אקספרסיביות דיגיטלית

קצת יותר משנה חלפה מאז פתח יניב יהודה אייגר את גלריה זיז בקרית המלאכה בדרום ת”א, ובמבט לאחור נדמה שכבר ניתן לזהות קו אמנותי מסויים שמאפיין את התערוכות המוצגות במקום. יש בהן מין אסתטיקה פוסט-משרדית של חפצים שנטמעו לחלוטין במסדרונות המקומיים, רק כדי שיוכלו פתאום לזוז מעט ממקומם ולהסיט את עצמם ולו לרגע מיעודם. זה אולי נשמע מניפסטי ופומפוזי (או לחילופין שרלטני ובנאלי), אבל הכוונה פרקטית לגמרי. כשמזיזים תמונה ממקומה על הקיר נחשפים הבדלי הגוון בין הצבע הגלוי והבלוי לזה שהוסתר במשך שנים ונראה כמו חדש. כך היעדר התמונה יוצר פספרטו, הפספרטו הוא בעצם כתם, והכתם, ספק רוח רפאים בדירה נטושה וספק לכלוך, יוצר אי נחת ודורש שיכסו או יסלקו אותו מייד. הרגע המציצני והלחוץ הזה של תרבות שמכשילה את עצמה, עומד בליבן של רבות מן העבודות שהוצגו בגלריה בשנה האחרונה, החל מהתערוכה הדוקרנית והמצויינת של גיא קרידן שחנכה את הגלריה, עבור דרך תערוכותיהם של אלעד ערמון, שי אריק, נגה דוידסון ואחרים, וכלה בתערוכתו של תמיר שר “Feel Me” המוצגת כעת.

תמיר שר – מראה הצבה בתערוכה

שר מציג תצלומים מטופלים המבוססים ברובם על חומרי ארכיון שעברו ריטוש, חיתוך, שינויי צבע וחיבור לדימויים נוספים. את הדימויים השונים הצמיד אלו לאלו באופן שמדגיש שפה קולאז’ית וזרחנית ועיתונאית-מרוטשת גם יחד, כתצוגת ארכיון של עיתונים ישנים במועדון לילה משנות ה-80. בעבודה גדולה לקח שר תצלום ישן של עירום נשי בשחור-לבן, חתך אותו, הדביק מחדש על רקע לבן-קליני ותחם במסגרת באפור-כסוף. הגוף העירום עומד זקוף על גבול ההתאבנות, נוטף מים וחיים אך גם שרוט וחסר פנים. התוצאה היא דימוי של תשוקה ברגע בלימתה, כאשר אפשר ממש לחוש את התלהבותו של הצלם המקורי מן העירום הצעיר והחושני, אך גם את משך הזמן שחלף מאז צולם והפך לאנדרטה ואת החניטה הסטרילית שבוצעה בו ע”י שני הצלמים. הרקע הדיגיטלי החלק והמסגרת הנקייה משלימים את העבודה כמו אומרים: כאן חיים מי שהיו פעם חיים.

בעבודה נוספת מופיע דימוי בשחור-לבן של זמר שהוזמן לשיר באולם עצרת האו”ם. גם כאן משתמש שר בדימוי ארכיוני, כשהוא מוחק את פניו של הזמר בקו מעל שפתיו ומחזיר למקום את רקע השיש שעל הקיר מאחור, ומותיר את הצופה עם גוף מדבר ללא ראש. פינתה העליונה של התמונה נחתכה, והיא מוצגת לצדו במרחק “מעוצב”. על אותו קיר תלוי גם דימוי דיגיטלי ורוד-כתום ומלאכותי לגמרי. העובדה שבניגוד לתצלום של הזמר הדימוי הזה חסר מקור כמעט אינה רלוונטית.

על פניו מתבקש למקם את עבודותיו של שר במסגרת דיון פנים-מדיומלי בצילום שרווח מאד לאחרונה בסביבתנו. אולם גם אם היבטים כאלה קיימים בעבודות, הם אינם עומדים במרכזן. אם יש בהן המשגה תיאורטית כלשהי של יחסי הצילום והאמת, הטכנולוגיה והטבע ועידן הדיגיטציה, מדובר בתופעת לוואי ולא בתכלית. יותר מאשר תהיות על אופיו של הצילום בעידן הדיגיטלי, הן עסוקות בהפעלתו תוך התחקות אחר האלימות האגבית שבו, אחר מחיקת ההקשר החטופה ותחושות האובדן ושמחת הלידה הנובעות מניתוקו החד משמעי של הדימוי ממקורו. במקום להתבונן במדיום ממרחק הן נוברות בו ומקצינות את רגעיו המודחקים, ובמקום שבו חיפויי שיש אמיתיים נראים כמו זיוף ואילו שיש מלאכותי נראה אמיתי לגמרי – שם הן מוצאות שירה. כפועל יוצא מכך, על אף השטיחות הדיגיטלית הדימויים של שר אקספרסיביים מאד.

תמיר שר

אני רוצה לחזור שוב לאסתטיקה הפוסט-משרדית שהזכרתי בתיאור פעילותה של הגלריה. לפני שנה כתבתי על תערוכותיהם של אלעד ערמון וגיא קרידן כי “הן הקולאז’ים של קרידן והן סמיכות האובייקטים הפיסוליים של ערמון מוצגים במין אדישות לאי ההתאמה הגורפת בין מרכיביהם, הרגליות-לכאורה לסתירות פנימיות, להצגה נונשלנטית וכמו-אורגנית של ניגודיות מוחלטת. קרידן חיבר פרסומות למכוניות ופסלים קלאסיים, מחנות השמדה ומחנות נופש. ערמון מציב אלו לצד אלו רדי מיידס פוסט-מינימליסטים סתומים ועיסות חומר אסוניות, כאילו אלו וגם אלו היו פריטים בבוטיק לעיצוב הבית”.

הרוח הזו ניכרת גם בתערוכה הנוכחית, ואני לא בטוח שהיא הייתה מרכזית כל כך לו אותה תערוכה בדיוק היתה מוצגת בגלריה אחרת. יש בגלריה אווירה של פעם, והכוונה אינה לרהיטים כבדים מעץ מלא אלא דווקא לקומפקטיות קובייתית משמימה ונקייה שמזכירה את הימים שמשרד עדיין היה סתם משרד ולא “סביבת עבודה אפקטיבית”. הגלריה פועלת בחדרון עירום כשגלריות אחרות פותחות לופטים עם מרחבי תצוגה מוזיאליים ודלפקים נסתרים מהעין, ובמקום תאורה מקצועית היא מוארת באמצעות ארבעה פלורסנטים. העיצוב המאד לא חדשני אך גם לא רטרואי הזה מסייע להדגיש את הסתירות שבעבודות ואת המוזרות הסרקסטית שלהן. הקולאז’יות שלהן נותרת ישירה וצורבת, מבלי ליפול לבור עירוב השפות והתחומים הניאו-ליברלי השגור. מעניין לראות איך בעידן שהפך את הסליזי ליאפי, דווקא התמקמות אמנותית באווירה של יבשושיות משרדית יכולה להפוך להצבה רדיקלית.

Feel me – תמיר שר
גלריה זיז, ת״א
יוני-יולי 2014