשונה שקשה לו עם עבודותיי. קשה לו ואני מבין.(בעבר כבר הודה בלית ברירה, שהדביק מסיבות שלו, כותרת אחרת ממה שנתן הכותב המקורי של המאמר שפורסם באתר שלו- נכון, זה לגיטימי שהעורך ישנה לעתים כותרת כדי למשוך קוראים, אך זה דורש מקצועיות ובעיקר אמינות כלפי הקוראים (שאין מאחורי זה כוונות זדון- מה שהוכח שיש לו) .
אני יודע שאני סדין אדום לאמנות השלטת כי אני מציג משהו אחר והמקצועיות שלי לא מחכה לגושפנקא של יונתן (אני בטוח שאינו מכיר עשירית מהעבודות שלי ובזה הוא חוטא לאמת ולאמינות שלו עצמו.
אף שלשמאל קשה לקבל את דעותיי הבאות לידי ביטוי באותו חלק ביצירה שלי שעוסק גם בהבעת דעה (חלק שהוא קטן יחסית למגוון היצירות שלי), מתברר שזהו כנראה החלק היחיד שה’מבקר הנכבד’ מכיר. מבקר מקצועי והגון, היה טורח להרחיב את ידיעותיו על היצירה שלי, לפני ביקורת בלתי מבוססת מקצועית, עויינת ורדודה בסגנונה ובתכניה, הגובלת ממש בהוצאת דיבה ולשון הרע .
למרות דעתו הלא מלומדת כלל, אני חייב לציין שזכיתי לחיבוק חם ועידוד מקהילת האמנים שמעריכה את עבודותיי על אף שחלקה אינו מסכים איתי (ליונתן אין את האומץ הזה והכישרון להפריד בין הדברים וקל לו יותר להשתלח ללא אבחנה ולכתוב בשפה של שוק כי הבמה שלו- זו ‘קטנות’). עצם העובדה שהוא מתכתב איתך חוה ועונה כל כך מהר, מעידה על איבוד עשתונות, איבוד שיווי משקל ואיבוד הביטחון המופרז שמקנה לו במתו הקטנה. מוטב היה לו התנצל על סגנון הכתיבה. אבל, אל דאגה, בין כה, המספר האפסי של התגובות על המאמרים שהוא מפרסם תעיד על מספר הקוראים המינורי.
בהתבסס על דעת חבריי האמנים והכותבים והם רבים, אף פעם לא חשבתי ש’ערב רב’ הוא באמת במה מעניינת ומחדשת במיוחד, ושיש לה קהל קוראים שקורא כל מה שיונתן שולח (בגלל זה גם, איני מפרסם שם את התערוכות שאני אוצר ב’גלריה האחרת’- יש היום במות טובות ורציניות יותר)
לא סוד הוא שבטריטוריה של האמנות, שם יש קונצנזוס שלאמנות מותר הכל, (לעתים גם במחיר של רדידות משוועת אך מעלימים עין), פתאום נעלמת הפתיחות, הסובלנות, האנושיות, קבלת ה’אחר’, אבל אצל יונתן זה גובל באובססיה.
אז מה עושה מי שיש לו במה לכתיבה ויד חפשית ופזיזה וחושב שהכל מותר לו, ובמקביל בוער לו לכתוב (גם זמן רב אחרי שהנושא מוצה מעל ומעבר?). הוא מוותר על המינימום הנדרש – הוגנות מקצועית- וכותב ככל העולה על רוחו מבלי לבקר בתערוכה. וכדי ‘לחדש’ , משתלח ביצירה שלא מתיישרת עם דעותיו השמאלניות. הקוראים המעטים שיטרחו לקרוא את דבריו ה’מלומדים’, לא טיפשים.הכלבים נובחים והשיירה ממשיכה להתקדם.
‘מבקר’ שקרא כמו קוראיו, כל מה שפורסם כבר בתקשורת על התערוכה שעוררה סערה, בוחר חלק ממה שנכתב או נאמר באמצעי התקשורת, ולא יכול לדעת הכל. למשל, מה שאמר נשיא המכללה בטלויזיה כשהוא עומד ליד המפה האחרת שלי, (שיונתן לא מזכיר כי לא היה שם) שהוצבה בכניסה לגלריה במכוון. רבים מהמבקרים כולל אמנים, קפאו ונותרו לשניות עם רגל באוויר, נוכח המפה שהונחה על הריצפה, והעמידה אותם בעל כורחם, בדילמה “לדרוך או לא לדרוך” מול הכיתוב: “של נעליך מעל רגליך”.
חבל שבעל האתר שבנה אתר כדי להביע דעותיו המאד מובנות, להוט כל כך לכתוב ולהגיב מעדות צד שלישי ומאבד בכך את אמינותו וזכות קיומו.

