היה לי נער, נערה

בימים אלה מוצגת בבית האמנים בירושלים “הפואמה (הלא) ביתית”, תערוכתה של דבורה מורג. ברשימה זו ברצוני להתייחס רק לציור אחד מן המכלול העשיר של התערוכה (שאצרה ד”ר קציעה עלון), הבנויה כשלושה רבדים: העבר האפל (מורג היא בת לניצולי שואה), המיוצג בשתי דלתות שחורות, אימתניות, ובעבודת סאונד; הפוליטי העכשווי, הבא לידי ביטוי בשתי תמונות המציגות חיילים המביטים מתוך בית ערבי אל החוץ המאיים; והביתיות הדומסטית, שמנסה לכסות על זרמי המעמקים הללו, ללא הצלחה כמובן.

היצירה שאליה אתייחס היא הפותחת את התערוכה, אחד משני הציורים המציגים חיילים. זהו ציור הלוכד, בעיני, את ליבתה הרוחשת של מורג. ציוריה של מורג הם יצירה פוליטית מסוג אחר. הם מביאים לידי מיצוי את הביקורת הנשית על מפעלות הכיבוש ונוקטים כיוון מפתיע ורב עוצמה. הציור מבוסס על תצלום של שאול גולן, צלם “ידיעות אחרונות”, מתוך סדרת תצלומים המתעדים פעילות יומיומית של חיילי הצבא – כאן בתוך בית פרטי, ייתכן שברמאללה.

ציור של דבורה מורג

הציור מתמקד בחייל הנמצא בתוך בית פלסטיני בשעת חיפוש או איתור מבוקשים, והוא מציץ מבעד לחלון. התצלום לא פורסם בעיתון, והוא ניתן למורג באופן פרטי על-ידי גולן. בשיחה עימי אמרה מורג כי בתצלומיו של שאול גולן, המצולמים ביד אמן, ניכרת אמביוולנטיות רגשית.

לכאורה התמונה מציגה סצינה תמימה: ספק נער, ספק גבר צעיר, המציץ מבעד לווילון. אם אין יודעים שמדובר בחייל, אי-אפשר לנחש זאת. בשיחתה עימי אמרה מורג כי באופן אינסטינקטיבי, כאשר בחרה לצייר בהתייחסות לתצלומו של גולן, התלבטה בדבר ציור קסדה על ראשו של החייל, ולבסוף הורידה אותה. בתצלום של גולן רואים בבירור את הלבוש הצבאי המלא של החייל – אפוד מגן ופריטים צבאיים אחרים, שמורג בחרה להצניע ולהבליט תחת זאת את הבגד המסורבל שלובש החייל בחדר השינה, אך ללא זיהוי צבאי.

כך העניקה מורג לציור שכבת משמעות נוספת. עבודה זו כה תמימה בחזותה, עד כי נשאלת השאלה אם הביקורת בה על עוולות הכיבוש הישראלי בשטחים מרוככת. אך לא כך הדבר. אמנם הביקורת בתמונה זו רכה, אך היא אינה נוקבת פחות, ואולי אף יותר. אמנם החייל חסר כל סממנים צבאיים מובהקים, אך הוא ניצב כגבר בלבו של חלל נשי – הבית. החייל למעשה פולש לבית זה, מחלל אותו.

מורג מבליטה את הפריטים ההופכים את הבית לחלל כה נשי: תמרוקים על שידה אינטימית, וילונות ורודים כהים עם קישוטי תחרה לבנים הנראים כלבני נשים. נוכחותו של החייל ניצבת בניגוד לכל הפריטים האינטימיים האלה, והוא בוצע לו פתח מבעד לווילון, מציץ החוצה. האור מן החוץ בוהק ומסמא.

העמדה הביקורתית של מורג באה לידי ביטוי דווקא בהפשטת הבחור מסממניו האיקוניים של החייל: קסדה, רובה, משקפת – השפה החזותית המוכרת לקהל הישראלי. הפקעה זו של איקונים המשדרים אגרסיביות מפרקת את גבריותו של החייל, הזקוק לחפצים אלה כדי לחזק את גבריותו, להקצין אותה, להפוך אותו למאצ’ו.

ייצוג של זכר המאבד את גבריותו יכול לבוא לידי ביטוי באחת משתי אפשרויות: לנשות אותו (מלשון הפיכה לנשי), או להחזיר אותו לנערותו או לילדותו, בטרם הפך למייצג מורשת של גבריות. מורג משלבת בין שתי האופציות. אנו מקבלים חייל שחזר להיות נער, אך ניצב בייצוג איקוני של אשה. פתיחת הווילון שלו נראית מהוססת, לא אגרסיבית. הוא מביט נבוך מתוך הבית אל החוץ, אוחז בעדינות בכנפות הווילון, ובאסוציאציה תנ”כית הוא נדמה לאם סיסרא העומדת בציפייה אל החלון.

התוצאה היא רב-ממדית: חייל הפולש לחלל נשי ומנושה עד מאוד, והנה הוא אך נער נבוך בעמדה איקונית של אשה פסיבית, ממתינה. מורג מפרקת את גבריותו של החייל בעדינות בלתי מתריסה, שאינה לעומתית. אפשר אפילו לומר שהיא חומלת על החייל הזה כאילו היה בן אובד. החייל עושה מעשה ברוטלי של פלישה לחלל לא לו, חלל פרטי, אינטימי, נשי. בתמורה מורג מחזירה אותו למחוזות הלא גבריים של קיומו, מנשה אותו ומנערת אותו (מלשון נער); הוא קורבן הכיבוש, ולא מייצג שלו. נשים ערביות ונערים יהודים נדמים כך לפתע בסירה אחת.

***

התערוכה “הפואמה (הלא) ביתית”, של דבורה מורג, שאצרה ד”ר קציעה עלון, מוצגת בבית האמנים, רח’ שמואל הנגיד 12, ירושלים. נעילה: שבת, 14.2.15. מפגש גלריה: שבת, 24.1.15, ב-12:00.