ביקוע גרעיני

כיצד קוראים ספר כשהדמויות שמככבות בו מעוררות אצל הקורא טינה עזה? אני לא מדבר על דמות אחת או שתיים שאופיין השלילי משמש כאנטיתזה לדמויות אחרות, אלא על דמויות שכולן דומות אך כל אחת בלתי-נסבלת בדרכה, וכולן מעוררות תיעוב, לא פחות. כיצד כותבים ספר כזה? כיצד כותבים עליו? כיצד מעכלים סיפור שאין בו כמעט דמות אחת שמעוררת הזדהות? כיצד מתמודדים עם קריאה שמשלבת בין סקרנות ודחייה, ובין הנאה מן הכתיבה ומגילויי המחוות הספרותיות ההיסטוריות השזורות לכל אורך הסיפור, לרתיעה גורפת כ”כ מן הטיפוסים שהמחוות הללו מתארות?

השאלות הללו עולות בעוצמה לכל אורך הקריאה ב”היידה להגשמה”, ספרו הרביעי של יפתח אשכנזי, המתאר את קורות חברי וחברות גרעין ה”ל (ראשי תיבות של היידה להגשמה). הספר שמחולק לארבעה חלקים, מתחיל בעליית גרעין השומר הצעיר לקיבוץ חירם שבצפון, עובר דרך הקשיים והלבטים שבדרך, המתחים בין ערכים לאילוצים ובין נוסחאות למציאות החיים, וממשיך ללוות את חברי הקבוצה אחרי פירוקו הכואב של הגרעין והתפזרות חבריו לכל עבר. הספר מתחקה אחר הקשר המיוחד והלא-פשוט שנשמר ביניהם לאורך השנים, ומקדיש גם מעט מקום לתיאור קורות ילדיהם. האירועים, שמסופרים במגוון אמצעים כמכתבים, ערכי וויקיפדיה בדויים, קטעי עיתונות מעלון הגרעין, ראיונות וסיפורים בגוף שלישי, מתרחשים כשברקע מופיעות תחנות מרכזיות בהיסטוריה המקומית של חמשת העשורים האחרונים (בעיקר מלחמות, אבל גם רצח רבין והמעבר לכלכלה ניאו-ליברלית).

לא כל חברי הגרעין שורדים את המלחמות. לא כולם שורדים גם את החיים בגרעין, שהדינמיקה החברתית בו רווייה במתחים בין החברים והחברות ובינם לבין הקיבוץ הוותיק שקלט אותם. המשקעים הללו מלווים את הדמויות גם בעתיד, וכמו במשפחות לא מתפקדות שממשיכות מכוח ההרגל וחשיבות שמירת הלכידות בכל מחיר, גם כאן נשמר הקשר על אף, ואולי בזכות, העובדה שהוא מבוסס על שנאות קטנות ומתחים פנימיים לא פחות מאשר על קרבה ואהבה.

