אחוז אחד למען אמנות

באחרונה הוקמה בכנסת השדולה לתרבות, בראשות ח”כ עופר שלח (יש-עתיד). בישיבת הפתיחה ציין שלח כי תקציב התרבות בישראל מזערי ביחס למדינות אחרות ועומד על שישית האחוז מתקציב המדינה הכולל. כמו כן ציין שלח כי בין השאר מטרות השדולה חקיקת חוק תרבות שיסדיר את מעמדה של התרבות ואת סדרי העדיפויות התקציביים ביחס אליה.

השדולה בראשותו של שלח היא דוגמה לניצנים שראינו במשך השנים, של נסיונות להגדלת אחוז התרבות מתוך התקציב. אלא ששינוי תקציבי אינו עניין של מה בכך, והגידול המיוחל בתקציב התרבות מבושש לבוא. יחד עם זאת, יש דרכים שונות לשכלל את עולם האמנות המקומי גם ללא הגדלת התקציב. בטור קודם התייחסתי לחוק התגמולים החוזרים לאמנים. שינויים במיסוי בכל הקשור בייבוא וייצוא, פרישת מס לאמנים וחוקים אחרים יכולים לסייע מאוד לאמנים, ועל-ידי כך לדחוף את השוק כולו לכיוון של צמיחה.

פרויקט וידיאו של 17 אמנים שונים בנמל התעופה LAX בלוס-אנג’לס, שאחד מאגפיו שופץ לאחרונה. הפרויקט מומן במסגרת הסדר אחוז לאמנות במבני ציבור של עיריית לוס-אנג’לס.

להמריץ את תחום האמנות

אחד המיזמים המעניינים בתחום הוא הסדר המכונה One Percent For The Art Scheme, ובעברית: אחוז אחד למען אמנות. על-פי היוזמה הזו, אחוז אחד מתקציבו הכולל של פרויקט בנייה ציבורית ייועד לרכישה והצבה של אמנות במתחם.

היוזמה החלה בשנות ה-50, בעיר פילדלפיה שבארה”ב, והיא תופסת תאוצה בעשור האחרון. מדינות רבות בעולם דורשות כיום להציב יצירות וחפצי אמנות בפרויקטים של בנייה ציבורית. בין השאר פועלים הסדרים כאלה ב-27 מדינות בארצות-הברית, בבריטניה, בהולנד, בקנדה, בגרמניה, בדרום-אפריקה ואף בסנגל. במדינות שבהן אין הסדרים כאלו ברמה הארצית, ניתן לעתים למוצאם במסגרת המקומית (מערב אוסטרליה למשל).

ההסדר דורש כי אחוז מסוים מתוך תקציב הבנייה והפיתוח של פרויקט נדל”ני (בנייה של פרויקט או שיפוצו) יופנה למימון מיצגי אמנות שיוצגו באופן קבוע ונגיש לציבור הרחב במתחם הציבורי של אותו פרויקט. האחוז מתוך התקציב נע בין 0.5 ל-2, כאשר ברוב המדינות הוא 1% מהתקציב. בעזרת תקציב זה נקנית עבודת אמנות המוצבת בחלל או מוזמנת עבודה המיועדת לו ספציפית ומשמשת אלמנט עיצובי, אדריכלי או פונקציונלי בפרויקט. בדפי ההסבר לחוק מעידות הרשויות כי הוא נועד להמריץ את תחום האמנות בתוך גבולותיהן ולפתח ולהגדיל את התעניינות הציבור בתחום האמנות. כמה מהן מגדירות זאת פשוט כ”אחריות” הממסד כלפי האמנים.

עבודה של האמנית Jennifer Bartlett, המוצבת במשרד בוחן רפואי ראשי במעבדות ביולוגיות במשרד הבריאות בניו-יורק.

