“אני רמאי, וגאה בזה”

מארק אלן: בספרך החדש, “שבעה מיתות ואסונות אמריקאיים”, תימללת דיווחי רדיו וטלוויזיה על טרגדיות לאומיות כגון רצח ג’ון פ’ קנדי ומותו של מייקל ג’קסון. הספר היה מרתק בעיני, מלנכולי, סוריאליסטי, יומיומי ואינפורמטיבי. למה להנציח אירועים כאלה בדרך זו?
קנת גולדסמית: “התמלולים הם מתוך בקרות שידור של אסונות מרכזיים שהתרחשו בזמן אמת. כשהאזנתי להם, תהיתי: מהן המלים שבהן אנו משתמשים כדי לתאר משהו שמעולם לא חשבנו שנצטרך לתאר? השדרנים הללו התעוררו בבוקר במחשבה שהם הולכים לתחנה לעוד יום רגיל בעבודה, ואז מצאו עצמם במצב שבו עליהם לדווח לעולם, נאמר, על אירועי ה-11 בספטמבר או על רצח קנדי. הם היו לחלוטין בלתי מוכנים לכך, ושומעים את זה בדיבור שלהם. זה מהמם.

“המסך החלקלק של התקשורת נקרע, ונחשפים אלתורים לשוניים אקרובטיים. יש תחושה שהדברים מסתחררים מחוץ לכלל שליטה: עובדות מתערבבות בספקולציות תוך שהמגישים מנסים בלהט לטוות נארטיבים משכנעים מרסיסים של חצאי אמיתות. שדרנים מלאים בביטחון עצמי, לרוב, מצאו את עצמם נאחזים בקושי, מתיזים רגשות גולמיים על גלי האתר. רהיטות פינתה מקום לגמגום רווי ספק ופחד.

“השדרנים הללו, שזועזעו מתוך האישיות התקשורתית שלהם, נעשו לאזרחים פשוטים, יותר כמו חבר’ה בבר מאשר נציגים המתיימרים לרציונליות ולאמת. דעות – כמה מהן מוטעות לגמרי – היטו והשפיעו על דיווחם האובייקטיבי כביכול. הגזענות ושנאת הזרים השתוללו; איכשהו השדרנים לא הצליחו להימנע מכך.

“היו המון פשלות טכניות: כתבים בזירת ההתרחשות לא נמצאו, שיחות סלולריות לא נענו, קטעי אודיו נחתכו לפתע, עדי ראייה נעלמו. ואז ישנה הדממה – הפחד הגדול ביותר של שדרנים – המון דממה בשידור. זה היה כאילו המהות של התקשורת מתגלה, והיא חבוטה וחבולה. כל העניין, סטרוקטורליסטי שלא ביודעין, הרגיש כמו סרט של גודאר. הרגשתי שעלי לתמלל וללכוד את הדבר המדהים הזה בכתב, ולכן הספר”.

ספרך משנת 2000, “זיע”, מתמלל כל תנועה שעשה גופך במשך 13 שעות. בספרך משנת 2003, “יום”, הקלדת מחדש, כרונולוגית, כל מלה מכל עמוד בעותק של ה”ניו-יורק טיימס”. בטרילוגיה האחרונה שלך, “מזג אוויר”, “תנועה” ו”ספורט”, מתומללים דיווחי רדיו אקראיים. עכשיו, ב”שבעה מיתות ואסונות אמריקאיים”, אתה מתמלל דיווחים על אירועים ספציפיים. האם עבודתך נוטה, לאט-לאט, לכיוון יותר עיוני, לגישה סיפורית?
“במשך 20 השנים האחרונות הייתי מרותק להעברת היומיומי בשפה. במבט לאחור, הדחף הארכיוני שלי עלה במקביל לאינטרנט, שגם נראה מכוון ליצירת מחסן עצום של החוויות השגרתיות ביותר שלנו במלים – לפחות בתקופה הראשונה. מיד היה ברור לי שהמצב הדיגיטלי יהיה מצב של שפע, של אחסון יותר מלים ממה שאי-פעם אוכל לצרוך. כתגובה לכך יצרתי ספרים גדולים אשר, אפילו על גבי נייר, משקפים את היחס החדש הזה לשפה.

