תיקון אמנותי

בשבוע האחרון כיכב בכתבות רבות בעיתונות המקומית והעולמית אוצר אמנות שהיה חבוי בדירת מגורים במינכן, גרמניה, והתגלה אחרי למעלה מ-60 שנה. האוצר כלל כ-1,400 יצירות אמנות, ביניהן יצירות של פבלו פיקאסו, הנרי מאטיס ומארק שאגאל. היצירות הוגדרו במצב טוב, ומחירן מוערך בכמיליארד יורו.

הדירה שבה נמצאו היצירות שייכת לאדם בשנות ה-70 המאוחרות לחייו, בנו של הילדנברג גורליט, אספן אמנות שהיה פעיל בגרמניה בשנות השלטון הנאצי. הסתבכות עם שלטונות המס בגרמניה הביאה לחיפוש בדירתו, שם נמצאו היצירות. לפי מה שידוע, האדם שהסתיר את היצירות נהג למכור אותן מעת לעת, אחת-אחת, בהתאם לצרכיו הכלכליים. היצירות נבזזו או הוחרמו מבעליהן היהודים בתקופת השלטון הנאצי ועל-ידיו. גורליט האספן עבד, ככל הנראה, יחד עם השלטון הנאצי, ש”מכר” לו את העבודות בסכומים זעומים לאחר שהחרימן.

אמנת וושינגטון, כללים ראשוניים

במהלך מלחמת העולם השנייה נבזזו כ-700 אלף יצירות אמנות מיהודים בצורה שיטתית ומאורגנת. מוזיאונים מובילים בבירות אירופה נבזזו יחד עם “מטרות ממוקדות” אחרות: בתיהם של גלריסטים ואספנים ידועים וכן של עשירים יהודים אחרים.

מאז תום מלחמת העולם השנייה ועד היום, רק אחוז קטן מן היצירות הושבו לבעליהן החוקיים או ליורשיהם, וגם זאת לא פעם אחרי קרב משפטי קשה וארוך. ניצולים רבים ויורשיהם עדיין מחפשים יצירות שהיו בבעלותם ומקום הימצאם לא נודע. במהלך שנות ה-90 ובעקבות תביעות משפטיות של משפחות יהודיות להשבת יצירות, החל הנושא לעלות לסדר היום הציבורי. בשנת 1998 התכנסה בוושינגטון ועדה מכוננת בהשתתפות נציגיהן של 44 מדינות וקבעה כללים ראשוניים להתנהלותם של מוזיאונים ומוסדות ציבור בנוגע ליצירות אמנות ופרטי תרבות שנבזזו בתקופת השואה והגיעו לאוספיהם.

הכללים אוחדו לאמנת וושינגטון, שעקרונותיה המרכזיים: זיהוי יצירות אמנות שהוחרמו על-ידי הנאצים ולא הושבו לבעליהן ונמצאות באוספי המוזיאונים, העמדת כוח אדם ומשאבים לצורכי זיהוי היצירות, פרסום יצירות שזוהו ככאלה שהוחרמו במטרה לאתר את בעליהן או יורשיהם והקמת מרשם מרכזי של יצירות האמנות ומידע בדבר בעליהן.

במקרה של זיהוי יצירת אמנות על-ידי בעלים או יורשיו, קבעה הוועדה, יש להשיב את היצירה או שוויה לבעליה תוך מציאת פתרון הוגן בהתאם לנסיבות של כל מקרה. ב-2009 חתמו 46 נציגיהן של מדינות על אמנת טרזין, המאשררת את עקרונותיה של ועידת וושינגטון 1998 בנושא חפצי אמנות שהוחרמו על-ידי הנאצים, תוך עידוד מוסדות ציבוריים ופרטיים להחילם.

האמנה מצהירה על הצורך בהמשך המחקר והתמיכה במחקר שיטתי ומוגבר של מוצאם של חפצי תרבות ואמנות החשודים כרכוש שנבזז מיהודים, תוך עדכונים שוטפים על תוצאות המחקרים באמצעות האינטרנט. האמנה קוראת למדינות למצוא פתרון צודק והוגן לשאלת היודאיקה וחפצי התרבות היהודית במקרים שבהם לא ניתן לזהות את הבעלים המקוריים או את היורשים.

