עיר מעורבת? על הנייר

אם אנחנו רוצים ליצור מרחב רב-תרבותי מאפשר, שבו הפחד מפנה את מקומו לצמיחה, יצירה ועתיד משותף – אזי לערים כמו חיפה יש דרך טובה וזמינה ביותר לשתול את הזרעים למציאות כזו. המסלול עובר בקרב ילדי בית-הספר והגן. מאמר מגיליון “חיפה. מרחב מעורב“, דצמבר 2013

בישראל תשע ערים שנחשבות מעורבות: ירושלים, תל-אביב–יפו, חיפה, עכו, רמלה, לוד, מעלות-תרשיחא, נצרת-עילית ובאר-שבע, ויישוב אחד שהוא כפר שיתופי, יהודי-ערבי, נווה-שלום. אבל אם נבחן את רמת המעורבות, נראה שהיא מוגבלת ביותר, וחיפה, נושא גיליון זה, אינה שונה מכל עיר מעורבת אחרת.

בסך-הכל יש מעט מאוד מגורים משותפים של יהודים וערבים באותו בניין, רחוב או שכונה; רוב היהודים חיים על הכרמל ורוב הערבים בעיר התחתית. יש היוצאת מן הכלל, שכונת כבאביר, אבל גם שם מדובר במובלעת ערבית קטנה שאינה באמת מעורבת. 

מעורבותה של העיר ממשיכה, שלא בשונה מתל-אביב–יפו, להתבטא באפשרות לרדת לוואדי ביום שבת או בחגים, כאשר אי-אפשר לקנות את מה שצריך בחיפה היהודית, ולהשביע את רעבונו, צמאונו או חדוות הקניות של התושב היהודי. בכיוון ההפוך, מהעיר התחתית אל הכרמל, יש שמועות על תושבים שעולים לשבת בבתי-הקפה שלאורך ציר הנשיא, מורייה, חורב –  אבל לא הרבה יותר מזה.

ולנו יש פלאפל

כמו במקומות אחרים, גם בחיפה היהודים חיים זה ליד זה. אנחנו לא באמת מתערבבים עם השכנים שלנו, ולא משנה מי הם. הילדים שלנו משחקים בחצר או ברחוב עם הילדים של השכנים, ובגנים מסוימים ובכיתות היסודי יש פעילויות שבהן גם ההורים מגיעים ומתקיימת אינטראקציה בין זרים (99.5% מהם בני אותן דת ועדה), אבל ביום-יום, החברה המערבית מחזיקה, בכוונת מכוון, באינדיבידואליזם קיצוני, שבישראל אף מוקצן יותר (מתי בפעם האחרונה אמרת שלום לבן-אדם זר ברחוב, בחניה או כשנכנסת למעלית?).

כשזה מגיע להתערבבות חוצת לאום, המצב קשה עוד יותר, מסיבות מובנות. וכך, יהודים וערבים חיים זה לצד זה בצורה זו או אחרת, בערים מעורבות וגם בערים שכנות. טירה וטייבה ליד כפר-סבא ורעננה, כפר-קאסם ליד ראש-העין, רמלה ולוד ליד ראשון ורחובות, פורדיס ליד זכרון-יעקב וג’אסר א-זרקא ליד קיסריה, אבל בסופו של דבר הערבוב מסתכם בלא הרבה יותר מאשר ללכת לקצב או לסופר או לירקן או לחומוסייה בכפר או ביישוב הערבי הקרוב.

היסטורית אין בכך הפתעה גדולה. על-פי רוב, הציונות התייחסה למרחב הזה כמרחב ריק ומעולם לא הסתירה את כוונותיה “להפריח את השממה”, להלבישה “שלמת בטון ומלט” ולהפוך אותה לבית לאומי לעם היהודי. גם בהיסטוריה הקרובה יותר הביטויים שהשתמשו בהם מנהיגי ישראל ביחס למיקומה ואופייה של ישראל היום הם סינגפור או “שווייץ של  המזרח התיכון”. מעולם לא חלק מהמזרח התיכון. השאיפה היא לאירופיזציה של המרחב. כאשר לא היתה ברירה, כמו במקרה המזון, שבו אימץ החיך הישראלי בחום את המטבח הפלסטיני המקומי, אזי ניכסה הציונות לעצמה את המטבח הפלסטיני כשלה, כפי שהשיר “ולנו יש פלאפל” מלמד. 

וכך, למעט מיעוט מבוטל של אנשי רוח יהודים כמו אנשי ברית-שלום, שראו את הפוטנציאל שבמרחב משותף (אפילו אם, כמו ז’בוטינסקי, רק אחרי שהערבים יבינו בדרך הקשה שהיהודים באו כדי להישאר) – מאמץ כן ואמיתי למרחב משותף מעולם לא היה בראש מעייניהם של מנהיגי המדינה או של אזרחיה, וחיפה אינה שונה בכך במאום מכל עיר אחרת בישראל.