“אבל לאחר עשרה ספרים של אסופות יומיומיות, קרה משהו בלתי צפוי: התחלתי להתעייף מהיומיום. בסופו של דבר, המטלה של הקלדת האינטרנט כולו מחדש יכולה להימשך לנצח, וזה הוביל אותי לחפש כיוון חקירה חדש. עדיין שקוע באתוס הדיגיטלי, נשארתי קשור לדרך כתיבה מימטית ולא יצירתית, אבל בכל זאת התמודדתי עם האופן שבו ארחיב את תחום ההתמקדות שלי בלי לשנות בצורה קיצונית את הרגלי הנושנים. אז עכשיו עברתי לתמלול אירועים וטקסטים מלאים בדרמה ורגש, בניגוד לתמלול הרגיל והמשעמם. אקט הכתיבה זהה, ועדיין בלתי יצירתי בטירוף, רק שעכשיו העברתי את המסגרת מנושא אחד לאחר, ובאופן טבעי הדבר מניב תוצאות חדשות”.

ייסדת ואתה עורך את “UbuWeb“, אוסף היסטורי מקיף של אוונגרד ויזואלי, שירה קונקרטית, שירת צליל, קולנוע ואמנות צליל – כולו ניתן לצפייה מקוונת, ורובו לא קיים בשום מקום אחר. האוסף כולל אלפי יצירות, כל דבר מארכיון המולטימדיה המלא של המגזין “אספן” מסוף שנות ה-60, תחילת שנות ה-70, דרך סרטו של קורט קרן “ה-20 בספטמבר” ועד לסרטה של יוקו אונו “זבוב” וכל מה שביניהם. איך צברת אוסף כזה? איך אפשר להספיק לחוות את כל זה בשנות חייך?
“אני אספן מטבעי, ועבדתי על זה 17 שנה. אם אתה עובד על משהו קצת כל יום, בסוף יש לך משהו מסיבי. זה כל-כך גדול שאני אפילו לא בטוח כבר מה יש שם. עדיף לחשוב על זה כמו על ספרייה – מי יכול לקרוא כל ספר בספרייה?

“אבל ‘UbuWeb’ ממש לא יציב. האתר, שפועל על אפס כסף ועל צוות שכולו מתנדבים, מעולם לא היה אמור להיות ארכיון קבוע. הוא יכול להיעלם מכמה סיבות: שרת האינטרנט שלנו ינתק אותנו, התמיכה מהאוניברסיטה תאזל, או שפשוט נתעייף ממנו. רכישה מצד גוף גדול יותר אינה אפשרית: שום דבר אינו למכירה. אנחנו לא נוגעים בכסף. שימו לב – זה לא יהיה שם לנצח”.

בשנת 2011, בבית-הלבן, הקראת מול הנשיא וגברת אובמה, כחלק מאירועי “חגיגה של שירה אמריקאית”. ג’ון סטיוארט אפילו צחק על הלבוש שלך בקטע ב”דיילי שואו”. האם פגשת את הנשיא? מה נראה שהוא והגברת הראשונה חשבו על עבודתך? מה לבשה גברת אובמה?
“כשהוזמנתי להקריא בבית-הלבן, הבעתי באוזני חבר את תהייתי, אם הייתי מקבל את ההזמנה אם ממשל ג’ וו’ בוש היה מזמין אותי. אותו חבר ענה, ‘קני, בחיים לא היו מזמינים אותך להקריא בבית-הלבן של ג’ וו’ בוש’. העובדה שהם בכלל מזמינים מישהו כמוני לאירוע שירה שם מסמנת שינוי פרדיגמות (אחד מרבים, כמובן).

“השתתפתי בסדנת שירה של אחר הצהריים בנוכחות מישל אובמה, שישבה מולי כשהצגתי את הטיעונים הרגילים שלי נגד יצירתיות ובזכות קופילפט (copyleft), שיתוף קבצים ותרבות חופשית. היא נראתה מרותקת ואפילו העלתה שאלות. זה היא סוריאליסטי. היא לבשה חצאית יפהפייה עם פאייטים וחרוזים, גופייה צמודה סגלגלה ונעלי ספורט נוצצות בירוק אפונה. היא היתה סופר-רגועה והשרתה נינוחות על כולם כשאמרה, ‘נו, יאללה, בואו נירגע, בואו ניהנה. זאת בכל זאת שירה!’. אחר-כך אמרתי, יאללה, ונרגעתי (זאת לא לאורה בוש או מיימי אייזנהאואר) ונהניתי.

