להמתיק את מר המוות

“החיים אינם עושים לעולם דבר חוץ מלחקות את הספר, והספר הזה עצמו אינו אלא רקמה של סימנים, חיקוי אבוד, מורחק לנצח” (רולאן בארת, “מות המחבר”, רסלינג, תל-אביב, 2005, עמ’ 15)

“מחול המוות” (Dance Macabre), כותרת התערוכה בגלריה בנימין (אוצר: ד”ר ערן גילת), הוא מושג השאול מאמנות שלהי ימי הביניים. הוא נקשר בעיקר עם המגפה השחורה, שבעקבותיה המוות שרה בכל. באמנות התקופה מתוארים שלדים המזמינים למחול ורוקדים בעליצות מסביב לכל בן-אנוש אפשרי. דימויים אלה נועדו לסמל את היותו של המוות משותף לכל, לעני ולעשיר, למלך ולאיכר. נושא זה זכה לביטויים רבים לאינספור באמנות ובספרות, ונבע מתוך החרדה הקיומית המשותפת לכל חי באשר הוא.

ההתמודדות עם חרדת המוות קיבלה ביטוי בתרבויות שונות ובאופנים מנוגדים: בעוד שעבור הפרעונים המצרים הוכנו פסלי גרניט מסיביים שנועדו לשמש כלי קיבול שבהם תשכון הנשמה לנצח, ביוון הקלאסית רוכך מר המוות באמצעות פיתוח העיקרון של “מוות יפה” (Kalos Thanatos), שהוא מות גיבורים בשדה הקרב למען המולדת. דמות הלוחם-האתלט מגן המולדת תוארה עוד במאה השישית לפנה”ס בדימויים פיסוליים, כאשר חיוך מוזר נסוך על פניו. חיוך זה סימל את תהילת הלוחם, שהבטיחה שמותו לא היה לשווא.

העובדה שהמוות מובטח לכל הביאה את אצילי רומא העתיקה לחיי נהנתנות, או כדבריו של העבד המשוחרר העשיר כקורח טרימלכיו, שהטיף לחיי עונג תוך שהוא מצביע על שלד שניצב לצדו: “הוי, בני תמותה עלובים, אנחנו נטולי כל ערך בסך-הכל, כמוהו כולנו נהיה כשייקח אותנו השאול. לכן בואו, נמצה את החיים כל עוד ניתן” (ארביטר, “סטיריקון”, בתרגום אריה חורשי(. ניסיון אחר להתמודד עם המוות בעת העתיקה היה באמצעות פולחני המיסטריות, שהבטיחו אשליה של התמזגות עם האלוהות וחיי נצח בעולם הבא.

העיסוק במוות, כיליון וחידלון הוא תדיר באמנות העכשווית, ותקצר היריעה מפירוט היצירות העוסקות בנושא זה. עם זאת, עבודה שהוצגה לאחרונה בביאנלה בוונציה 2013 (בחלל הארסנל), וראויה לציון כפרפרזה על דימויי השלדים המחוללים מימי הביניים, היא המיצב המונומנטלי “ונציאנים” של האמן הפולני פאבל אלטהאמר.

את החלל עצום הממדים מילאו עשרות דימויי שלדים עם רצועות וגידים, וכן נוכחות “אנושית” כביכול, שהוענקה להם באמצעות תיאורם בתנוחות ובהבעות אנושיות. הדמויות פונות זו אל זו, וכמו מדברות ומתייחסות זו אל זו, כאילו היו הן יצורי אנוש חיים. יצירה זו נובעת מתפיסתו של אלטהאמר את הגוף ככלא לנשמה, תפיסה ניאו-אפלטונית ביסודה, שאליה נתייחס בהמשך.

השאלה העומדת לדיון בהקשר לתערוכה “מחול המוות” היא, אם כן, מהו ייחודה של תערוכה זו על רקע העיסוק הנרחב לאין ערוך בתולדות התרבות בנושא זה? אבקש לטעון כי בחירת העבודות לתערוכה זו ואופן הצבתן עשויים לספק תשובה לשאלות אלו.

בשר דיונון אפרפר

מיד בכניסה לגלריה לוכדות עיני הצופה את עבודותיו של ערן גילת, שהוא גם אוצר התערוכה, הניצבות על הקיר השמאלי. העבודות הן תצלומי טבע דומם לכאורה שערך האמן, ומזכירות ציורי ואניטס וכן ציורי “ארוחת בוקר” הולנדיים אופייניים מן המאה ה-17, כשל פיטר קלאס למשל.

באופן הדומה לציורי הוואניטס ההולנדיים, משלב גילת דימויים המסמלים את זמניות הקיום האנושי, כגון שעון, המבקש להזכיר את קוצר חייו של האדם (Menento Mori), אלא שאת כלי האוכל החליפו כעת כלי ניתוח כמו מספריים, צבת ומזרק, ואילו המזון הפך לבשר דיונון אפרפר, ריאות או מוח בקר המונח בצלחת כאילו היה מנה קולינרית עילית. כנוירוביולוג נחשף גילת פעמים רבות למראה של רקמות חיות, וכעת הוא מעמת את הצופה עם דימויים גשמיים אלו, וכך מנכיח הלכה למעשה את ארעיות נוכחותו של האדם עלי אדמות.

