חזון אפוקליפטי על חורבן ופיצה

התערוכה של ג’יימס אנסוורת’ אינה מיועדת לאנשים שמזדעזעים בקלות, כמו גם למי שמעולם לא נתקל בפורנו, דואר זבל, ג’אנק פוד, צבי הנינג’ה (מחווה גראפית למדי כאן) ותוצרי לוואי תרבותיים של קפיטליזם. אנשים נטולי חוש-הומור לא יהנו ממנה. אנסוורת’ יוצר הדפסים וקולאז’ים תוך שילוב רישומיו עם חומרים הולוגראפיים, רבגוניים ונוצצים – במבט ראשון ומבלי לשים-לב לתוכן היצירות, ניתן לטעות ולחשוב שמדובר בתערוכה על טהרת אסתטיקה אופנתית-אמנותית קלת משקל, אך לא כך הדבר. התבוננות נוספת חושפת עיסוק במוטיבים חוזרים כמו שחקני פורנו מחוצ’קני ישבן, סמיילים אטומי-מבע וטי-שירטים איקוניים של מטאליקה או ביוואס ובאטהד, אברי מין גרוטסקיים עד פנטסטיים, חלקי גוף קטועים ומרוטשים, נוזלי גוף ופיצה – מוטיב חוזר ומנחה ברבות מהיצירות המופיעות בתערוכה (ובפרט פיצת הנקניקיות שהפכה לתופעה חברתית ומילה נרדפת להגזמה פראית). אם העודפות הזו נדמית קשה לקריאה, היא קשה פי עשרות מונים לצפייה. למעשה, זו תמציתה של חווית הצפייה בתערוכה – הסתערות כוללת על מוחו של הצופה, בעזרת צורה מרהיבה המושכת את העין ותוכן שאונס אותה.

אחד ההדפסים הבולטים בתערוכה, “הנצחה”, מתכתב עם מצבתו של פטריק קאלפילד, שהיא גם עבודתו האחרונה של האמן הבריטי. העבודה מציגה הדפס משי של המצבה, משוכפל שלוש פעמים, בצבעים בוהקים ומושכים המזכירים את הדפסי הפופ-ארט של וורהול, ושנעשו באותה הטכניקה. נראה שלא במקרה הוצגו יצירותיו לצד עבודות של אמנים כאנדי וורהול, קית’ הרינג ואולף ברונינג, אשר חוטים מקשרים עוברים דרך יצירותיהם לשלו. אנסוורת’ חב לפחות חלק מהצלחתו לדימויים פורצי-הדרך של הרינג, שאופיינו בניקיון גראפי מוקפד לצד מסרים חברתיים פרובוקטיביים, ובדומה לברונינג, גם אנסוורת’ מרבה ליצור דמויות גרוטסקיות באמצעות חיבורים סוריאליסטיים בצילום בין חפצים לדמויות אדם, תוך יצירת תחפושות מלאות-דמיון.

אנסוורת’ נולד ב-1979 בליברפול, וכיום חי ועובד בלונדון. הוא בוגר תואר ראשון מבית הספר וינצ’סטר לאמנות the Winchester School of Art, ותואר שני מה-  Royal College of Art. אנסוורת’ הינו אמן עטור פרסים; בין היתר, הוענק לו פרס A.R.E למצטיינים בתחריט, שהוצג על ידי החברה המלכותית של ציירים ומדפיסים – בהיותו בן 26 בלבד. בשנת 2008 השתתף אנסוורת’ בתערוכה קבוצתית שנקראה “ספר הצביעה הענקי שלי/ תורך” באוסף העבודות של קמפבל, לונדון. השם נראה הולם, כיוון שהאסתטיקה של רבות מעבודותיו מהדהדת את זו של ספרי צביעה לילדים (חוברת האמן המומלצת “דד בויז”, שנמכרת בגלריה, היא מעין שילוב בלתי-אפשרי בין חוברת-הפעלה סיוטית ופאנזין פאנק).