“באותו ערב, כשהנשיא יושב שני מטרים ממני, הקראתי טקסטים מותאמים (appropriated). אף אחד לא נרתע מכך. הרכבתי סט קצר שעסק בגשר ברוקלין, והצגתי שלוש התייחסויות אליו, כולל את ‘חצייה במעבורת ברוקלין’ של וולט ויטמן, ‘לגשר ברוקלין’ של הארט קריין, ולסיום קטע מתוך ספרי ‘תנועה’, שמורכב מ-24 שעות של דיווחי תנועה מתחנת חדשות מקומית בניו-יורק. הקהל, שהורכב ממנהלי אמנות, תורמים למפלגה הדמוקרטית, סנטורים וראשי עיר שונים, ישב בכבוד במהלך השירה ‘האמיתית’ – ויטמן וקריין – אבל כשהופיעו הטקסטים הלא מקוריים, היה ניכר שהקהל קשוב יותר, ככל הנראה הלום מכך שאפשר למסגר כשירה את השפה היומיומית והמטפורות המוכרות מעולמם – עומסי תנועה, תשתיות, פקקים. זה היה מפגש מוזר של האוונגרד והיומיום, שתוצאתו שירה ריאליסטית – או אולי צריך לומר שירה היפר-ריאליסטית – שכולם בחדר הבינו מיד. בוא נקרא לזה פופוליזם רדיקלי. זה היה מוזר בטירוף, בלשון המעטה”.

אתה מלמד קורס בשם “כתיבה לא יוצרת” באוניברסיטת פנסילבניה, ובו אתה מעודד תלמידים לכבות את האינסטינקטים היצירתיים שלהם, להקליד מחדש ספרי טלפונים ותפריטים, ולגנוב ולהציג את עבודתם של כותבים אחרים כתוכן שלהם. יש סטודנטים שאומרים שהקורס שלך מבריק; חלק מהסגל בבית-הספר הוקיע בפומבי את העמדה הפרו-פלגיאטית שלך כבלתי אחראית. איך כל זה עוזר לדורות הבאים של סופרים ועיתונאים?
“הסטודנטים שנרשמים לקורס שלי יודעים איך לכתוב. אני יכול להשחיז את הכישורים שלהם אפילו יותר, אבל במקום זאת אני בוחר לאתגר אותם לחשוב בדרכים שונות וחדשות. רבים מהם יודעים איך להיות פלגיאטים, אבל תמיד עושים זאת בחשאי, בתקווה שלא ייתפסו. בשיעור שלי הם חייבים להיות פלגיאטים, או שייענשו. אסור להם לגלות מקוריות או יצירתיות. כך שמדובר במשחק שונה מאוד, שבו הם חייבים להגן על החלטות שקיבלו בנוגע למה הם מעתיקים ולמה. וכשהם מתחילים להתעמק בזה, הם מגלים שהבחירות שלהם מקוריות וייחודיות בדיוק כמו לבטא את עצמם בדרכי כתיבה מסורתיות יותר, אלא שאף פעם לא לימדו אותם לחשוב על זה ככה.

“תראה, אנחנו עומדים מול מצב שבו ניהול המידע נעשה לחשוב יותר מיצירת מידע חדש ומקורי. היצירתיות החדשה היא בלהצביע, ולא בלעשות. באופן דומה, בעתיד, הכותבים הטובים ביותר יהיו מנהלי המידע הטובים ביותר”.

המוזיאון לאמנות מודרנית MoMa מינה אותך לאחרונה למשורר הרשמי הראשון של המוזיאון לחורף/אביב 2013. מה אתה מתכנן לעשות?
“אני רוצה שהמוזיאון יהיה רווי שירה. אני מארח סדרת הקראות תחת הכותרת ‘מרחבים ללא מתחרים: הקראות גרילה בגלריות ה-MoMa’. בסדרה הזו כותבים ואמנים כמו היידי ג’ולוויץ, צ’רלס ברנשטיין, ג’ון זורן, ריק מודי, שילה הטי ודייוויד שילדס נכנסים לגלריה לבחירתם ומקריאים מול יצירת אמנות שהם חשים חיבור אליה. לרוב זה בלתי אפשרי, מאחר שנקבע שגלריות יהיו שקטות.

