הצייר המרגל

התערוכה “צבאות” היא מעין מסע שעושה האמן אליהו אֵריק בוקובזה (נולד ב-1963, בפריז) בתרבות הישראלית על דתיותה והמיליטריזם הטבוע בה. זהו מסע אמביוולנטי ומורכב: במבט ראשון הוא נדמה נוסטלגי, אך במבט מעמיק וחקרני הוא מתגלה לא פעם כמתנער, כזר וכמנוכר, כמתריס לפעמים וכביקורתי כמעט תמיד.

שפרבר: על אף חזותה הנעימה, לא מדובר בתערוכה “נחמדה”, אלא דווקא במבט ביקורתי נוקב או במבט שמצהיר על זרותו ואחרותו.
בוקובזה: בתערוכה מוצגות עבודות חדשות משלוש השנים האחרונות, והיא מורכבת משני חלקים: הסדרה “עין לציון” קושרת בין דת לירושלים הקונקרטית והמיתולוגית-אוטופית (ירושלים של מעלה/מטה) ומנכיחה, לפעמים באופן בולט ולפעמים בצורה מוסווית, את חומת ההפרדה בעיר. הסדרות “מלחמות ישראל” ו”פרויקט סוקאג’ן” עוסקות בקולוניאליזם, במלחמות ישראל, בצבא ובצבאיות. הדת והצבא הם שני מושגים ש”קדושתם” בחיים בישראל היא סוג של אקסיומה. העבודות בשתי הסדרות הללו מנסות לבחון את העמדה שלי בנוף המציאות המדומיינת הזו, ולנסח את התפיסה שלי כלפי שני מושגי היסוד הללו.

נדמה לי שהעלייה מהתערוכה “זאת היא הארץ” שבקומה הראשונה של בית-האמנים, שבה מוצגות בעיקר עבודות שלך מהעבר, לתערוכה “צבאות”, המוצגת בקומה השנייה, כמוה כעלייה לרמה אחרת של התבוננות.
בתערוכה שלמטה מוצגות סדרות קודמות שבהן “הצייר-תייר”, כפי שאני נוהג לכנות זאת, רואה בדרך כלל רק את מה שחפצים להראות לו. ב”צבאות”, לעומת זאת, אני מבקש להגדיר התבוננות מסוג אחר, התבוננות של ה”צייר-המרגל”, שמנסה לראות ולהראות את מה שלא מראים לו, מה שאינו מוגדר ונע בין התחומים וכך נותר סמוי מן העין.

הפרקטיקה של תהליכי קידוד והסוואה סימולטניים העולה בעבודות שלך היא פרקטיקה הנוכחת רבות בשדה האמנות העכשווי. במסגרת זו, המראה הנעים והפתייני מסתיר מאחוריו בדרך כלל תכנים ביקורתיים ואף קשים. למעשה אתה אף מרחיק את עדותך ועושה שימוש בסגנונות מהמזרח הרחוק, בעיקר סגנונות מציור הנוף היפני הקלאסי, צעצועים וקומיקס יפני (מנגה). הגוון וההקשר המקומיים נוכחים בעבודות שלך בבירור, ואף על פי כן, התערוכה “צבאות” כשמה כן היא – מרחיקה את עדותה גם לצבאות ולתרבויות אחרות ורחוקות. מה המשמעות של שימוש באסתטיקה יפנית אצל אמן “ישראלי” כל-כך?
אמנם תרבות יפן נתפסת כאן כרחוקה וכאחרת, אך למעשה גם באקט של הרחקת העדות ליפן הרחוקה יש מימד של התכתבות עם “עבודות בצלאל” הציוניות, שעשו שימוש רב באסתטיקה יפנית ברוח הג’פוניזם שרווח באמנות האוונגרד המודרני מהמאה ה-19 ובסגנונות ששימשו השראה לאסכולת בצלאל. נוסף לכך, תפיסת יפן כ”אחר” נובעת מהעובדה שהיא מוכרת רק למעטים כאן, אבל למעשה גם בישראל וגם ביפן מנסים לשלב קדמה טכנולוגית עם מסורת עבר ארוכת שנים הכרוכה בעיסוק בזהות על בסיס גזעי. נקודות דמיון נוספות בין התרבויות הן העיסוק ביחס לזר בחברה התופסת עצמה כהומוגנית ושאלות של יחסי דת ומדינה ותלות באימפריה. אולם ההשוואה המשמעותית יותר היא העובדה ששני העמים חוו טראומה קיצונית, אפוקליפטית במידה רבה, בעת המודרנית.

ואיך מתחבר “פרויקט סוקאג’ן” לכל זה?
“פרויקט סוקאג’ן” הוא במידה רבה פעולה של התחפשות והסוואה, כמו גם שימוש בפרקטיקה של “הרחקת עדות” כדי להעלות את נושא הקולוניאליזם שהופנם אף אצל קורבנותיו. כמו בעבודות אחרות שיצרתי, גם כאן אפודי המגן של החיילים, שעליהם צוירו התמונות שהופיעו בסדרה “מלחמות ישראל”, מעוטרים במוטיבים מהתרבות היהודית מהעבר ומהאמנות ומההווי המקומיים-עכשוויים, וכל אלה מתערבלים בדימויים ובפרקטיקות מתרבות הקומיקס היפני. הסוקאג’ן (Sukajan) הוא מעיל מעוצב בסגנון מעיל טייסים, והוא אופנתי בקרב צעירים יפנים. שלל ההדפסים המעטרים אותו שואבים ממסורות יפניות מקומיות, אך ההשראה לייצורו לקוחה ממעיליהם של החיילים האמריקאים ששירתו באזור והנציחו את זכרונותיהם בציורי רקמה על מעיליהם.