העבודות הנכללות ב”כולם רוצים להיות מאושרים” מבוססות ברובן על זיכרונות מתקופת התבגרותו המוקדמת של אנסוורת’, בדגש על השנים 84-88. בתקופה זו החל להיחשף לחומרים פורנוגרפיים ובמקביל גם לסרטי אימה ולעולם התוכן הפופולרי המיועד לבני גילו. ניכר שהחשיפה זעזעה את עולמו הרגשי של ג’יימס אנסוורת’ הרך – אך לא ברור אילו מן התכנים צילקו אותו יותר. פורנו ואלימות ברוטלית משמשים בערבוביה ביצירות המוצגות בתערוכה, בעוד שרק הדים קלושים של התרבות הפופולארית מופיעים במישור הגלוי, כייצוגים סימבוליים. באחת העבודות נראה שחקן פורנו מבצע מין אוראלי בדמות נעלמה, עליה תלויה רק טי-שירט ריקה של צב נינג’ה – וליתר דיוק, צב נינג’ה העושה את צרכיו באוויר נושא בגאון זקפה צבית. זהו הסמל המסחרי הבלתי-מסחרי בעליל שעיצב אנסוורת’ עבור תערוכה קודמת שלו, בשם ‘נינג’ה טרטל מוזיאון הסקס’ (לונדון, 2010). הרפרנטים הישירים לתרבות הצריכה האמריקנית ספורים; לוגואים של להקות מטאל, סמיילים וראשי-תיבות שהפכו סלנג נפוץ בעל מעמד איקוני (LOL, YOLO) פזורים בין הבתרים. אבל אלו לא מופיעים כדמויות משנה, אלא כמעין ישויות על-טבעיות המעורבות בדרך אפלולית במתרחש סביבן. מקומה של התרבות הפופולארית כאן הוא מרכזי בהרבה על דרך הייצוג הסימבולי האנ-איקוני (כלומר, לא פיגורטיבי): הכוח המניע מאחורי הסמלים והתרבות הללו, הכסף והמנגנון הקפיטליסטי, הם מושאי ביקורתו של אנסוורת’.  בגיל הילדות יועד דורו של האמן לצרוך את התכנים והמוצרים הנלווים של צבי הנינג’ה, בגיל הנעורים הוא סומן כפלח-שוק לסרטי אימה, ואחר-כך לתכנים פורנוגרפיים. לא מן הנמנע שחלק מאותם ילדים שהתחילו כצופים של צבי הנינג’ה יהפכו לשחקני פורנו בעצמם. אולי זה פשר השחקן הבלתי-נראה בחולצה: כוחות השוק הם שמעצבים את הצרכנים, ותוך-כך יכולים למחוק אותם, לעצב את גורלם ואף להחליף את זהותם. כפי שהתרבות האמריקאית הפכה את האמנים הדגולים לדמויות הצבים הפופולריות (ומי מאתנו הכיר את מיכלאנג’לו האמן לפני הצב?), ובללה את התרבות האיטלקית הקלאסית באמנות הלחימה היפנית, כשהפיצה היא המאכל המאניש את הצבים, אותה הפיצה שעברה אף היא תהליך אמריקניזציה והפיכה למוצר ולאייקון אמריקאי, ממש כפי שהעירום האמנותי מיצירותיהם של מיכלאנג’לו, דונטלו, רפאל ודה וינצ’י, לדוגמה, עבר תהליך של אחזור המקור לכאורה (מפסל או ציור לצילום, ומצילום סטילס לצילום וידאו), אך בתוך תהליך זה כל גוף אנושי הוכפף לחלוטין למיניות ולמוצר מיני (מגרה, מספק) כך מתקיים תהליך ניכוס של כל תרבות ואמנות תחת כנפיו של הקפיטליזם האמריקאי.

האמנות של אנסוורת’ מבטאת את הגועל התת-הכרתי, את האיום והאלימות שבחברה המערבית בת זמננו, בד בבד עם המשיכה; המתח המהותי בין העצמי החייתי לבין זה המתורבת. בגלל ההתאמה למאפיינים אלו, כדאי לבחון את עבודותיו לאור ההגדרה של יונג ל”אמנות קולקטיבית”, המכילה מאפיינים דומים. הפסיכואנליטיקן יונג אפיין אמנות קולקטיבית לעומת אמנות אישית, שמטרתה לבטא את עולמו האישי של האמן (את רגשותיו ואישיותו), בעת שאמנות קולקטיבית בדרך-כלל צומחת ממגמה אמנותית המבטאת הלך-רוח תת-הכרתי חברתי, ומציפה את הנושאים בהם החברה המיינסטרימית לא רוצה להתעסק. התיאוריה האסתטית של יונג סוברת שאמנות יכולה לבטא את תת-ההכרה הקולקטיבית של החברה בזמן נתון. זו אמנות שמראה את הצדדים הפחות יפים של החברה, דרך פריזמה תת-הכרתית מעורפלת יותר. אנסוורת’ משקף את התרבות והחברה – הוא מדגיש את העובדה שאנו נגעלים מתרבות הצריכה ומהאינטרסים שמאחוריה, בניגוד חריף למוצרי הצריכה – שמשווקים כנחשקים ומאלפים אותנו להגיב פיזית למראה אייפון או פיצה. הפער הזה יוצר שסע, ואנו נאלצים להדחיק את הגועל והסלידה מהתרבות, כמו גם מעצמנו.

