“אפילו הלא טהור הוא איראן”

“כשאני באיראן אני אומר שהרפובליקה האסלאמית הגיעה לקצה. כשאני בעולם אני אומר שהעולם מגיע לקצו”. הבמאי מחסן מחמלבאף והציירת אלהם רוקני מהרהרים על העצבות האיראנית, אסון התמדון והגעגועים כמנוע ליצירה*.

אלהם רוקני: השאלה שלי היתה, מה שרציתי לומר, למשל שאתה מצלם מחוץ לאיראן, ואתה לא יכול לצלם יותר סרטים באיראן. אני, לדוגמה, לא יכולה לשוב לאיראן. לאחר שהגענו לכאן לקחו מאיתנו את הדרכון האיראני שלנו, ואין לי אפשרות לשוב. כבר לא עושים את זה, אבל כשהגענו לארץ ב-89′, היו לוקחים מהאיראנים שהגיעו את הדרכונים. תחשוב שחוץ מתמונות משפחתיות או תמונות מהאינטרנט או מספרים, הדימויים העכשוויים מאיראן מבחינתי זה מסרטים איראניים. לא כל סרט איראני, כי אני יכולה לראות מעט מאוד מהסרטים שנעשים באיראן, גם כי אני לא מכירה, וגם כי אני לא מתעניינת בכל סוגי הסרטים. אז אפשר לומר שאני מכירה בין חמישה, שבעה, עשרה במאים משנות ה-60 ועד עכשיו ורואה את הסרטים שלהם. סרטים של במאים עכשוויים, כמוך לדוגמה, אלה הם הדימויים העכשוויים מאיראן. זה מעניין כי לא רק עבורי – עבור כל מי שחי מחוץ לאיראן ואינו יכול לבקר בה – זאת איראן. אף על פי שברור לכולנו שמדובר בקולנוע, בשבילנו זה הנוף האיראני, זה המראה של האיראנים. הבגדים שהם לובשים, למשל, החולצה שלהם עם הצווארון הזה והשרוול ההוא, דברים אופייניים. הרבה סרטים לא מצולמים באיראן, וכעת ברור שסרט שלך לא יכול להיות מצולם באיראן, אך עדיין, כשאני אצפה בזה, בשבילי באופן כלשהו זה דימוי איראני.

מחסן מחמלבף: “נכון”.

אז בעצם יש פער, קונפליקט, התנגשות, נכון?

“נכון. תראי, ייתכן שסרט שנעשה מחוץ לאיראן יהיה הרבה יותר ‘איראן’ לעומת סרט שייעשה באיראן, ויהיה הרבה פחות ‘איראן’. כי מה הם הדברים שמקרבים סרט לאיראן? דבר אחד זה הנוף. דבר נוסף זה הפנים של האיראנים, ואת זה אתה יכול למצוא גם פה ולצלם. דבר נוסף זה התרבות האיראנית. את יכולה לעשות סרט באיראן שהצופה יחשוב שנעשה בהוליווד. את יכולה לעשות סרט בישראל ושירגישו שזה איראן. אם תלכי לצלם סרט בדירה באיראן עם ארבעה אנשים, אז מה?”.

זה לא משנה.

“את יכולה למצוא פה בית ועם אותם ארבעה אנשים לעשות סרט”.

נכון.

“בסופו של דבר איראן עבור אחדים זה הנוף, עבור אחרים זה הרוח האיראנית או האופי האיראני, עבור אחרים זו התרבות האיראנית. גם התרבות האיראנית אינה תמיד אותו הדבר, כלומר זה כמו ים שנהרות שונים נשפכים אליו. הנהר מהמערב שנכנס”.

נהר שהולך וגדל.

“כן, הולך וגדל. נהר מהאסלאם נשפך אליו ומאז המהפכה גם הנהר הזה גדל. ישנו הנהר מאיראן העתיקה שנשפך אליו וכעת מתאמץ שלא להתייבש כליל. אז כשאנחנו מדברים על איראן, אפשר לשאול איראן מאיזה מרחק וגם עד כמה מכוונים לאיראן ‘טהורה’ יותר. וכל זה הוא איראן, אפילו הלא טהור הוא איראן, כי האם ייתכן שנהר שיוצא טהור ממעיין יגיע עד לים ויישאר טהור? הוא לבטח סוחף איתו דברים מסוימים. אך הכוונה בסרט איראני אינה רק לנוסטלגיה”.

