מידה של בעתה

נפתח בשורה התחתונה: התערוכה “העין העירומה: צילום סוריאליסטי במחצית הראשונה של המאה ה-20” המוצגת במכון שפילמן לצילום (אוצרת: איה לוריא), היא תערוכה מעניינת, אצורה היטב ומלווה בקטלוג מצויין. יחד עם זאת ביקור בתערוכה מעלה תחושת החמצה קטנונית קלה הנובעת מן המחשבה שתערוכות מסוג זה צריכות להיות מוצגות במוזיאונים הגדולים, בשעה שמכון שפילמן, המשוחרר הן משיקולי המכירות של גלריות והן מאילוצי החינוך, דעת קהל ולחציהם של בעלי עניין ועמדה במוזיאונים ציבוריים, יכול לשמש כזירה אוונגארדית לפיתוח ודיון בבעיות ובשאלות העומדות בפני הצילום בן זמננו ובפרספקטיבות חדשות על יחסי הצילום עם תולדותיו. התערוכה הקודמת שהוצגה במכון עסקה בתופעת ה”ראייה החדשה”, ההיסטורית גם היא, אולם ניתן היה לזהות בה קריאת כיוון לגבי עיסוקו של המרכז בהווה ובחינת אפשרויות צילום שנזנחו וראויות לבחינה מחדש. התערוכה הנוכחית עוסקת בהיסטוריה בלבד. כאמור, היא מוצלחת כשלעצמה, ובכל זאת.

סוריאליזם הוצג בישראל לא מעט ב-15 השנים האחרונות, במיוחד במוזיאון ישראל המחזיק באחד מאוספי האמנות הסוריאליסטית הגדולים בעולם. יחד עם זאת הצילום הסוריאליסטי נותר בשולי הדיון, וזאת למרות התוקף המיוחד שיש לצילום במחשבה וביצירה הסוריאליסטית. המתח הפנימי שבסוריאליזם נובע מן היחס המיוחד שהוא מכונן בין המציאות שמחוץ ליצירה לזו שמוצגת בה. היצירה הסוריאליסטית אינה פנטסטית לגמרי אך גם לא מציאותית, וככזו היא יוצרת מידה של בעתה (המזוהה לרוב עם מושג “המאויים” של פרויד). תכונותיה המימטיות של המצלמה ש”נכנסת בין הרואה לבין העולם”, כפי שמתארת התיאורטיקנית רוזלינד קראוס בקטלוג התערוכה, מאפשרות לה להקצין את היחס בין מציאות ואשלייה עד כדי אבסורד, והופכות את הצילום למרחב מרתק לבחינה של מתחים סוריאליסטיים.

מניפולציות הצילום ששימשו את אמני “הראיה החדשה” על מנת ליצור אופני התבוננות חדשים, הפכו בידיהם של הסוריאליסטים לכלים היוצרים חריגה. עניינם בחלום, בשינויי תודעה ובסטיות תקן זכה לביטוי חזותי באמצעות שימוש נרחב באשליות השונות שביכולתו של הצילום לספק. הקולאז’, ההשתקפות, משחקי תאורה ופרספקטיבות מוקצנות, הדפסות כפולות, שיבושים ומניפולציות אחרות, יצרו סדרת עבודות המציגות עיוותים אנושיים.

תצלומיהם של אנדרה קרטס, ססיל ביטון, אדמונד קסטינג ומאן ריי המוצגים בתערוכה, משבשים את דיוקנאות המצולמים ומעניקים להם מראה פריקי ומעוות, כאילו התצלום מגלה דיבוק נסתר כלשהו המתחבא מאחורי תווי פניהן המוכרות של המצולמות. פייר מולינייה יצר קולאז’ כשסובב את פני הדמות המצולמת והצמידם לגבה. תצלומיו מציגים גם אשליה מגדרית, שכן הדמות הנשית הלבושה בביריות ומופיעה בהם אינה אלא האמן עצמו. בתצלום יפיפה של ברברה מורגן, גורד שחקים מאפיל על תמונה שבמרכזה זוהרת קונכיה לבנה, ובתוכה צועדות דמויות אדם. זהו פוטומונטאז’ המדמה את העיר לאורגניזם ענק, אירוטי ואפל, שהתושבים פועלים בלא-מודע שלו.

הופעתו הרגעית של צבע בתצלומו של יוזף בייטנבאך “מקס ארנסט וסוסון הים”, מקצינה את ההיבט האשלייתי. באמצעות הדגשת פערי התפיסה מציע הצבע לא רק מבט שונה, אלא גם מחשבה על עצם אפשרות קיומם של מצבים חזותיים ותודעתיים לא מוכרים. בובות תופסות מקום מכובד בעבודותיהם של הנס בלמר, ז’רמין קרול וברניס אבוט. האחרונה צילמה את הסופר, הבמאי והצייר ז’אן קוקטו כשהו ישן במיטה עם מסיכת גבס בזרועותיו. בשעה שעיניו של קוקטו עצומות והוא מנותק (ישן או עושה את עצמו ישן), המסכה השכובה בחיקו מישירה מבט המום למצלמה כאילו היתה פנטומימאית המדבררת את חלומותיו. הרברט באייר יצר שילוב בין גופו לגוף בובה באופן שנראה כאילו זרועו נקטעה והוא מביט בה מופתע.

הסוריאליסטים ביקשו לשבור את מסגרות הסדר הבורגני ולפרוץ את גבולות התודעה. בפרספקטיבה היסטורית חלק מן הניסיונות נראים נאיביים מאד מבחינת יחסם לדימוי אשלייתי מצולם כאל ייצוג של מצבי תודעה נסתרים. כך או כך, כפי שמראים רוב תצלומי העירום בתערוכה, לפחות בהיבט אחד נותרו הסוריאליסטים נאמנים למסורת: גם אצלם לרוב היו אלה הגברים שתיעדו את הנשים שהתפשטו.

העין העירומה – מכון שפילמן לצילום
אוצרת: איה לוריא
נעילה: ינואר 2014

עוד בנושא: על הדימוי הסוריאליסטי ומילת ההלחם – רות רונן

פורסם בנוסח דומה ב”טיים אאוט”