כריכת הספר

תולדות הספרות העברית רוויות בסגירת חשבונות עם החברה הקיבוצית. אשכנזי מכיר את הספרים הללו, ולמעשה כבן הדור הצעיר שכלל לא גדל בקיבוץ סביר שעלילותיהם הן שעיצבו את תפיסת החברה הקיבוצית המופיעה בספרו. אולם למעשה דומה שביקורת הקיבוצים כלל אינה הנושא העומד בראש מעייניו, אלא האופן בו מייצג הגרעין הקיבוצי את הקצפת של החברה הישראלית בכללה. זו נשפטת בספרו לחומרה. גם על כך אפשר לומר שכבר היינו בסרט הזה, אולם בניגוד לספרי קינה שגרתיים מז’אנר ימי התום, שמציגים קצינים וג’נטלמנים שריריים אך טהורי כוונות שיורים ובוכים וטועים ומצטערים, ב”היידה להגשמה” הכל רקוב כבר מההתחלה. לא רקוב במובן של כוונות לא טהורות. רקוב במובן של עצי ובלתי-נסבל, דכאני ומדכא, צבוע ומתחסד, מלאכותי ומתפורר, יומרני וחסר כיסוי. זו תחושה שמלווה את הקורא מן הרגע הראשון, ולכן הקריסה הערכית שמתוארת בסיפור אינה נחווית כקלקול מפתיע, סטייה או הבטחה שנכזבה, אלא כהתפתחות הגיונית ובלתי-נמנעת שזרעיה נובטים כבר בראשית המעשה. כך המעבר החד שעוברים שניים מחברי הגרעין ממרקסיזם קיבוצי קפוץ לקפיטליזם חסר גבולות ומחיים שיתופיים למעילה בכספים, אינו נחווה כשבר, אלא כהמשך טבעי. כך כשחברת גרעין שהופכת לחוקרת מגדר ומומחית ל”אלימות כלפי נשים בגליל ממבט דיאכרוני” נישאת לגבר שמכה אותה מדי יום, כשמבקר הספרות אנין וקפדן מתגלה כבהמה, כשאנשים שרק אתמול התנגדו לצבירת רכוש וראו בתופעה ביטוי בורגני של העולם הישן עוברים לווילה פרברית מצועצעת, וכשקיבוצניק מהשומר הצעיר חוזר בתשובה ועובר לגור בקריית ארבע, הגבות כבר כמעט שלא מתרוממות. בדיעבד, זה היה ברור מלכתחילה, גם אם עומעם ע”י אידיאלים ופאתוס. “המוות רובץ כחטא לפתח ואילו אנחנו שרים ‘דוגית נוסעת'”.

כאמור, אחת מגיבורות הספר היא הספרות עצמה, וגם איתה אשכנזי סוגר חשבונות בדרכו. זו באה לידי ביטוי הן בדמותו של חרמוני, בן הגרעין ההופך למבקר ספרות כוחני, מושחת וחסר רגישות, הן בהתייחסויות לתיאוריות שונות בביקורת הספרות, על כיווני הקריאה והפירוש שהן מכוננות, והן במחוות הלשוניות והסגנוניות לתולדות הספרות הישראלית שהספר מציג, מס. יזהר ואילך. בכלל, אשכנזי כותב בוירטואוזיות, אולם זו, כמו להכעיס, מכוונת דווקא לחזק את תחושת המלאכותיות של הטקסט. “ראובן נזכר באמש, כשארז את הפקעלאך”, למשל, או “האירועים האישיים שפקדו אותי היו כה חפוזים ונמהרים, עד שלא מצאתי פנאי לאחוז בקולמוס”. משפטים מתחילים בעברית, עוברים לערבית ומסתיימים ביידיש, או להיפך. “לדעתי זו ההוכחה שיואב הוא אכבר גבר, אייזן בטון”, אומר חבר הגרעין אבשלום על ההחלטה לשלוח את החבר יואב לעבודה מחוץ לגרעין.

“היידה להגשמה” הוא רומן שאפתני וחריף הכתוב כאפוס ובה בעת חותר תחת המנגנון האפי. זו אסטרטגיה שיכולה לעורר התרשמויות שונות. שני מבקרים שאני מעריך את דעתם (מוטי פוגל ב’טיים אאוט’ וחנה הרציג ב’הארץ’), התייחסו לאמביוולנטיות ולתחושה של געגועים ויחסי אהבה-שנאה העולים מן הספר. עם יד על הלב, אין לי מושג על מה הם מדברים. יכול להיות שהגעגועים והאהבה המסוכסכת הם בעצם שלהם, ולחילופין שהתיעוב הוא עניין שלי. כך או כך, מעניין שספר שקשה להגיד עליו שהוא מתחמק מהבעת עמדה, מאפשר שתי קריאות שונות כ”כ.

היידה להגשמה – יפתח אשכנזי
הוצאת חרגול ומודן, 379 ע”מ, 98 ש”ח