לא נוסטלגיה אלא אפילו… אני לא יודעת אם זה עדיין מעניין אותך, אבל הסרטים המוקדמים שלך משנות ה-90, כמו “סלאם סינמה”, “היה היה קולנוע”, “רגע של תמימות”, שם גם כשעסקת במשטר ובכוח, לדעתי, ואולי אני לא מבינה נכון, עלו שאלות על נושא ה”אמת”. מובן שאין דבר כזה “אמת”, לא בקולנוע ולא בחיים, כי האמת היא יחסית, אך זה היה נושא בעבודות שלך. נכון או אני טועה?

“כן, כמובן”.

כמו בקולנוע, כך בחיים. במובן זה שאלתי על המיקום הגיאוגרפי. לא שזה “לא אמת”, אלא שזו שאלה עבורי.

“תראי, עכשיו כשאני משוחח איתך, את בשבילי יותר איראנית מהרבה אנשים שחיים באיראן. למה? כי זה מזכיר לי את התקופה שגרמניה היתה חצויה ובאמצע היתה חומה. אלה שהיו מעבר לחומה רצו לעבור לצד הזה, ואלה מהצד הזה רצו לראות מה קורה בצד השני. כל איראני שאני פוגש מחוץ לאיראן, אחד מחלומותיו זה לחזור לאיראן. הוא חושב המון על איראן, ולכן איראן נוכחת בתוכו.

“רבים מאלה שחיים באיראן מחכים להזדמנות לעזוב את איראן. מבינה את כוונתי? ובמלותיו של [רבינדרנת] טאגור: ‘טיילתי בכל העולם, עברתי את שבעת הימים, כבשתי את שבע פסגות ההרים. ראיתי הכל, נהרות, יערות. וכשחזרתי לביתי, הבנתי שראיתי הכל בעולם, אבל שכחתי לראות את טיפת הטל על הפרח בגינת ביתי’. כלומר, כיצד ייתכן שאת יכולה לראות את העולם גם בביתך שלך ללא אותו מסע. אני מרגיש שהאיראנים שאני רואה בצד הזה מחפשים לראות אותה טיפת טל על הפרח בגינה הקטנה בבית סבתם”.

כן… אני אומרת כמה דברים, אתה פה לכמה ימים וצריך לדבר מהבוקר עד הערב, אז אם תרצה אפשר לעזוב את זה ולשבת בשקט. גם זה טוב מבחינתי, ואולי זה יהיה טוב גם לך.

“לא, לא, אספר”.

תגיד אם תרצה להפסיק. אל תרגיש לא נעים. אני מבקשת ממך.

“בסדר גמור”.

נוכל ללכת לשבת במרפסת לעשר דקות ולנשום אוויר, ללא דיבורים, יש מספיק דיבורים בעולם, זה אחד. דבר שני, אם אפרוץ בבכי זה בגלל שאני איראנית, וככל שאני מתבגרת, כך הדמעות שלי זולגות בקלות רבה יותר. פעם נורא התביישתי כשאמי בכתה מכל דבר. למשל, היינו הולכות למורה, המורה היתה אומרת, “הבת שלך קיבלה ציון 70“, והיא היתה בוכה מאושר. 70 מתוך 100 זה לא טוב, אך בכל זאת היא היתה מאוד מתרגשת רק כי מדברים על הבת שלה. אז גם אני עכשיו נהייתי כמוה, ואף גרוע יותר. זה שני דברים, היה דבר נוסף שרציתי לומר… שוב בעניין… אני לא יודעת אם אני רוצה לחזור לאיראן, אלא שאיראן כרגע היא מרכז המחשבה והעשייה שלי. קודם כל ספציפית עכשיו העניין שלי מאוד-מאוד גדל, כי יש לי תערוכה בינואר. סיפרתי לך, אם אתה זוכר, שפגשתי מישהי, אמנית אמריקאית-איראנית, ומתוך הזיכרון שלי שלחתי אותה לשכונת יוסף אבאד בטהרן לצלם לי את הבית שבו גדלתי – הבית של סבתי שגרנו בו רק שנתיים, אבל עם אותה גינה, “טיפת הטל על הפרח בגינה בחצר ביתה של סבתא” – את הרחובות, את בית-הספר. “לכי צלמי לי בלילה”, כי אין לי זכרון ילדות מאיראן בלילה, חוץ מאחד, שהיינו הולכים לאכול גלידה. אז זה מעט נוסטלגי, כפי שאמרת, אבל הפריזמה הזו של הנוסטלגיה מאפשרת לי לבחון, לחקור ולהכיר את התרבות. אני לא בטוחה שמבחינה נוסטלגית אני מעוניינת לחזור לשם. אני רוצה לראות את המקום, אבל יותר מתוך סקרנות. אני בעיקר סקרנית. אז אולי אוכל להזין את הסקרנות הזו באופנים אחרים. אני אשאל, אתה לא חי באיראן כבר שמונה שנים. אז הילדים שלך, שצעירים ממני, נדמה לי, אני בת 33…