יונתן,
דווקא לאור כתבותיך בעבר.. הייתי מצפה מאמירות פחות מצמצמות על פועלו של בר-חמא. גם אם האיכות הטכנית והאמנותית של עבודותיו היא לא מהמובילים, ראוי היה לפחות להזכיר את פועלו החשוב כאוצר חלוץ ומוביל בעשייה למען קידום אמנות דתית וימנית איכותית, ולא כפי שאתה מתאר – “קדוש מעונה בצד הלא נכון של המפה” . הפעילות וההשפעה האמנותית-פוליטית שלו היא הרבה יותר רחבה מהאמנות האישית שהוא יוצר, לטעמי. אם אתה כבר מקביל קונקרטית בין איכות עבודותיהם, יש לפחות לציין את ההבדל בין התקבלותו המובנית מאליה של מסריו של ריב במוזיאונים, גם כאשר עבודתיו לא פעם לוקות בשטחיות מסויימת כמו השוואתה המדוייקת של חווה לעבודתו “ירושלים של חרא”. כאמור השוואה מתבקשת זו נעדרת מהביקורת שלך.

זה נחמד ללמד מוסר ולטעון כנגד המקצועיות האמינות וההגינות של יונתן אמיר בעוד אתה מכנה אותו יונתן הקטן, ואז תוקף את ״ערב רב״ מתוך ההנחה כי מיעוט התגובות מלמד על מספר קוראים מועט (בעוד אתה מחווה דעה על האתר המבוססת על הדיעה של חבריך המלומדים). הפטרונות שמתבטאת בכתיבתך היא בלתי נסבלת. אני מבין כי העלבון צורב, אך הצלחת במחי תגובה להוציא עצמך קטן. היית שומר על כבודך לו היית נמנע. אז הכלבים נובחים והשיירה עוברת, וכמובן בינך ובין שפת שוק עולם ומלואו. הבמה הזאת היא כה קטנה וכה לא רצינית שמצאת צורך לגולל בה באריכות את ה-״אני מאשים״ שלך. נראה לי כי מוטב שהתמשיך לרחף בספירות הרציניות והמכובדות המגיעות לך. כתיבה כאן קטנה עליך

גם אני לא הגעתי לספיר לראות את התערוכה, ויש לי כמה הערות:
1. התערוכה מציגה רובה ככולה גברים. למה? זה לא מחוייב מנושאה.
2. אני מוצאת כי התערוכה משעתקת את הקטגוריות השטחיות של השיח הציבורי בישראל (ימין, שמאל, דתיים, חילונים), ומציבה אותן בחלל. הדבר היחיד שהיא עושה הוא תצוגת הסכמתם של המציגים להיות מוצגים בכפיפה אחת. מכאן מעניין יותר מי הם האמנים ופחות מה הן יצירות האמנות.
3. הדיון סביב ״חופש הביטוי״ הפך לפטיש. תצוגת כל דבר בכל מקום היא שתלטנית ואלימה לא פחות מצנזורה דתית. כדאי להתחיל לחשוב במונחים של מערכות יחסים, החופש להיקשר, ולא רק החופש להפגין.
4. בכל זאת זה יפה, ומראה שזה אפשרי, שתערוכה בדרום הארץ תהיה במרכז השיח.
5. וזה גם יפה שאשכרה אנשים רגילים הגיבו לתערוכה הזאת וצפו בה. הגיע הזמן שהאמנות החזותית תרד ממגדל השמירה הסגור שהיא כלואה בו. יש אנשים בחוץ, קוראים לזה קהל.

