זכות שיבה לוקחים, לא מקבלים


זהייה קונדוס קוראת ב”עודה, עדויות מדומיינות מעתידים אפשריים”, קובץ סיפורים שיתרחשו במציאות שאחרי שיבת הפליטים. מאמר מגיליון “חיפה. מרחב מעורב“, דצמבר 2013

לא היה לי קל להחזיק ב”עודה” כשאבא סיפר לי שעמי אשר, אחד מתלמידיו הטובים ואחד המתרגמים, נתן לו אותו במתנה. כשפתחתי את הספר ציפיתי לקרוא כנהוג איזושהי מלה ממעניק הספר. אבל העמוד הראשון היה ריק. עמי לא כתב. שאלתי את עצמי למה. שאלתי את אבא למה. “למה, מה היית מצפה שיכתוב?”, שאל אבא בחיבה והמתין לתשובה.

אבל לא בגלל זה היה לי מרגש להחזיק בספר. הרי ידעתי על הפרויקט והייתי בפאנל הראשוני שהיה אמור לנסח את ה”קול קורא” שמזמין לכתיבה. התבחבשנו על פסקה אחת ובסוף הפסיקו המיילים לזרום. כשקיבלתי מייל מדבי פרבר, רכזת המערכת והמפיקה, להזמנה לכתוב לפרויקט, אמרתי לה, אני חיה בעבר. אני כותבת על מה שקרה לפני 100 שנה. לא אוכל לדמיין את העתיד.
לעצמי חשבתי, לא יהיה כאן טוב. לא יהיה. במיוחד ליהודים לא יהיה טוב. הם יפסיקו להיות אדונים, זה בטוח. השאלה כמה מהם בכלל יישארו, כמה תינתן להם בכלל אפשרות כזו, הרי לא אני זו שתחליט. מה אני אכתוב, שאני יכולה להחביא בביתי רק חמישה? שהמבט שלהם אלי היום יהיה המבט שלי אליהם בעקבות המלחמה?
מה שבאמת הייתי צריכה להגיד לדבי זה ככה: זכות שיבה לוקחים, לא מקבלים, בניגוד לחוק זכות הקדימה שמלמדים במבחן התיאוריה. וכמישהי שמתענגת על שמירה על החוק הייתי צריכה להוסיף שאני רוצה להיות חכמה ולא צודקת, שכשרואים צומת פקוק, מחכים מחוצה לו ולא נכנסים אליו.

ניר דבוראי – לאון בלום 2. קולאז’ הדפסי כסף, 60/60 ס”מ, 2012

בגלל הסיפור של מתי שמואלוף פיספסתי את התחנה לאוניברסיטה וירדתי בבני-ברק. כשהנהג, במקום לנסוע, ירד לשתות קפה בתחנת האוטובוסים, אחד הממתינים רטן כלפיו, “מה זה? איזו חוצפה!”. ואני, ללא שום כוונה שלא להגיב, הפצרתי בו להירגע, “ככה זה במזרח, כלום לא קורה בזמן”. 

איש דתי שעמד על המדרכה ניסה לשבש את הביטחון המופרז בקביעה שלי ואמר, “אם את הצעירה אומרת ככה, אם את לא נותנת תקווה לשינוי, כלום לא יתפתח כאן”. הינהנתי, חושבת, איזה כיף שאיש דתי יהודי מדבר אלי, הרי הוא אינו יודע שהוא מדבר אל אשה לא רק ערבייה, אלא גם דתייה. מעניין מה יחשוב אם יידע, על מה ידבר קודם, על זה שאני יותר מדי ערבייה או על זה שאני לא מספיק דתייה?

משמחת המפגש בינינו רציתי להעניק לו מתנה, לתת לו להרגיש שהוא צודק, הרי הוא צודק באיזשהו אופן. אתה יודע, אמרתי לו מתחכמת, כל עוד הנהג היה בתוך האוטובוס היתה לנו תקווה שהוא ייסע בזמן, ברגע שהוא יצא ממנו מותר לנו להתלונן, לא? מהשתיקה שלו הרגשתי שזכיתי בטיעון, אבל בו בזמן, ובגלל התעוזה שלי לדבר יותר ממשפט יחיד, הסגרתי את זהותי והוא גילה אותי. אבל הגילוי שלו לא הדאיג אותי. הרגיעה אותי המחשבה כשנזכרתי במשפט שאבא תמיד אומר לנו, “אם אתם נראים יפה, או עושים דברים טובים, תראו שאתם ערבים, שיידעו”.

בעקבות הסיפור של עומר אל-ע’בארי, אחד מעורכי הספר, חציתי את גבולות האסור, התכתבתי עם שתי הוצאות לאור ערביות, אחת בכוויית ושנייה בביירות, בנוגע לרומן שכתבתי לפני שנתיים ולא מוצאת לו מתעניינים. בעודי כותבת את המלים לבי דפק בחוזקה, רציתי לצטט את רוח התקווה של עומר, לספר להם שפחות משלוש שעות ברכבת מיאפא לביירות אוכל להיות אצלם. לא יודעת מה איתם, איך הם הרגישו במשרדם, מאיזה נוף הם קראו את המלים שלי ואילו רטטים לא רצוניים עברו בגופם לקבל מייל מיאפא. חשבתי לעצמי, יהיה טוב אם מקבלת המייל יש לה סבתא מיאפא, או שמתי בדרכו לבגדד עבר אצלם במשרד לראות מקרוב את עבודת התרגום לספרו האחרון וסיפר להם שאין מספיק כותבות בעיר והם יתלהבו וייתנו לו לעשות את הלקטורה.