“גם הבת הגדולה שלי בת 33”.

אה, או.קיי. סמירה?

“סמירה”.

האם אתה שם לב להבדל? לא יודעת איך לקרוא לזה. אתה הרי היית מבוגר, גם הילדים, אבל…

“המשפחה שלי עזבה לפני ארבע שנים, אבל אני לפני שמונה”.

אתה שם לב להבדל? במחשבה?

“כמובן. תראי, האדם הוא כמו עץ ששורשיו באדמה. אדמת תרבותו. וכשאת לוקחת עץ ומעבירה למקום אחר, כמה מהעצים עלולים להתייבש. כמה מהעצים לא יתייבשו, אך יהפכו למשהו אחר”.

לכמה מהעצים השורשים יתרבו כדי להגיע, למצוא מים.

“למשל. בסך-הכל אי-אפשר להכליל. בני-אדם שונים זה מזה. למשל בבית שלי, אשתי חושבת הרבה על איראן, אבל בתי הקטנה אולי פחות רוצה לחזור לשם. אמנם היא חושבת על הפוליטיקה כשיש שם בעיות, אבל אין לה געגועים עזים. אבל מיום ליום אני רואה יותר את הגעגועים של האיראנים לאיראן”.

האם אתה חושב שאלה געגועים למקום? אצל אשתך, כפי שסיפרת לי קודם, אלה ענייני משפחה, לכן זה הגיוני. האם…

“לא, לפעמים גם בלי קשר למשפחה את מפתחת קשר רגשי לדימוי מסוים. למשל, העץ בכניסה לרחוב שלך. את רוצה כל הזמן לראות מה עלה בגורל אותו העץ. או למשל התבוננות מחודשת באחד הרחובות, את מבינה. [פרידון] מושירי כתב בשירו על אהבה: ‘בלעדייך, בליל ירח, עברתי שוב בסמטה/ כל גופי הפך לעיניים וחיפשתי אותך במבט עיקש’. המאוהב עובר ברחוב שבו התאהב פעם. רצונו להחיות מחדש את זכרון האהבה.

“אני חושב שהילדות היא התקופה החשובה ביותר בחיי אדם. בתקופה הזאת פקחנו עיניים ופגשנו את העולם בעיקר בחמשת החושים שלנו. לא חשבנו הרבה כל-כך, לא ניתחנו. כדבריו של [סהראב] סֶפֶּהְרִי, ‘שתיתי מים בלי להתפלסף’. כלומר, כשאנחנו נזכרים איך פסענו בשלג, עולה בזיכרון צליל דריכת הנעל על השלג. זה ניסיון שרכשנו בתקופת הילדות, רחש פסיעותינו על העלים היבשים בסתיו, הישיבה ליד האח, ריח העץ באח וקולות הניפוץ של העץ באש.

“להתנסויות אלה יש תפקיד עמוק מאוד בנפש שלנו, וכמו כבש שאכל ומעלה גירה, אנחנו רוצים להעלות שוב את הזכרונות הראשוניים שלנו מכניסתנו לכוכב הלכת הזה. כמו מישהו שטס לירח, חווה חוויות מסוימות, ורוצה שוב להגיע לירח כדי לחוות שוב אותה הרגשה, אותה הערצה, אותה התפלאות, אותה הפתעה שחווה כשהגיע לכוכב האחר. אני ראיתי את זה גם אצל מהגרים רבים ממדינות אחרות, כמו אפגניסטן וטג’יקיסטן. אנשים שהתרחקו מאותה מדינה והתגעגעו אליה, עד שחזרו אליה לפחות עוד פעם אחת ונרגעו. כמו מישהו שנפגש עם אהובתו”.