בקיר הימני, מול עבודותיו של גילת, מוצגים שני ציורי שמן על בד של הציירת שירלי פקטור, המעמתים אף הם את הצופה באורח נוקב עם רקמת החי. עם זאת, ולמרות הריאליזם החד, מרחיק המדיום הציורי את הדימויים מן העולם הריאלי, וכך הם הופכים למסמן סימבולי יותר מאשר ריאלי. סמליות זו נוצרת אף מעצם הדימויים עצמם: בציור האחד מתוארות אצבעות השלובות באגרוף עז, וכך כמו ממחישות הלכה למעשה את עקרון הממנטו-מורי, המגולם גם במושג המוירה היווני – הגורל שנקבע מראש ושממנו אין מילוט. בציור שלצדו נראה דימוי של ורד בשרני קמל והולך, כמשל על החיים המתבלים ואוזלים.

בדימוי ציורי זה יש שניוּת, שכן הוא עשוי להיראות גם כנתח בשר, וכך לשמש מקבילה לדימויי הבשר בתצלומיו של גילת הניצבים מנגד. דימוי זה מאזכר את עבודותיו של מארק קווין, שהוצגו בתערוכה מיוחדת בביאנלה 2013, וביניהן הציור “דרך כל בשר”, שבו חתיכות בשר נא ממלאות את היריעה של בד גדול מידות, ועליהן שרועה אשה הרה עירומה (דמותה של הדוגמנית לארה סטון). באופן זה מעמת האמן את האסתטי עם המכוער ואת החיים עם המוות.

עימות דומה קיים בעבודתה של סיגלית לנדאו “גדנסק, 2011”, המוצגת בהמשך הקיר, שהיא קטע מעבודת וידיאו שהוצגה בביאנלה 2011. עבודה זו היא מוקד המסיט את המחשבה מן הדימויים האורגניים והמראה הגשמי של המוות לכיוון מחשבה סימבולי בהקשרים שונים.

נעלי העבודה המכוסות מלח לאחר שהוטבלו בים המוות הונחו על מים קפואים במפרץ גדנסק, פולין, תוך שהאמנית מתעדת את שקיעתן. הנעליים מעוררות מיד את זכרון צעדות המוות בתקופת מלחמת העולם השנייה, שבמהלכן נרצחו עשרות אלפי יהודים בסבל בל יתואר. עם זאת, יש בעבודה מימד אסתטי מיוחד במינו, הנובע, כפי שניסח גדעון עפרת, מן המפגש הקסום בין קרח למלח. עבודה זו נעשתה, לדברי עפרת, כמחווה לפועלי גדנסק, ומסמלת את ערכי העבודה שאבדו כתוצאה מניצול כוח עבודה זול.

נקודת מבט זו מרחיבה את הדיון במוות לכיוונים מטפוריים, הגם שיש לציין את עיסוקה הענף של לנדאו בנושא המוות ובדימויים קורפוריאליים בעבודות מונומנטליות-אקספרסיביות אחרות, בעלות אופי אפוקליפטי, כגון מיצבי “הארץ” (2002) ו”הפתרון האינסופי” (2005), ועבודות אחרות.

האופי המונומנטלי של המיצבים הללו מקנה להם מימד מיתולוגי המזכיר מסעות הרי אסון וגורל של גיבורים מיתולוגיים כהרקולס ואודיסיאוס. גיבורים אלה אף היו בין היחידים ש”זכו” לחדור לשאול בעודם בחיים, ולצאת ממנו, לאחר שנפגשו עם צללים ונשמות. בהמשך לכיוון זה, הנעליים הטבולות במלח והשוקעות בקרח מזכירות את נעליהם של ענקים מיתולוגיים, כדימוי הרווי בזכרונות ממסעות הירואיים ומעשים גדולים (Megala Erga). גיבורים מיתולוגיים אלה זכו בחיי נצח בתודעה התרבותית, וכך, למעשה, ניצחו את המוות.

תכריכים שנפרמו

רישומיו של רני פרדס מציגים דימויים היברידיים בעלי אופי כמו-מיתולוגי אף הם. באחד מופיעה גולגולת שכמו כוסתה ברקבובית, משל פרצה לפתע מתוך עולם הצללים של השאול. רישום אחר מציג דימויי גבר ואשה שכמו עברו מטמורפוזה בעולם שמעבר לעולם הגשמי, ואולי האלמותי, והם משתייכים כעת למקום אחר, אפל, שאינו נתון לחוקיות הפיזיקלית של העולם הארצי. דמות האשה נראית אוחזת בשד מיניק בעוד נחש כרוך על ירכיה.