גוסטב קלימט, דיוקן אדלה בלוך-באואר, 1907

135 מיליון דולר

אחד מן ההישגים המשפטיים הוא המקרה הידוע של ציורו של גוסטב קלימט, דיוקן אדלה בלוך-באואר, 1907. קלימט צייר את הדיוקן בווינה, לבקשת בעלה של בלוך-באואר ובמימונו, והיא החזיקה אותו בביתה עד יום מותה ממחלה בשנת 1925. בצוואתה ביקשה מבעלה לתרום הדיוקן וכן ארבעה ציורים נוספים לגלריה הלאומית בווינה.

בשנת 1938, עם כיבוש הנאצים את אוסטריה, הצליח הבעל לברוח מווינה לשווייץ. כל רכושו, כולל ציוריו של קלימט, הוחרם על-ידי הכובשים הנאצים ומעולם לא הושב לו. במותו, חסר כל בשנת 1945, ציווה את כל רכושו לאחייניו, ביניהם מריה אלטמן.

אלטמן, האחיינית היחידה שנשארה בחיים, הצליחה לברוח מאירופה בתקופת המלחמה והתגוררה בלוס-אנג’לס. במשך שנים ניסתה להשיב אל המשפחה את רכושו של דודה, שכלל את ארמונו, מפעל לייצור סוכר, יצירות אמנות רבות וכלי פורצלן. אולם ציוריו של קלימט, שהוצגו במשך כ-60 שנה בגלריה הלאומית בווינה, הפכו לרכוש מדינת אוסטריה. משפנתה אלטמן לממשלה האוסטרית בדרישת השבה, נענתה כי בלוך-באואר הורתה בצוואתה שהתמונות יוצגו במוזיאון, ולפיכך הן הפכו לרכוש המדינה.

בשנת 1998 מצא עיתונאי אוסטרי שחקר את הנושא את צוואתה המקורית של בלוך-באואר. עם מציאתה פתחה אלטמן במאבק משפטי אמיץ ויקר מול ממשלת אוסטריה, כאשר שאלת הסמכות של בית-המשפט בארה”ב לדון במקרה עלתה פעמים רבות. בסופו של דבר החליט בית-המשפט העליון בארה”ב כי אלטמן תוכל לתבוע את ממשלת אוסטריה בבית-משפט אמריקאי.

נוסף לשאלת הסמכות השפיטה, המשיכה ממשלת אוסטריה לטעון כי בלוך-באואר ביקשה להעביר היצירות לגלריה, ולפיכך הן שייכות לה. מנגד טענה אלטמן כי מן הצוואה המקורית עולה כי היא רק “מבקשת” שהיצירות יועברו לגלריה, ואילו בעלה, הבעלים החוקיים של היצירות, קבע בצוואתו כי כל רכושו יועבר לאחייניו. בינואר 2006 קבע דווקא בית-המשפט האוסטרי כי דיוקנה של בלוך-באואר יועבר לרשותה של אלטמן יחד עם ארבע יצירות אחרות של קלימט. כמה חודשים לאחר מכן נמכר הדיוקן המדובר בסכום שיא של 135 מיליון דולר למיליונר רון לאודר.

נושא ההשבה של יצירות שנבזזו משפיע רבות על שוק האמנות העולמי. מוסדות אמנות לגיטימיים אינם מעוניינים “להסתבך” עם יצירות אמנות שיש אי-בהירות בכל הקשור למקורן או לבעליהן הקודמים. דילרים, בתי מכירות פומביות ומוזיאונים הפכו זהירים ביותר בכל הקשור ליצירות שנבזזו בעבר, ולפני כל מכירה/קנייה נערכת בדיקה מדוקדקת של “קורות החיים” של היצירה, ובעיקר היכן היתה ובבעלות מי בתקופת מלחמת העולם השנייה.

במקרה שיש ספק בנוגע ליצירה כלשהי, מתחיל חיפוש מעמיק במקורות המידע הקיימים לצורך מציאת הבעלים שמהם נגזלה היצירה ואולי השבת היצירה או שוויה אליו. אולם התהליך אטי וארוך מאוד, בבחינת מציאת מחט בערימת שחת, ויצירות רבות עדיין מסתובבות או מוחבאות להן אי-שם, לעתים ללא דורש או בהסתרה גמורה.

הכותבת היא עורכת-דין המתמחה בתחום האמנות והעיצוב. חוקרת, יועצת, ומרצה למשפט ואמנות במוסדות ללימודי אמנות ואוצרות, וכן במיזמי אמנות שונים. לפרטים: nurit@artlaw.co.il