“ב-20 במרץ אשא הרצאה כמשורר הרשמי, תחת הכותרת ‘הקריירה שלי בשירה, או: איך למדתי להפסיק לדאוג ולאהוב את הממסד’, ובה אציג את הרעיון שהמהלך הבא – או הסופי – של השירה הוא ביקורת ממסדית. לבסוף יתקיים סיור באוטובוס ברחבי מנהטן תחתית, בזמן שאקריא מתוך עבודתי שבתהליך, ‘בירה’ (Capital), שהיא שכתוב של ספרו של ולטר בנימין, פרויקט הפסאז’ים, כתוב לניו-יורק במאה ה-20. נראה אם נוכל להניע את המוסד הזה כמו שהנענו את הבית-הלבן. אני חושב שלא תחסר לי עבודה”.

באסופת המאמרים שלך, “כתיבה לא יוצרת: ניהול שפה בעידן דיגיטלי”, אתה טוען שמשום שכל התמונות וקטעי הווידיאו באינטרנט מבוססי-טקסט (קוד HTML), אנו נמצאים על פרשת דרכים מרגשת של מיזוג תרבותי בין האמנויות הוויזואליות והמלה הכתובה. תוכל להרחיב מעט על כך?
“זהו אתגר גדול לרעיונות מסורתיים בנוגע לכתיבה. בעידן הדיגיטלי, השפה (או קוד) נעשתה חומרית וקיבלה מימד חדש לחלוטין (שאמנם הוצע בעבר בזרמי אוונגרד שונים במאה ה-20: פוטוריזם, שירה קונקרטית, שירת השפה וכו’. מסיבה זו האוונגרד של המאה ה-20 רלבנטי יותר מאי-פעם).

“מלים כבר אינן רק בשביל לספר סיפור. עכשיו השפה דיגיטלית ופיזית. ניתן למזוג אותה לכל כלי קיבול שתוכל לדמיין: טקסט שהוקלד במסמך word של מיקרוסופט אפשר לנתח במאגר מידע, לשנות ויזואלית בפוטושופ, להנפיש בפלאש, להזרים לתוך מנועי שיבוש טקסט מקוונים, לשלוח כדואר זבל לאלפי כתובות דוא”ל ולייבא לתוך תוכנית עריכת צליל ולפלוט כמוזיקה. אינסוף לאפשרויות”.

ב”כתיבה לא יוצרת” אתה מדבר על הנגישות של ארכיון מוזיאון וורהול ועל האפשרות להאזין להקלטות של וורהול משוחח בטלפון, שבהן נעשה שימוש ביצירת “יומני וורהול”. נראה שאתה נלהב לגלות שעות על גבי שעות של הקלטות לא מתומללות שלא נכללו בספר כי נחשבו ל”משעממות מדי”. באופן כללי נדמה שהמושג “מעניין” מנוגד לגישתך. כיצד לדעתך יכולים כותבים ועיתונאים לשפר את עבודתם על-ידי אימוץ ה”משעמם”?
“ג’ון קייג’ אמר, ‘אם משהו משעמם אותך אחרי שתי דקות, נסה אותו למשך ארבע. אם זה עדיין משעמם אותך, נסה שמונה. אחר-כך 16. אחר-כך 32. בסופו של דבר תגלה כי אינו משעמם בכלל’. אז מה משעמם? אני מוצא נארטיבים משעממים. אני מוצא את האמת משעממת. פעם כתבתי מאמר בשם ‘להיות משעמם‘, שבו אני טוען לתואר הכותב המשעמם ביותר אי-פעם. אפילו אני לא מסוגל לקרוא את הספרים שלי – אני נרדם שוב ושוב. אבל הם חומר מצוין לשיחה ולמחשבה.

“אז אני חושב שעלינו להגדיר מחדש את היחס שלנו לשעמום. תוכניות ריאליטי זה שעמום שהוציאו מתוכו את כל החלקים המשעממים. צפה במקומן בסדרה משפחה אמריקאית משנות ה-70 המוקדמות, ברגע המשונה הזה שבו הטלוויזיה המיינסטרימית נפלה בקסמו של אנדי וורהול. השעמום אף פעם לא יהיה אותו הדבר.

