הספרייה בארמון

The Library is unlimited and cyclical. If an eternal traveler were to cross it in any direction, after centuries he would see that the same volumes were repeated in the same disorder (which, thus repeated, would be an order: the Order).

The Library of Babel, Jorge Luis Borges

“הארמון האנציקלופדי”, התערוכה הבינלאומית שאצר מסימיליאנו ג’וני בביאנלה הנוכחית בוונציה, מתייחסת לרעיון של מרינו אאוריטי, אמן איטלקי-אמריקאי נשכח. ב-1955 הגיש אאוריטי למשרד הפטנטים האמריקאי הצעה לבניית מוזיאון בשם זה בוושינגטון. המבנה, שתוכנן להיות בגובה 136 קומות, יועד להצגת כל הידע הקיים בעולם. המודל שבנה אאוריטי מזכיר דימויים של מגדל בבל באמנות הרנסנס האיטלקי, מהדהד את ארמון הסובייטים, בניין שנועד לפאר את שלטונו של סטלין, ובאופן מסוים גם את המונומנט לאינטרנציונל השלישי שתיכנן ולדימיר טטלין בשנת 1920, שניהם פרויקטים אדירי ממדים שמעולם לא מומשו.

האנציקלופדיזם, התפיסה שאכן ניתן להקיף את כל הידע, נראה היום תמים. אנציקלופדיות היו אמנם כבר מהעת העתיקה, אבל פריחתן הגדולה היתה במאה ה-19, התקופה שבה האימפריות הקולוניאליסטיות ראו בעוצמתן הוכחה לצדקת דרכן ולחסד האל, וההיבריס התרבותי במערב הוביל לאקסיומה שניתן לסכם תרבות בכך וכך כרכים.

אאוריטי תיכנן את המבנה כהיכל לכל מה שהיה, הווה ויהיה. הרעיון מתקשר לספריות, אמיתיות ובעיקר מיתולוגיות, כך שאפשר שבמובן מסוים בתת-מודע של “הארמון האנציקלופדי” מפעמות ספריות קונקרטיות ומיתולוגיות – הספרייה המצרית העתיקה, שאגדות מספרות שהיא מוסתרת מתחת לפירמידה הגדולה בגיזה או הספרייה באלכסנדריה, שאובדנה בשריפה מסמל את נפילת התרבות הקלאסית.

ספריות כספינות דגל של תרבויות זוכות להד ציבורי נרחב, תהיה זו הספרייה הלאומית הצרפתית, ממפעלות הבנייה של פרנסואה מיטראן, שנחנכה ב-1996 (כאחות לספרייה הוותיקה ברשיליה), או הספרייה הלאומית בירושלים, שהפרשה סביב בחירת מתכנניה היתה בעיקר מקרה מבחן למקומות שמנסים לייצר גניוס לוקי (רוח מקום) יש מאין. ב”ספרייה של בבל” שראה אור בשנות ה-40 בספר “גן השבילים המתפצלים”, שכתב בורחס, מחפשים המלומדים בספרייה אינסופית הבנויה מאולמות משושים אחר אולם ארגמן, שהספרים בו יסייעו להבין את הכרכים בשאר חלקי הספרייה.

ממברנות זכרונות נושמות ומבעבעות

אותו אולם ארגמן מסיפורו של בורחס עולה על הדעת בחלל התערוכה בג’רדיני, שבו מוצגים דפי פקסימיליה מ”הספר האדום” של קארל גוסטב יונג, מאבות הפסיכולוגיה. מבחינות רבות זו עבודת מפתח, הצהרה על ההצעה שמציע ג’וני להרחיב את הדיון ולפתוח את מעגל האמנות גם למה שסווג בעבר כמיסטיקה.

הספר, שקיומו ידוע כבר מראשית שנות ה-60, צויר ונכתב על-ידי יונג במהלך כמה תקופות של עבודה בשנים 1913–1930, שנים שהקדיש למסע פנימי שכינה “העימות עם התת-מודע”. הספר, שבכתיבתו החל לאחר שקשריו האמיצים עם פרויד התפרקו, מורכב מטקסט, חלקו בקליגרפיה מרשימה, ומציורים שכמה מהם נארטיביים ואחרים סמלים מופשטים שנשענים על סמלים דתיים, בעיקר נוצריים, ועל השפה החזותית המשמשת במיסטיקה. הדפים מהספר פורקו כך שהם מוצגים כציורים.

ההצעה של ג’וני נועזת: ערעור על מאפיין של החשיבה המודרנית שצמח בעידן ההארה, ולפיו הרציונליזם הוא חזות הכל. הצגת הספר המצויר של יונג בהקשר של אמנות עכשווית היא חלק מהמהלך שנעשה בתערוכה כלפי הזמן; אם בעבר הקרוב היה תאריך יצירתה של עבודה פרט מרכזי בסיווגה ואופן התקבלותה, הרי שב”ארמון האנציקלופדי”, יותר מאשר בתערוכות אחרות (לרבות הביאנלה ב-2011), עבודות בנות עשרות שנים עומדות לצד עבודות בנות מאות שנים ועבודות חדשות – לא כקוריוז או הפגנה רוחב יריעה היסטורי, אלא כי ראיית הזמן כמרכיב ראשון בקריאת יצירות השתנתה.