בחסות משלם המסים האמריקאי

ולמרות הכל יש סיבה לאופטימיות. הערבית והערביות הולכים ותופסים מקום מרכזי יותר בתרבות הישראלית. הסדרה “עבודה ערבית” בפריים-טיים של ערוץ 2 היא רק דוגמה אחת לכך. להקות וסולנים ישראלים שרים טקסטים בערבית ומנכיחים באופן הולך וגובר את הערבית במרחב הציבורי.

אם יש מה שמייחד את חיפה וערים מעורבות אחרות זה פספוס ההזדמנות. אם אנחנו רוצים ליצור מרחב רב-תרבותי מאפשר, מרחב משותף שבו הפחד מפנה את מקומו לצמיחה, יצירה, סינרגיה ועתיד משותף – אזי לערים כמו חיפה יש דרך טובה וזמינה ביותר לשתול את הזרעים למציאות כזו. המסלול עובר בקרב ילדי בית-הספר והגן.

והרי דוגמה מנסיוני האישי. אני משמש מנכ”ל של ארגון דו-לאומי בשם איפקרי – מרכז ישראל-פלסטין יוזמות אזוריות. הארגון מנהל פרויקט במימון משלם המסים האמריקאי, שלוקח בני נוער יהודים וערבים בכיתות ט’ וי’ בערים מעורבות ומעביר אותם תהליך שמתחיל במפגשים חד-לאומיים, נמשך בסמינר דו-לאומי ומסתיים בעבודה משותפת על פרויקט קהילתי שבני הנוער מתכננים ומבצעים. 

אחת הקבוצות הדו-לאומיות בתל-אביב–יפו ביצעה פרויקט קהילתי עם ילדים בכיתות ג’ מבית-הספר לטבע, חברה וסביבה בתל-אביב ובית-הספר חסן ערפה ביפו. מהשיח של קבוצת הנערות והנערים הללו עלה שאילו ניתנה להם הזדמנות להכיר את ה”אחר” בגיל צעיר הרבה יותר, רבים מהסטריאוטיפים והדעות הקדומות שהיו להם לגביו מעולם לא היו נולדים, ובעקבות כך היה מתחיל תהליך של שינוי גם במעגלים שסביבם.

כשאומרים לי “מרחב מעורב” אני חושב על הבר האהוב עלי ביפו, אנא-לולו. בר שהוא אחד מהדוגמאות הנדירות למרחב מעורב באמת. מרחב שבו יהודים וערבים מדברים, בעברית ובערבית, רוקדים ביחד בערבית, מזרחית, טורקית, פרסית ומרוקאית לכמה שעות, כל שבוע חיים ביחד, ממש. מה שאני כל-כך אוהב באנא-לולו הוא העובדה שככה אני רוצה, בגדול, שהמרחב ייראה. מרחב רב-שפתי, רב-תרבותי, רב-צבעים ואינטראקטיבי. מרחב שבו גברים ונשים, יהודים, ערבים, רוסים, להט”בים וכל אדם יכולים ליהנות, להפרות ולהעשיר את חייהם. 

גם ביטלס וגם שיח’ אימאם

כדי להגיע ליום הזה צריך שכל ילד בישראל יסיים 12 שנות לימוד כשהוא מדבר ערבית. לא צריך להחליף את המטען התרבותי שלנו. אין בזה צורך ואין ממה לפחד. כולנו יודעים שיש ביכולתנו להיפתח ליותר מתרבות אחת. אנחנו מסוגלים ליהנות ממוזיקה מזרחית, קלאסית, ג’אז, ישראלית, ערבית, טראנס, היפ-הופ ועוד. גם ביטלס וגם שיח’ אימאם, גם צרויה שלו וגם אלי עמיר, גם חאלד חוסייני וגם מחמוד דולתאבאדי וגם אליס מונרו.

לחיפה יש הזדמנות, אם רק תרצה בכך, שמכיתה א עד כיתה י”ב כל תלמידי בתי-הספר הערביים בעיר ייפגשו עם כיתה מקבילה יהודית. פרויקט כזה לא קשה לתכנן או לבצע, אם העירייה באמת רוצה: שלושה-ארבעה מפגשים שנתיים יכולים ליצור מציאות שונה לחלוטין של שבירת חומות, פחדים וחסמים. 

כאשר מצרפים לכך לימוד הרבה יותר אינטנסיבי של השפה הערבית מגיל צעיר ועד כיתה י”ב, הרי שחיפה יכולה באמת להפוך להיות הדוגמה לעיר מעורבת ומעורבבת שבה יהודים וערבים חיים, יוצרים, מבלים, מדברים ומתקיימים זה ליד זה וזה עם זה. כך יכולה העיר להפוך סיסמה ריקה מתוכן של עיר מעורבת למציאות.

דן גולדנבלט הוא מנכ”ל משותף של איפקרי (ישראל-פלסטין, יוזמות אזוריות) וחיפאי לשעבר.