“אני לא חושב שעיתונאים יכולים להיות משעממים, כי אם הם יהיו, זה יגלה יותר מדי אמת על מה שהם עושים. הם לרוב כותבים דברים משעממים, הם משועממים, העורכים שלהם משועממים, והקוראים שלהם גם הם משועממים. אבל אף אחד לא יודה בכך. שוב, גם כאן אנדי וורהול צפה את העתיד. כשהוא נשאל אם הוא קורא ביקורות על העבודות שלו, הוא ענה שהוא לא קורא אותן – הוא רק מודד ומסכם את גודל הטור”.

בשנת 2005 הכרזת במאמר ביקורתי, “אם זה לא קיים באינטרנט, זה לא קיים“. האם אתה חושב שזה עדיין נכון בשנת 2013?
“ובכן, באותו רגע אוטופי ב-2005, הכל היה באינטרנט. זה היה מדהים. אבל אז הגיעה הסגירה של Megaupload ודיכוי הבלוגוספירה שלאחר מכן, כפי שניתחת ברהיטות כאן. פתאום דברים מצוינים נשדדו מהאינטרנט. אז עכשיו יש מאמץ שחזור עצום, אבל אני מרגיש שזה כמו לבנות מחדש בית על החוף אחרי הוריקן סנדי: זה רק עניין של זמן עד שייהרס שוב. חבל לי על אלה שבנו ארמונות מחול ים – ואפילו יותר חבל לי כשהם מנסים לבנות אותם מחדש, וספקי אחסון הקבצים משנים את המדיניות שוב, ושוב מצמצמים אותם. זה שובר לי את הלב. העצה שלי היא לבנות ספרייה משלך. אל תסמוך על הענן. אם אתה אוהב משהו, הורד אותו. זה לא יהיה שם לנצח”.

אמרת שעיתונאים, עורכים וקוראים כולם “משועממים”. אתה לא חושב שפורמט הראיון הקבוע – שנמצא בכל מקום – מסלבריטאים במגזיני בידור, דרך פוליטיקאים בחדשות ועד לצ’אט עם כותבים באתרי אינטרנט – בשל לבחינה מחדש? או לפרודיה?
“המאסטר של הראיון היה, כמובן, אנדי וורהול, שממנו למדתי הרבה. ערכתי ספר של ראיונות עם וורהול לפני כעשור. קיבלתי את הרעיון לספר כשריפרפתי באסופת מאמרים על וורהול שפורסמה במגזין ‘אוקטובר’. המאמר האחרון בספר היה ראיון עם אנדי משנת 1985 שניהל מבקר האמנות המרקסיסט בנג’מין בוכלו. היה נראה שככל ששאלותיו של בוכלו התחדדו, כך נעשו התשובות של וורהול חמקמקות יותר. בוכלו היכה חזק יותר, וורהול נעשה חלקלק עוד יותר, כשהוא חוזר על דברים שאמר פעמים רבות בעבר, כאילו שאלותיו של בוכלו אינן רלבנטיות. בסוף הבנתי שבכך שהוא אמר מעט כל-כך, וורהול הפך את הצורה המסורתית של הראיון על ראשה; בסופו של דבר למדתי הרבה יותר על בוכלו מאשר על וורהול.

“וורהול טען: ‘Art is what you can get away with’ (האמנות היא מה שמצליח לך). אני מוצא בזה השראה. אמנים שואלים שאלות, ואינם נותנים תשובות. אמנים עושים בלגן ומשאירים לאחרים שיסדרו. הותרתי אחרי שובל ארוך של טקסטים מותאמים, הצהרות לא ישרות ומתיחות ברוטליות. גנבתי דברים שלא היו שלי, ובניתי קריירה מזיוף ומהולכת שולל. אני רמאי, וגאה בזה. וזה עבד לי מצוין – אני ממליץ על כך בחום כאסטרטגיה אמנותית. אבל ברצינות, אל תיקחו את המלה שלי בנושא”.

(תרגום מתוך המאמר שהתפרסם באתר “The AWL” ב-6 בפברואר 2013. מאנגלית: סער יכין. לראיון המלא באנגלית)

קנת גולדסמית יתארח בבית-העיר לרגל פתיחת שנת התקשורת. פתיחת התערוכה “נוט בוק, Not Book” בבית-העיר תתקיים ביום שלישי, 9 ביולי 2013, ב-20:30. מפגש אמן עם גולדסמית’, שיהיה פתוח לקהל הרחב, יתקיים במוזיאון בית העיר בת”א ביום רביעי, 10 ביולי 2013, ב-20:30.