געגועים זה דבר טוב או רע?

“אם הגעגועים לא גורמים לך לעצב, הם יכולים להיות מנוע של תנועה מסוימת. אני תמיד שואל את עצמי אם הדבר הזה מייצר אצל בני-האדם מנוע או לא”.

או תוקע אותם.

“יש פרופסור איראני, מר יארשאטר שמו, שמספר: ‘אמא שלי אמרה לי תמיד שאני לא לומד מספיק, ותמיד רציתי שתהיה מרוצה ממני’. עכשיו הוא בן 90, חוקר גדול של איראן. ‘מה שהניע אותי לעשות כל-כך הרבה מחקרים עד גיל 90 היה שאמא שלי אף פעם לא היתה מרוצה ממני ואמרה שאני לא לומד מספיק. אז אני עדיין ממשיך ללמוד כל הזמן, כאילו כדי לרצות את אמא שלי’. המנוע הזה עשה אותו אדם משכיל, מדען, איש פעיל, חוקר חשוב בחקר איראן. לסיכום, לא משנה על מה מדובר, אם הגעגועים האלה ישמשו לתנופה, כלומר לגדילה, זה טוב, אבל אם יהיו למחלה ולעצבות, אז זה לא טוב. אם הגעגועים שלך לאיראן יגרמו לך לצייר יותר, זה טוב, אבל אם יגרמו לך רק להיות עצובה ולבכות”…

יש לי עוד שאלה בנוגע לעצבות. לא לדיכאון. הכוונה שלי היא למשהו שבין עצבות לכמיהה. לא יודעת איך אומרים את זה בפרסית. לא יודעת אולי, לא אולי, במאה אחוז, מספר האיראנים שאני מכירה הוא אולי בסך-הכל 100 איש. כלומר מעט מאוד. ורוב האנשים שהם איראנים וקרובים אלי הם הורי ומשפחתי הקרובה. ובכל זאת מתוך השירה, מתוך המוזיקה ומתוך הסרטים יש לי התרשמות שמבחינה, לא תרבותית, אלא מבחינת בני-האדם, אולי זה נמצא בכל בני-האדם – כפי שדיברנו על הגברים האיראנים לפני כמה לילות, שהם יכולים לבכות בקלות רבה יותר מגברים מערביים, לדוגמה – אז אולי האיראנים, כמו הטורקים, מרשים לעצמם. לא יודעת, אני שואלת אותך אם יש עצבות, לא עצבות, איך אומרים, כמיהה, יש מוטיב שקיים בכל מה שאני רואה על איראן או באיראן, החל משירה וספרות. יש משהו שבמרכזו עצב, אולי המלה עצב לא מדויקת…

“לפני שבאתי למערב, לא למערב, בכלל לפני שיצאתי מאיראן, חשבתי תמיד שהאיראנים, יותר משהם חוקרים ומדענים, הם פילוסופים ומיסטיקנים או משוררים”.

אולי זה בגלל זה.

“לפני שהם חושבים על הפרטים, הם חושבים על הכללי. רוצים תמיד לדעת מאיפה באו ולאן הם הולכים לבסוף. רוצים תמיד לגלות את המקום שלהם ביקום הגדול הזה. אבל הם שוכחים את מה שמסביב, את הדברים הקטנים שסביבם. גם כשהם כותבים סיפור, הסיפור עצוב מאוד, כללי מאוד. זה לא צ’כוב שהתעסק בפרטים, בבני-האדם הקטנים ובנושאים הפשוטים”.

זה מעט קפקאי?

“כן”.

צ’כוב? דוסטויבסקי?

“יותר דוסטויבסקי מצ’כוב. אז חשבתי שלאיראנים יש עצב מיוחד. כשיצאתי משם, קודם כל ראיתי שבאיראנים החיים בחוץ-לארץ יש יותר עצב כזה. זה קצת תלוי אם יש שמש במדינה שלהם או לא. באיראנים שחיים בגרמניה ובשבדיה ניכרת עצבות רבה יותר, ובאלה שחיים בשמש יש פחות מן העצבות הזו. למשל, ראיתי פחות מהעצבות הזו אצל האיראנים שחיים באמריקה, לעומת אלה שחיים באירופה. אחת הסיבות זו השמש. קוראים לזה דיכאון עונתי”.