מרגלית, את כנראה מנותקת, האמנות כבר מזמן היא אך ורק לאותו עדר-קהל ובטח לא סגורה על איזה מגדל שמירה או איך שקוראים לזה החברה , מגדל שן

יונתן, כמי שלמדה ולימדה למעלה מ-40 שנה את כל תולדות האמנות המערבית (וקצת גם חוץ-מערבית), ברור לי שהקביעה אם אמנות היא טובה או לא היא נזילה מאד ותלוית תרבות ותקופה. הרבה אמנים שנחשבו לגרועים הפכו בדור אחר להיות מוכרים כטובים ולהיפך. תקרא את הספר של רוס קינג “משפט פריס” ותראה איך אמן שבמשך עשרות שנים נחשב לחשוב ואף קבע טעם של תקופה – היום נשכח לחלוטין ואלה שפסל (האימפרסיוניסטים) נזכרים לטוב. לכן לא הייתי ממהרת לפסול באופן גורף עבודה של יוצר, ובוודאי לא בהתנשאות כזאת. אני חושבת שלא יזיקו קצת בגרות,פתיחות וצניעות.

תודה למגיבות/ים, כמה הבהרות:

1: בניגוד לטענתו שאינו מפרסם ב״ערב רב״, אבנר בר חמא דווקא פנה לאורך השנים לא פעם, לא פעמיים, לא שלוש ולא ארבע פעמים למערכת, והציע לפרסם מאמרים פרי עטו, מאמרים על יצירתו ומאמרים על תערוכות שאצר, וכן לשלוח עותקים מספרו ״הר-שדה-בית״ לביקורת. מקצת המאמרים שהציע פורסמו באתר, וכן ביקורת של דוד שפרבר על הספר.

2: מעניין שהתשובה המרכזית לטענתי שמדובר באמנות גרועה, היא ש״גם העבודה של דוד ריב גרועה – למה לא כתבת גם עליה״. אז א: כפי שהראיתי כתבתי גם על ריב. ב: הדיון הזה יהיה מעניין יותר אם במקום לנזוף בי על התנשאות, תסבירו למה העבודה המדוברת ראויה לתצוגה.

3: הטענה שעמדותיו הפוליטיות הימניות של בר חמא הן שגרמו לי לזלזל בעבודה מתעלמת מכך שבעבר כתבתי לא פעם בביקורתיות גם על אמנות פוליטית מהצד השמאלי של המפה, וגם שם חשבתי שעמדות פוליטיות ״נכונות״ או ״לא נכונות״ לא יכולות להוות תירוץ לאמנות גרועה. הנה דוגמא אחת (יש עוד), לביקורת כזו: http://erev-rav.com/archives/22904

4: לאור תגובתה של רות מרקוס שאיכות היא קריטריון נזיל שמשתנה עם השנים, אסייג את טענתי שהעבודה שבר חמא מציג בתערוכה היא אמנות מפגרת, ואומר, ברוח אילנה דיין, שמדובר באמנות מפגרת-לשעתה.

אמנות מפגרת לשעתה? אשריך יונתן שאתה יודע מה השעה, ואיך היא צריכה להראות, ומה הקריטריונים המדויקים לאמנות מפגרת. ואם נקרא את מאמרו של הולנד קוטר למעלה, הרי שהזמנים רעים. האמנות במשבר והקריטריונים לאמנות טובה לא ברורים, ומאוד מאד נזילים. אמנות טובה היא אמנות שעושה כסף. זה קריטריון ברור.
ישנה הגדרה חדשה למה שקורה היום, “פורמליזם זומבי” אמנות סתמית ששמחזרת תחביר מודרניסטי כדי לקדם מכירות. ואפשר כמובן להכניס להגדרה זו את כל האמנים המצליחים שרוצים לסגור איתם חשבון.