העבודות מתייחסות אחת אל השנייה בתכניהן, ולהתפוררות של הפרינט מדיה – טכנולוגיה מתקדמת ויקרה בימי-הביניים, דואר זבל מעצבן בהווה. אנסוורת’ לא עובד במנותק מהקשר, אלא פועל במרחב ההיסטורי של מסורת הדפוס האירופאית, מה שממקם את עבודותיו בתחום הפרשנות החברתית. השימוש השני בחומר מצוי ונמוך כמו עלון פרסומי, פירוקו, חיבורו מחדש והצגתו על קירות הגלריה מחדש את משמעותו. עבודותיו מזכירות את תחריטיו הסאטיריים של וויליאם הוגארת׳, בן המאה ה-18. שני האמנים היטיבו להציג את החולות הרעות בחברה המודרנית, כל אחד באופן רלוונטי ביותר לתקופתו, באופן הדורש מן הקהל להתעמת איתן ישירות.

פגשתי את האמן בגלריה. הוא אוהב להתבונן בצופים, ובמיוחד להיות עד לתגובות החזקות שיצירותיו מעוררות. הוא מעדיף לחזות בסלידה או בהתלהבות קיצונית, אפילו גועל – רק לא אדישות ושוויון נפש. הוא יוצא-דופן בוורבאליות והקומוניקטיביות שלו, לא מפחד לענות על שאלות, ומוכן להסביר בחיוך לכל דורש מדוע הוא מתעקש להתעסק בתכנים “מגונים” לכאורה.

“הרעיון לסדרת הקולאז’ים ‘כולם רוצים להיות מאושרים’ נולד מפרסומות לפיצריות שקיבלתי בדואר״, הוא מספר. ״חשבתי על זה שבעבר דפוס היה טכניקה יקרה ולכן שימשה רק את העשירים. מוזר לחשוב על תקופה בה לא לכולם התאפשר להפיץ דימויים בקלות. אז התחלתי לאסוף את תפריטי הפיצה שלא הפסיקו להגיע לתיבת הדואר שלי, ובשלב מסוים התחלתי ללכת לפיצריות כדי לקחת מהם חומרים פרסומיים. כמה מוכרים בטח חשבו שאני מאוד משונה, אבל לרוב נתנו לי ערימה של תפריטים – כי זה זבל שלאף אחד לא אכפת ממנו – ואז הייתי מסתלק. אפשר לראות בעלוני הפיצה ביטוי מיידי לקריסה של המדיה המודפסת – הערך של הדפוס ירד, ופרינט הפך למשהו שזורקים. ראיתי דברים מוזרים נורא על הג’אנק הזה, כמו לדוגמה דימוי של בחור מאכיל בחורה באופן רומנטי. זה נואש, רוצה להיות סקסי, בגלל שיש אינטרס שנשכח שמדובר בסך-הכל באוכל מחורבן.

“העבודות לא עוסקות באינטרנט, אלא במות הפרינט בידי האינטרנט. הכל הולך ברשת, כמו למשל פורנו שמנים – אז השתמשתי בזה. עשיתי הקבלה בין דימויים דוחים לכל-הדעות ובין אוכל מהיר כדי להעביר נקודה. דבר מצחיק קרה: אתר הפורנו-שמנים ממנו לקחתי דימויים נמחק מהרשת, כך שכרגע יש לו קיום רק בפרינט שאני עשיתי.