אולי לאיראנים שהגיעו לארצות-הברית העניינים היומיומיים, הפשוטים, חשובים יותר מאשר… לא יודעת, זו גם פרשנות.

“לא, בני-אדם הם בני-אדם. כלומר, חלק אחד קשור לגיאוגרפיה. חלק אחר קשור למזג האוויר הזה. דבר נוסף זה העצבות של הבדידות האנושית בעולם המודרני. כשאתה מגיע לאפשרות של להיות לבד, יש לך איזה חדר, בעצם יש לך כלא קטן. אבל באזורים עניים אתה חייב לגור עם עוד 20 איש, אז אתה בכלל לא לבד בשביל להתעצב, דווקא יש לך מלא קשרים. אבל פה, אם אתה עני ואם עשיר, אתה לוקח איזו דירה או חדר לבד וחי בלבד שלך. לדעתי, זו גם יכולה להיות בדידות חולנית מהתמדון [تمدن, Tamadon, מפרסית] הזה שאני בכלל לא אוהב. את יודעת, אני בכלל לא אוהב את התמדון החדש הזה”.

סליחה, אני לא יודעת מה זה “תמדון”.

“ציביליזציה. אני בכלל לא אוהב את זה. אני חושב שהיא לוקחת אותנו לסוף העולם. אנחנו חיים בציביליזציה המוגדרת דרך תחרותיות. בחיפוש אחר עבודה, למשל, אתה צריך להתחרות עם אחרים, כדי שמתוך אלף איש אתה תנצח”.

כן.

“אתה נכנס לתחרות למען אהבה. אתה נכנס לתחרות כדי לשמור על בת זוגך. אתה נכנס לתחרות כדי להתקבל לבית-הספר שבו תלמד. אתה נכנס לתחרות כדי להתקבל לעבודה שלך. כדי לשמור על הכוח אתה נכנס לתחרות. כדי להשיג כוח אתה נכנס לתחרות. כאילו קיים קצב ריצה קבוע, ואם תגיע מאוחר, תישאר מאחור. וכולם רצים. כולם בתחרות. כולם מנסים להביס את היריב שלהם. אחד מנצח, וכל השאר חווים הפסד ודיכאון. וזה שניצח, נכנס ללחץ שלא יפסיד בפעם הבאה. כלומר, הציביליזציה הזו לא גורמת אושר לאף אחד.

“כל הצמיחה הכלכלית, המדעית, הופעת המחשוב – הפכו לאלוהים, ומה שהאדם ברא אוכל אותו עצמו לאט-לאט. המחשוב אוכל את עבודות האדם, מאחורי גבו הוא אוכל את הזהות שלו, הורס את החיוניות שלו. כל-כך הרבה אנשים איבדו את עבודתם, מבינה אותי? כל-כך הרבה אנשים איבדו את הרגשת הביטחון שלהם. הציביליזציה הזו הפכה לקיום בחדר מזכוכית. כשמפרסמים שאמריקה עוקבת אחר אזרחיה בטלפונים וכולי, אתה מרגיש שכדי שהכוח יגן על עצמו הוא מרשה לעצמו לחלחל לכל המרחב הפרטי של בני-האדם. את מבינה מה אנחנו מאבדים? ומה אנחנו מרוויחים? הציביליזציה הזו מושתתת על פחד ורווח. מרוב פחד יש בקרה על הכל, וכל זה כדי להשיג מעט יתרון בתחרות. זאת כשהיא לעצמה סיבה לדיכאון. זה מייאש אותך מקיומך.