הקבלנים ניצחו, הציבור הפסיד

הסדר שכזה אינו קיים כיום בישראל. בשנות ה-90  נקבעה בתל-אביב תקנה שלפיה יזמים המקימים פרויקטים עם אופי ציבורי או מבני מגורים גדולים ישלבו בהם יצירת אמנות בערך של אחוז אחד מעלות הבנייה. התקנה קבעה אז כי יש לקבל הנחיה ואישור של ועדת הפיסול והאנדרטאות של עיריית תל-אביב, באמצעות אדריכל מינהל ההנדסה, לאלמנטים המוצעים ולאופן שילובם בפיתוח.

בשנת 1996 עתרו איגוד הקבלנים וחברות קבלניות לבית-המשפט המינהלי בתל-אביב בבקשה שיבטל את הנחיית העירייה וועדת התכנון והבנייה מאחר שהיא מנוגדת לדין. העותרים טענו כי ההנחיה הנ”ל והתניית מתן היתרי בנייה הן חריגה מסמכותה של העירייה, אינן חוקיות, אינן סבירות, ואף מונעות משיקולים זרים.

בדרישת העירייה, טענו הקבלנים, יש משום פגיעה בזכות הקניין שלהם על-פי חוק יסוד “כבוד האדם וחירותו” (סעיף 3, “אין פוגעים בקניינו של אדם”). מנגד טענה העירייה כי על-פי  תקנות הרישוי, היתה לה סמכות לקבוע את ההנחיה, וכי מדובר בשיקולים ארכיטקטוניים ואסתטיים שהם בסמכות הוועדה לתכנון ובנייה והם אינם פוגעים בזכויות יסוד.

השופט שדן בעתירה קבע כי לא ייתכן כי חיוב של חברה קבלנית ייעשה בדרך של “הנחיה” בלי שהוא מעוגן באופן מפורש וברור בחוק, ובפרט לנוכח המשמעות הנכבדה והכבדה מבחינה כספית של ערך האלמנט האמנותי. כמו כן קבע השופט כי לאי-העיגון של ההסדר בחוק או בתקנות בצורה מפורטת ובהירה יש משמעות ביחס לסדרי ממשל תקין, וכי אי-הבהירות באשר לקריטריונים השונים לקביעת ערכו של “האלמנט האמנותי” ובחירת האמן היא פתח לאי-שוויוניות, לטעויות ואף לשחיתויות שונות.

בסיום פסק הדין ציין השופט כי הוא מבין את כוונת העירייה: “כמי שנולד וגדל בעיר הזאת, וגם מתוך השוואה אובייקטיבית לערים אחרות ברחבי העולם, קשה שלא להתרשם מחוסר ‘האלמנטים האמנותיים’ בעיר, אך כבית-משפט האמון על שמירת החוק והמשפט, אינני יכול לתת הכשר לדבר שהוא בלתי חוקי בעליל, גם אם הוא נוגע ל’אלמנט אמנותי'”. השופט קבע כי על העירייה לעגן חיוב זה כדין או כתקנה עירונית, וביטל את התקנה.

עיריית תל-אביב נכשלה בניסיון לעגן את כל הפרטים בתקנה מוסדרת. אם כן, יש מקום לחקיקת חוק שידון בעיקרון זה ובכל הפרטים הרלבנטיים, כנהוג במדינות אחרות.

בשנת 2004 הוכן במרכז המחקר והמידע של הכנסת מסמך משפטי המשווה בין ההסדרים השונים הקיימים בעולם והצעות לדיון לקראת קביעת הסדר שכזה בישראל. המסמך הוכן עבור חבר-הכנסת דאז אהוד רצאבי. הצעה לחוק דומה הועלתה באחרונה על-ידי איגוד האמנים הפלסטיים, וח”כ שלח בוחן העלאת הצעת חוק בנושא.

הכותבת היא עורכת-דין המתמחה בתחום האמנות והעיצוב. חוקרת, יועצת, ומרצה למשפט ואמנות במוסדות ללימודי אמנות ואוצרות, וכן במיזמי אמנות שונים. לפרטים: nurit@artlaw.co.il.