“העבודות האחרונות מבוססות על זיכרונות הילדות שלי. אני זוכר את עצמי בן 8, הולך עם אחי לחנות וידאו. כבר אי-אפשר למצוא כאלה היום. אפשר היה אז לשאול 18 סרטים בדולרים בודדים, בעיקר סרטי אימה ופורנו. הייתי צעיר מאוד, עיכלתי הרבה ברוטאליות ואני חושב שבמידה רבה זה גרם לי לאבד את התמימות. כשאני משתמש בסמלים עדכניים מעידן האינטרנט ואייקונים כמו ביוואס ובאטהד, ומערב באלמנטים גרוטסקיים ומחרידים, אני מנסה להצביע על מה שנראה לי פסול – כמו המניפולציה והניצול שאופפים את הפנייה לפלח השוק של בני הנוער, והתהליך בו השוק מנסה לתכנת אותם להתעניין בדברים מסוימים ואז להשתתף בפעילות צרכנית סביב זה. בעבודות האלה אני הופך את חומר המקור שלי על פיו כדי לשנות את המסר שלו. נגיד, כשחומר הגלם שאני בוחר הוא חיובי במיוחד, הגרסה שלי אליו תהיה איומה ונוראה. אפשר לומר שאני משתמש בגוף אבל משנה את הסדר של האיברים. מהות הגרוטסקי היא שילוב לא-צפוי בין אימה להומור, מה שמקשה על הצופים להחליט איך הם מגיבים ליצירה, ויוצר אימה מוסרית. אין לי בעיה לזעזע את הקהל, מדי פעם אני אוהב להזדעזע קצת בעצמי. באופן אישי, אני לא הולך לגלריות כדי לראות דברים נחמדים ומבדרים, ולא זו החוויה שאני מנסה ליצור. אני מעדיף שאנשים יחזרו מתערוכה שלי עם דעה; אני מכוון לכך שהאמנות שלי תעורר באנשים מחשבות על האובססיה האנושית עם סקס ואלימות.

“יש קהלים שהעבודות שלי מעוררות בהם צחוק, ויש מי שהעבודות שלי מחליאות אותו. אני יכול להבין את מגוון סוגי התגובות. אני מודע לכך שאני יוצר דברים מגעילים, והסיבה לכך שהיא שאני רוצה לדבר על הדברים המגעילים שיש בעולם. והם מגעילים הרבה יותר ממה שאני יוצר. אני מתעסק הרבה ברעיון לפיו ידע משחית את התמימות. קיימים הרבה אירועים ומידע שאנשים מעדיפים להדחיק ולא לפנות אליהם. לדעתי, מגעיל ומסוכן יותר להעמיד פנים שהכל בסדר.

עיון בשמותיהן הייחודיים של תערוכות יחיד קודמות של אנסוורת’, כמו ‘אני אוהב אותך כמו שרוצח אוהב את הקורבנות שלו’ (סרטוריאל, 2009) ו-’תן לי לראות אותך מזיין את אשתך’ (לונדון, 2008) מעורר תשומת לב נוספת. העבודה הנושאת את הכותרת “כולם רוצים להיות מאושרים” היא קולאז’ של פיצות עתירות תוספות, ממולאות במיני מאכלים שונים (קציצות, נקניקיות וכו’), על רקע צבעוני ומבריק המושך את עין הצופה. עד כאן – מתאים לקונבנציה של כל חומר פרסומי שאי-פעם ראיתם. אך החיבור לשאר היצירות בתערוכה מאיר את הדימוי השגרתי הזה באור שונה. בהינתן העובדה שאנסוורת’ מבקר את התרבות המערבית בשיקוף קודר ומאיים של החברה החמדנית, יש לחפש את ההבניה והמניפולציה שלרוב עוברת מתחת לרדאר שלנו. זו חברה בה משווקים הכול בעזרת מיניות, והמיניות הופכת בה למוצר צריכה. אנסוורת’ דורש מאיתנו להסתכל על המזון התעשייתי הזה בעיניים ולהודות שהרוטב הסמיך הזה שניגר מתוך הבצק פשוט נראה כמו שפיך. “כולם רוצים להיות מאושרים”, משמעו – כולם רוצים כסף, כי כסף קונה אושר. אושר במובן עונג, כמו סקס – וסקס בדמות אוכל.

לפני שנים ספורות פגשתי את במאי הקולנוע, בן ארצו של אנסוורת’, פיטר גרינוואי. הלה טען בפני שיש בעולם רק שלושה נושאים ששווה לעסוק בהם ביצירה – “סקס, מוות ואוכל”. בצירוף מקרים, אלו הן שלוש התמות המרכזיות בהן טוען אנסוורת’ שעבודותיו עוסקות. הוא יוצר בעזרת שלושת הרכיבים האלה מנות שונות: גופניות מבחילה, הומור, וולגאריות, השפלה וטאבו. אנסוורת’ משמש כנביא זעם, אם תרצו, שמתנבא על עתידה האפשרי של החברה בה אנו חיים, על המסלול המהיר לדקדנס. לא קשה להאמין לו.

“כולם רוצים להיות מאושרים“, גלריה RawArt, אוצרות: נוגה דוידסון והילה קופר. 30.10.2014 – 6.12.2014

עריכה: רעות בן יעקב

פורסם לראשונה באתר מרפסת