“כל ההתאבדויות האלה שאת רואה במערב קשורות קצת למזג האוויר וקצת לחוסר התקווה מהמסלול הזה שבו צועדת האנושות. כשאני באיראן אני אומר שהרפובליקה האסלאמית הגיעה לקצה. כשאני בעולם אני אומר שהעולם מגיע לקצו. המסלול הזה שהאנושות צועדת בו מוטעה. אני מאמין במאה אחוז שהוא מוטעה. תראי, אנחנו לא הגענו לעולם הזה כדי להשיג משהו, וכל הזמן להשתדל להשיג עוד דברים. באנו כדי לחיות בריאים ולחיות מאושרים ושיהיו בינינו יחסים מוסריים. לא באנו לפה כדי לאכול האחד את השני, לא באנו כדי לנצל זה את זה, לא באנו להתחרות זה בזה, את מבינה? בתחרות הזו אין מנצחים, רק מפסידים”.

שאלה אחרונה. תראה, בבוקר כשהגעתי לכאן, אמרתי מהתחלה שאנחנו יכולים לעזוב את זה ולשבת וליהנות מהאוויר. בתחילה חשבתי שמהפגישה אתך אני רוצה כמה שיותר ללמוד, להבין, לקחת. ממש כפי שאתה אומר עכשיו. אבל אמרתי לעצמי: עצרי, פגישה היא גם לשבת יחד. פגישה אינה בהכרח שאת מרוויחה ממנה משהו. ואם אתה לא רוצה, אנחנו גם לא חייבים להקליט את השיר, באמת. וזה קשור למה שאתה אומר עכשיו, כי זה משהו שכל-כך קיים בחיים ואני לא יודעת אם זה שייך לחברה המודרנית או קשור לעצם היותנו בני-אדם, המקום שבו נולדנו, המצב שאליו נולדנו. לא רק ב-20 השנים האחרונות, אלא המצב ב-100 ומשהו השנים האחרונות. כי השאלה שלי היא שאתה, נוסף על היותך פעיל פוליטי, עדיין יוצר סרטים. הפעילות הפוליטית שלך אינה עבודה ומטרתה היא הצד ההסברתי. זאת לא קריירה, אלא משהו שמאוד חשוב לך. אך ליצור קולנוע, כמו כל שדה שבו יש תחרות, יש תקציבים, כלומר בסך-הכל… אני בעצם שואלת את עצמי ושואלת אותך איך אפשר… האם מדובר בתחרות או בסדר הדברים של הקיום שלנו בעולם. אני יודעת שיש הבדל גדול בין מה שאתה אומר, יש הבדל… אני לא מצליחה לומר את זה. תראה, זה הפער הזה בשפה שלי, זה בראש שלי בעברית, אני לא מוצאת את המלה באנגלית, ולא מוצאת את המלה בפרסית, אז השאלה הזו אבדה.

“בסדר”.

לא נורא.

“לא נורא, כי”…

בכלל לא נורא.

“טוב, לענייננו העיקרי, בואי אקריא את השיר”.

בובה ממוכנת / פרוק פרוח’זאד

יוֹתֵר מִזֶּה, אָה, כֵּן
אֶפְשָׁר לְשַׁתֵּק יותֵר מִזֶּה

אֶפְשֹר שָעוֹת אֲרֻכות
בְמַבָּט הַדֹוֶמה לְמַבַּט הַמֵתִים, יַצִּיב
לִבהות בַעֲשַׁן סִיגַרְיָה
לִבהות בְצוַּרת סֵפֶל
בְפֶרַח חֲסַר צֶבַע, עַל הַשָׁטִיחַ
בְקַו מְדֻמְיָן עָל הַקִּיר

אֶפְשָׁר בְאֶצְבָּעוֹת יְבֵשות
לְהָסִיט הַוִּילוֹן וְלִרְאוֹת
בֵּלב הַסִּמְטָה יורֵד גֶּשֶׁם כָּבֵד
יֶלֶד עִם עֲפִיפוֹנָיו הַצִּבְעוֹנִיִּים
נֶעֱמָד מִתַּחַת לַגָּג
עֲגָלָה שְחוּקָה נוטֶשֶׁת אֶת הַכִכָּר
בִּשְׁאון גַּלְגַּלִּים מָהִיר

אֶפְשָׁר לְהִוָתֵר בַּמָּקום
לְצַד הַוִילון, אַך עִוֶרֶת, חֵרֶשֶׁת

אֶפְשָׁר לִצְעֹק
בְקוֹל כֹּוֵזב וְזַר
“אֲנִי אוֹהֶבֶת”
אֶפְשָׁר בִזְרועות שַלִּיטות שֶל גֶּבֶר
לִהְיות נְקֵבָה יָפָה וְּבִריאָה
עִם גּוף כְּמַפַּת שֻלְחָן מֵעור