את קטעי הפרוזה שתירגם יהודה שנהב-שהרבני לעברית ועיבד לכדי מחרוזת קראתי בחדר של האחיות שלי לפני שיעור הנהיגה. המורה הישיש שלי מספר כל-כך הרבה סיפורים. לאחרונה גילה לי שהוא מתכנן להוציא ספר שיישא את הכותרת “יומנו של מורה נהיגה”. שם מעניין בהחלט, חשבתי, וגם אמרתי לו. “אני מתנצל, יא עיוני, שאני מספר לך יותר מדי סיפורים אישיים, לא יודע למה אני מספר לך אותם בכלל”. תירגע, בני, אני עונה לו, סיפורי החיים שלך הם חומר בשבילי. באמת, זהייה? שאלתי את עצמי, באמת לא אכפת לך שהוא מספר לך סיפורי אהבה נועזים ברגעים שאת מנסה לתאם בין המבט במראה לאיתות? 

בקניון בת-ים ביקשתי מבני להוריד אותי כדי לקרוא עוד קצת מהספר ולקנות פיג’מות לאייתנה וכרים. “אני אצטרף אלייך, את תקראי בספר הזה שלך ואני אקרא בעיתון וכולם יחשבו איזה זוג משעמם זה, אין להם כוח לדבר זה עם זה”. כשהתיישבנו בבית-הקפה, קיבלתי מבט נוזף מאשה יהודייה קשישה שישבה בשולחן ליד. ניסיתי להתעלם ממנה. הראיתי לבני את הספר, סיפרתי לו שיש כאן סיפורים של סופרים פלסטינים ויהודים שמנסים לדמיין איך יהיה אחרי השיבה. “נו, ומה אומרים היהודים?” מה, מה אומרים היהודים? תפס אותי לא מוכנה.

כריכת הספר

את הסיפור של תומר גרדי, העורך השני של הספר, התחלתי לקרוא אצל רופא השיניים והמשכתי אצל פאני בתור לשפם וגבות. היא עבדה שמונה שנים אצל סיידה הספרית בקומה השנייה, אבל זה שנה וחצי שהיא עצמאית. “יש לי לקוחות מכל עבר”, הסבירה בקול רציני. “את מכאן, לא, נכון?”. לא, כן, מכאן, בטח שמכאן, ממשפחת קונדוס. “אהה, אני מכירה את ג’ומאנה, פאתנה, וופא, רשא… רשא כל שבוע אצלי, אני קוראת לה, תעאלי, יא מתוקתקת”. אני ההפך, סיפרתי לפאני, חצי בצחוק, חצי ברצינות, מזמינה אותה לצחוק אותי, אני עושה כשבאמת צריך.

אבל פאני במקום לצחוק אמרה, “מגיעים אלי היום איזה עשר בנות מהתנחלות מאל-חליל. הגיעו פעם לאכול שווארמה אצל חאג’ כחיל וראו את המקום, נכנסו להרכיב ציפורניים ומאז הם אצלי”. את יודעת, סיפרתי לה, אלה הסוג הכי מכוער במתנחלים, הם עושים להם את המוות שם. “אני יודעת”, היא ענתה לי, “אבל הן לא דתיות בכלל, את יודעת באיזו שעה הן מגיעות היום? בעשר ורבע בלילה, אין מקום, הסברתי להן, יש מחר חתונה אצל משפחת אבו-מנה ואני עמוסה עד מאוחר. אבל הן התעקשו”. אחרי כמה נשימות קצרות הוסיפה, “מביא אותן נהג ערבי”. היא אמרה זאת במבט מאשים, ואת גבותיה שצבעה בחום כהה הרימה גבוה.

“עודה”, עורכים: עומר אל-ע’בארי ותומר גרדי. רכזת מערכת ומפיקה: דבי פרבר. כותבים: עמר אל-ע’בארי, עלא חליחל, דניאלה כרמי, צבי בן-דוד-בנית, אסראא כלש, יהודה שנהב-שהרבני, חובאם עת’מאן, מתי שמואלוף, אמל אקעיק, עדי שורק, חנא עידי, תומר גרדי. מתרגמים מעברית: אל-טייב ע’נאיים. מערבית: עידן בריר וברוריה הורביץ. מאנגלית: עמי אשר ואל-טייב ע’נאיים. הוצאת עמותת זוכרות ופרדס הוצאה לאור. ספטמבר, 2013. 205 עמודים.

זהייה קונדוס היא יפואית, כותבת סיפורים קצרים, מנחת קבוצות שיח פלסטיני-ישראלי ודוקטורנטית בבית הספר למדעי התרבות באוניברסיטת ת”א.