מכאן שקריטריון מספר אחד לאמנות טובה: אמנות שעושה כסף טוב. ואפשר להמשיך ולחפש קריטריונים נוספים, למשל מהו ציור טוב. משהו ברמה של קורבה למשל, מכאן שאמנים די חביבים עלי כמו, ז’ויה צ’רקובסקי, תסבול מפיגור קל, שי יחזקאלי יסבול מפיגור בינוני, ועדה עובדיה תסבול מפיגור כבד. וכך לגבי הפיסול, ואמני הוידאו, שבהשוואה להישגים המדהימים של הקולנוע והטלוויזיה, רובם נראים כסובלים מפיגור כבד.

כנראה שהקריטריונים הישנים והחביבים עליהם גדלנו בבתי הספר לאמנות, ואשר לפיהם אתה שופט את אמנותו של בר חמא, נראים היום קצת תמימים ואנכרוניסטים.

ישנו עוד קריטריון שאפשר לדבר עליו, קריטריון הנחיצות. הנחיצות להעביר אג’נדה פוליטית.
“הציור של ריב מוגבל הן מבחינה טכנית והן מבחינה תיאורטית, אולם גם כשהוא פשטני, מסורבל ועילג, הוא מצליח לשדר תחושת נחיצות בהולה ממש. בין אם מעריכים את הציור ובין אם לא, בין אם מסכימים עם עמדותיו של האמן ובין אם לא, קשה להתעלם מההרגשה שהוא לא יכל אחרת, וזו כשלעצמה נקודה חזקה.”

ואולי יש גם “אקטיביזם זומבי” אמנות פוליטית של אמן אקטיביסט. שנמכרת בכסף טוב לבעלי ממון .

לכל הטוענים כנגד יונתן אמיר: נכון שאמנות היא עניין של טעם (כולל טעם פוליטי), אך אנו זקוקים למבקרים בעלי טעם (מגדעון עפרת ועד גליה יהב) שלקביעותיהם אפשר להסכים או להתנגד ובלבד שלא יהססו להשתמש בטעמם (גם אם ברבות השנים ועם שינויי התרבות הוא עלול להצטייר כשגוי). שכן אחרת, אנו נידונים כדברי זיגמונד באומן לתרבות של “סובלנות מרבית ובררנות מזערית” ואז באמת הכסף קובע הכל.

חוה,
“ישנם רק שני סוגי אנשים מרתקים באמת – אנשים שיודעים הכול, ואנשים שאינם יודעים דבר( אוסקר ויילד ).

“למה לבזבז שנאה (ובמקרה זה התייחסות) אם אני יכול להסתפק בבוז” (אוסקר ויילד).

יונתן ירד מעץ ההכללה, וסייג את טענתו ו”ביקורתו” לאחת העבודות שאני מציג בתערוכה וזה כבר הישג. הבעיה היא שהוא לא ראה אותה וגם לא את העבודה האחרת: המפה עם הכיתוב “של נעליך מעל רגליך”, שהוצבה בכניסה.(תרתי משמע).

“למה לבזבז שנאה (ובמקרה זה התייחסות) אם אני יכול להסתפק בבוז” (אוסקר ויילד).

יונתן ירד מעץ ההכללה, וסייג את טענתו ו”ביקורתו” לאחת העבודות שאני מציג בתערוכה וזה כבר הישג. הבעיה היא שהוא לא ראה אותה וגם לא את העבודה האחרת: המפה עם הכיתוב “של נעליך מעל רגליך”, שהוצבה בכניסה.(תרתי משמע).