עִם שָׁדִים גְּדולִים וְנֻקְשִׁים
אֶפְשָׁר בְּמִטַּת שִׁכּור, מְשֻׁוָּגע, נַוָּד
לְזַהֵם את טֹהַר הָאַהֲבָה

אֶפְשָׁר לְהַשְׁפִּיל בְּחָכְמָה
אֶת כָּל הָחִידוֹת הַמֻפְלָאֹות
אֶפְשָׁר לִפְתֹּר לְבַד תַּשְׁבֵּץ
אֶפְשָׁר לְבַד לִשְׂמֹחַ לַשְּׁוָא עַל גִּלּוּי הַתְּשׁוּבָה
תְּשׁוּבַת שָׁוְא, כֵּן חֲמֵשׁ אוֹ שֵׁשׁ אוֹתִיּוֹת

אֶפְשָׁר לִכְרֹעַ חַיִּים שְׁלֵמִים
בְּרֹאשׁ מֻרְכָּן לְרַגְלִי מַצָּבָהּ קָרָה
אֶפְשָׁר לִרְאות אֶת אֱלֹהִים בְּקֶבֶר אַלְמונִי
אֶפְשָׁר לִרְכֹּשׁ אֱמונָה בְּמַטְבֵּעַ חֲסַר עֵרֶךְ
אֶפְשָׁר לְהֵרָקֵב בְּחַדְרִי מִסְגַּד
כְּזָקֵן הַמְדַקְלֵם שִׁירִי קִינָה
אֶפְשָׁר כְּמוֹ אֶפֶס בְּחִסּוּר וְחִבּוּר וְכֶפֶל
לְקַבֵּל תָּמִיד תּוֹצָאָה שָׁוָה
אֶפְשָׁר לְדַמְיֵן אֶת עֵינַיִךְ בְּגֹלֶם  זַעֲמָן
כַּפְתּוֹר דָּהוּי שֶׁל נַעַל בְּלוּיָה
אֶפְשָׁר לְהִתְיַבֵּש כְּמַיִם בִּשְׁקַעֲרורִיֵתך

אֶפְשָׁר אֶת יָפְיוֹ שֶׁל רֶגַע אֶחָד
לִטְמֹן בְּבוּשָׁה בְּתַחְתִּית תֵּבָה
כִּתְמוּנַת בָּזָק שֶׁחָרָה וְנִלְעֶגֶת
אֶפְשָׁר בְּמִסְגַּרְתּוֹ  הָרֵיקָה שֶׁל יוֹם
לִתְלוֹת תְּמוּנָה שֶׁל נִדּוּן, שֶׁל מְנֻצָּח אוֹ צָלוּב
אֶפְשָׁר לְהַלְבִּישׁ בְּפָנִים קְטַנִּים אֶת הַקִּיר הַסָּדוּק
אֶפְשָׁר לְהִתְעַרְבֵּב בִּתְמוּנוֹת חֲלוּלוֹת עוֹד יוֹתֵר

אֶפְשָׁר לִהְיוֹת כְּבֻבות מִמּוּכָנוֹת
לִרְאוֹת אֶת הָעוֹלָם בִּשְׁתֵּי עֵינֵי זְכוּכִית
אֶפְשָׁר בְּקֻפְסַת לֶבֶד
עִם גּוּף מָלֵא קַשׁ
לִשֹׁן שָׁנִים בֵּין קִפלֵי תַּחְרָה ופָּיֶטִים
לְכָל לְחִיצָה שֶׁל יָד מֻפְקֶרֶת
לִצְעֹק וְלוֹמַר בְּלִי סִבָּה
“אָה, אֲנִי מְאֹד מְאֻשֶּרֶת”

השיר המנוקד לעברית מופיע בספר ״לידה אחרת״. הוצאת קשב לשירה, תרגום מפרסית: סיוון בלסלב. 2012

* השיחה בין אלהם רוקני למחסן מחמלבף מופיעה בקטלוג תערוכתה של רוקני ״יוסף אבאד״
מוזיאון ת״א, פברואר-אפריל 2014
אוצרת: ענת דנון-סיון