גם העבודה “בבת עין”, שפותחת בתערוכה את הסדרה “עין לציון” ועניינה דת וירושלים, משתמשת במידה רבה בפרקטיקת ההסוואה.
ב”בבת עין” שבין עפעפי חומות ירושלים של מעלה לאלה של מטה דמותי חבויה פעמיים: בעין שמאל למעלה ניתן להבחין בי כמציצן חרדי, ובעין ימין למטה אני מציץ כחייל. בתערוכה הנוכחית, זאת העבודה הראשונה שנתקלים בה עם העלייה במדרגות בית-האמנים. שתי הדמויות האלו – החייל והחרדי – נתפסות כמרוחקות בתודעה הציבורית, אך אני חווה אותן כדומות מאוד. המחבר ביניהם הוא האמונה המוחלטת באתוסים ובמיתוסים מכוננים; הלבוש ב”מדים”; הגיוס לרעיון וחובת הציות.

הקטבים הללו – החייל מחד ודמות החרדי מאידך – תופסים מקום משמעותי בתערוכה. למעשה שתי הדמויות הללו, הילד החרדי והילד החייל, הן שמתאחדות בעבודה “שומר החומות” לדמות אחת: החייל שהוא גם יהודי חרדי, ולהפך.
“שומר החומות” מגן על חומת ירושלים האוטופית והסמלית, שמוצפת בעבודה באור של מתבונן דרך משקפיים ורודות. אבל לא רק חומת העיר העתיקה מופיעה שם, אלא גם חומת ההפרדה החדשה, שגם היא חומת ירושלים. נוסף לכך בחרתי להחליף את מגן דוד שעל הדגל ב”עין” כחולה, שממוקמת מול הלב של החייל ומסמנת שם כאילו מטרה. זוהי “כוונת המחבר”, ומה אתה רואה בעבודה?

במבט ראשון אני מוצא בה שילוב בין דת לצבא, כזה שכבר עלה באופנים רבים באמנות המקומית, אלא שבמבט בוחן אני רואה כאן משהו נוסף. כפי שהרחבתי בקטלוג, התערוכה “שומר החומות” מייצרת בעיני מבט היברידי ומורכב. הדמות אינה נכנעת לשום אמבלמה מוכרת: היא משלבת מאפיינים דתיים, חילוניים, מיליטריסטיים ואזרחיים, מקומיים ולא מקומיים. בעיני משתקף כאן מבט אחר מזה המקובל ומציע, לטוב ולמוטב, שדתיות וחילוניות אינן בהכרח הפכים. כך, הדתיות יכולה להיתפס כאופציה רצינית לקיומנו בעולם, ממש כמו רעותה החילוניות, אך העולם החילוני (ובהקשר זה, העולם הצבאי) מוצג כאן כעולם אלים וממשטר לא פחות מהפונדמנטליזם הדתי. בכלל, בעיני העבודות שלך הן לא פעם הצעה לקריאה היברידית יותר של המציאות, שעל-פיה “יהודי ישן” אינו מנוגד בהכרח ל”יהודי חדש”; “דתיות” אינה סותרת “חילוניות”; וגם “מזרחיות” אינה ההפך מ”מערביות”.
עוד נושא שבו טיפלתי בתערוכה הוא עניין ה”חרדה הקיומית” שמחברת את כולם כאן.

זה עולה באופן מובהק בסדרת העבודות “כימיקל ג’רוזלם”, שבה אתה רוקח תרופה למכה – ואתה הרי רוקח בהכשרתך: העיניים המשגיחות מהשמים נדמות כאן כעיניים עקורות.
העיניים בשמים מזכירות במבט ראשון מערכת של מזלות שמימיים, אך הן מסודרות בצורת מבנים מולקולריים של תרופות: אלפרזולם לטיפול בחרדות, סם ההזיה מסקלין, ריטלין להפרעות קשב וויאגרה לזקפה. הצורך בהגנה/השגחה מקורו בחרדה. המושג “חרדה קיומית” הוא מאותם מושגים שאנו מתבקשים לא פעם להאמין בהם בהיותנו ישראלים.

מבחינה זו “רוע”, העבודה הסוגרת את התערוכה, מביאה עד הקצה את נושא החרדה הקיומית.
“רוע” מבוססת על צילום מארכיון יד-ושם, שבו נראה חייל נאצי יורה באם וילד. יצרתי כאן חייל ללא מדים וללא עור, שיכול להיות כל חייל. הסביבה הפרחונית מסווה את הזוועה. צבא ההגנה ואתוס ההשגחה הם בעיני מנגנונים שנועדו לאפשר לנו להתמודד עם ה”חרדה הקיומית” שלנו כחברה בעקבות השואה. למעשה, לדידי, כאזרח מזרחי חילוני, גם הדת, גם הצבא וגם השואה הם אלמנטים שאני לא מרגיש אליהם קשר אישי, ובכל זאת לשלושתם יש השפעה מכרעת על החיים שלי כאן כישראלי.

אליהו אריק בוקובזה – צבאות
בית האמנים, ת”א
מאי-יוני 2013