ספרים, מדיום עתיק שמנבאים את היעלמותו לטובת ספרים אלקטרוניים, מרכזיים בתערוכה של ג’וני, בביתנים הלאומיים בביאנלה ובתערוכות הלוויין. ב”מוזיאון האנציקלופדי” בולטים 66 ספרים (Scrapbooks) של שינרו אוטאקה היפני (1955). אוטאקה יוצר עבודות המורכבות מהדבקות וציור בספרים, בחוברות וגם במחברות ריקות. הוא משתמש בכל מוצר מודפס, מעיתון ועד דפי פרסומת וספרים, כדי ליצור יומנים עמוסים, כבדים, צבעוניים ומעיקים בשפע עולה על גדותיו (היומנים מזכירים במידה רבה עבודות של גרי גולדשטיין, אמן שאינו מוערך דיו). במקרים אחדים הוא הופך את המחברות לאובייקט שצורתו אינה נגזרת מהשימוש המקורי, למשל קובייה הבנויה ממחברות. התחושה היא של אובייקטים חיים, ממברנות זכרונות נושמות ומבעבעות.

הצגת הספר “בראשית” של רוברט קראמב, אמן הקומיקס האמריקאי המוערך, היא מנקודת המבט הלא-אנתרופולוגית חלק מההתייחסות הנרחבת אל מיתוסים. הספר, שראה אור ב-2009, הוא קומיקס מלא, 207 איורים בדיו שחור, שעניינם ספר “בראשית” התנ”כי על כל היבטיו, לרבות אכזריות ומין. הספר עמד בראש רשימת רבי-המכר בקטיגוריה של רומנים גרפיים של ה”ניו-יורק טיימס”, ובמקביל של ספרים נוצריים באמזון. מיתוס הבריאה הגודיאו-כריסטיאני שווה ערך לכל מיתוס בריאה בתרביות לא מערביות, אולם הוא עדיין נארטיב יסוד בתרבותנו.

מאסת הידע הפכה למבוך

בביתנים הלאומיים של ברזיל ואינדונזיה מוצגות עבודות פיסול בספרים או כמו-ספרים. האמן הברזילאי Odires Mlászho מציג סדרת עבודות שכאילו נועדו מראש לעמוד לצד התערוכה המרכזית: מכרכים של “אנציקלופדיה בריטניקה” הוא יצר אובייקטים מורכבים המתחברים, נפתחים, נעטפים וסוגרים זה על זה. מאסת הידע הפכה פיזית למבוך בהשראתה של טבעת מביוס (קוריוז מתימטי; צורה דו-ממדית שיש לה צד אחד בלבד ואין למצוא בה כיוון).

בביתן האינדונזי מוצגים ספרים ריקים על שולחנות עץ, חלק ממיצב הציור והפיסול “צל הכניעה” של האמנית טיטרובי (ילידת 1968, פועלת בג’אקרטה). ספרים גדולים מונחים על שולחנות בתי-ספר וניצבים בין ציורי יער, כדיבור על לימוד והבנה, סימן שאלה גדול על האופן שבו אנו תופסים וחווים את העולם, ואולי גם התייחסות להיבט האקולוגי בביאנלה, שבאופן מפתיע מעטות בה ההתייחסויות לסוגיה.

“באי שלי המאושר”, ספר אמן של אורנה אלשטיין, מוצג בכניסה לג’רדיני כחלק ממיצב הכולל גם עבודת וידיאו ואת הציורים שבספר. המיצב אמנם אינו חלק מן הביאנלה, אך הוא משתלב היטב בקונספט האנציקלופדי. הספר הוא תיאור חוויה שנחוותה באיי סיישל ומתקשר למסורת ארוכה של עיסוק מערבי באיים כמטפורות לעולמות אלטרנטיביים, אוטופיים, הנמשך מהעת העתיקה ועד לדוגמאות מודרניות, כמו תיאורי האיים הפולינזיים וטהיטי של גוגן.

הנארטיב מתאר את האיים כגן-עדן שליו, עתיר צמחייה, מזון ומים. רמזים לצדדים המורכבים יותר של הקיום יש בדברי המשורר, הדמות האנושית היחידה שעצם היותה מודעת לאושרה היא הכרה במגבלות האושר. הספר מכיל 25 ציורים ושירה. סגנון הציורים הבהירים מזכיר אקספרסיוניזם גרמני, בעיקר את אנשי הפרש-הכחול, פרנץ מארק, אוגוסט מאקה, גבריאלה מונטר ווסילי קנדינסקי. ברוח אותן תנועות מוקדמות של אקספרסיוניזם, אלשטיין רואה בציור אפיק להבעה והתחברות רוחנית ומדגישה את הקשר בין אמנות חזותית למוזיקה (בסרט הווידיאו המוצג לצד הספר היא מנגנת בפאנטם ומקריאה את הטקסט). האמנות של אלשטיין היא חלק מאותו מבט מחודש על הזמן שמוצע ב”ארמון האנציקלופדי” וממה שאפשר לתאר כפוליפוניה הסגנונית של האמנות המוצגת בו.

“פרנץ קפקא, יומנים II, 1914–1923” היא עבודה המורכבת מ-367 דפים קטנים שיצר האמן הקולומביאני חוזה אנטוניו סאורז לונדונו (יליד 1955). לונדונו יצר רישומים מצוירים באינטנסיביות, עם דימויים סוריאליסטיים ברוחם, בעקבות קריאת כתביו של קפקא, כך שהם מעין יומני קריאה וחיים.

ספרים כאובייקטים, כמו “הספר האדום” או “באי שלי המאושר”, ה-Scrapbooks של שינרו אוטאקה, היומנים המצוירים לפי קפקא, הספרים בביתנים הברזילאי, האינדונזי, הסיני והעיראקי, מחזקים את הביאנלה כמסע גילוי בתוך גופי ידע מוכרים פחות. בתוך הארמון האנציקלופדי שוכנת רוחה של הספרייה הפנטסטית של בורחס.