הנחש סימל בעולם העתיק רפואה וכן לידה ותחייה מחדש בשל השלת והתחדשות עורו, וכך גם השד. באופן מקביל מודגש בדמותו של הגבר איבר המין, שנתפס אף הוא בתרבויות עתיקות כמקור החיים. שתי דמויות אלו איבדו את ראשיהן, ובמקומו הוצבו חפצים שמקורם אינו ברור. העימות בין הדימויים המסמלים החיים לבין ביטול המימד האנושי המתגלם בראש החסר הוא כעימות בין החיים והמוות, בעולם חשוך המואר על-ידי כמה כוכבים.

באופן הצבה זה נוצר מערך המוביל באופן הדרגתי מן הגשמי אל החלומי, וכך מאפשר התפתחות פרשנית לכיוונים שונים, דבר שיגיע למיצוי במקבץ העבודות הבא, כפי שייראה להלן, ויהיה בעל חשיבות לגבי משמעותה של התערוכה בכללותה.

בנישה שמול עבודותיהם של לנדאו ופרדס ניצבות עבודותיה של האמנית מירה מיילור, המעגנות את מכלול ההיבטים ומובילות לכיוונים נוספים. אכזריותו של המוות מסומלת באמצעות מדקרות מאדימות וחדות, שעשויות להיתפס גם כקרני חיה שהוקרבה וכחיזוק לדימויי הבשר שהוצגו בקדמת הגלריה. מול עבודה זו ניצב דימוי של ראש אדם המבצבץ מבעד לבד, כמעין תכריכים שנפרמו. ההקשר המיידי העולה לנוכח דימוי זה הוא “העבדים”, הפסלים הלא גמורים של מיקלאנג’לו, שמדמים למעשה את הנפש המבקשת להיחלץ מן החומר ולהשתחרר מן העולם הגשמי, בהתאם למחשבה הניאו-אפלטונית שרווחה במאה ה-16 ואליה נחשף מיקלאנג’לו.

עבודה אחרת של מיילור, דומיננטית מאוד, היא דימוי של גולגולת המצופה בשברי זכוכית, הממוקמת על מראה שמונחת על מצע של ורדים שחורים. היצירה מתכתבת עם הגולגולת מצופת היהלומים של דמיאן הירסט, שהיא בבחינת הקצנה של עקרון הממנטו-מורי המגולם הן בעולם הרומי והן בדימויי הטבע הדומם ההולנדי, כרוצה לומר – גם יופיו של המוות לא ישכיח את דבר קיומו, ואף אם ננסה להסתירו ביפה מכל, מתארו יישאר לעד.

המשחק בין הזכוכית המצפה את הגולגולת לבין המראה יוצר משחקים והשתקפות של הצופה, הרואה את דמותו מוטבעת מאחורי הגולגולת, מה שמחזק את הנכחת המוות והיותו שורה בכל. כביטוי אופטימי משהו ניצב למרגלות העבודה ארגז פתוח שממנו מבצבצים כדורי זכוכית שקופים וקלילים, כמעין בועות סבון הפורצות ומבקשות להשתחרר מחיבוקו של תיל דוקרני, בהקבלה לדימוי הראש המבצבץ מן התכריכים, וכמעין הבטחה לשחרור מעול הגשמיות. דימוי זה משלים את התערוכה וסוגר מעגל: מן המימד הגשמי-קורפוריאלי ועד למימד רוחני משהו, המתרפק על נסיונות עתיקים להמתיק את מר המוות. ייחודיותה של תערוכה זו, אם כן, בסגירת המעגל בין ההיבט הפיזי לרוחני, וכך יצירת מוצא מן האופל והמחשכים של ממלכת האדס.

התבוננותי בתערוכה היא פרשנות אישית המבקשת להיות מעוגנת בהקשרים תרבותיים, מה שמעלה בזיכרון מקור הגותי הנוטל את הדיון בנושא המוות לכיוון מטפורי ושונה: החיבור “מות המחבר” של רולאן בארת (1967). במסה זו דן בארת במוות אחר, הוא מותו הסמלי של המחבר, המאפשר את קריאתה של היצירה על-ידי הצופה, תוך שהוא קובע: “האחדות של הטקסט אינה במקור, אלא ביעד שלו”, וכן: “הולדתו של הקורא דורשת את מותו של המחבר”. המחבר, למעשה, אינו מת, שכן הטביע את דמותו ביצירתו. היצירה, אם כן, נשארת לעד, ופרשנותה נולדת ומתרחבת, מכה גלים ומשנה צורה, וכך מבטיחה את הניצחון המיוחל על המוות ואת הרוח החיה לנצח.

התערוכה, המוצגת בגלריה בנימין, רח’ צ’לנוב 28, תל-אביב, תינעל ב-11 בינואר 2014. שעות פתיחה: רביעי, 11:00–14:00, חמישי, 16:00–19:00, שישי, שבת, 11:00–14:00.