האוצֵר העוצֵר

 מעקב מס’ 6

מרב שין בן אלון: בתקופה האחרונה אני עוקבת אחרי פרופילים של אמנים ברשתות החברתיות ומזהה תופעה מרתקת וחדשה, שבה הרשת החברתית מייצרת מרחב תצוגה חדש ואלטרנטיבי שמשפיע על האופן שבו אמנים מייצרים וחושפים דימויים. המרחב הווירטואלי של הרשת החברתית פותח חלון לתהליך העבודה, שהיה בעבר כספת שמורה מכל משמר. המהלך הזה הוא שינוי כל-כך עמוק, שאני מאמינה שהוא ישפיע על האופן שבו אנחנו יוצרים ומציגים אמנות. אני עוקבת אחרי הפעילות האינטנסיבית שלך בפייסבוק, שבה אתה מעלה מדי יום תכנים רבים ומגוונים. עד עכשיו ריאיינתי ב”מעקבים” אמנים, יצרני דימויים. מסקרן אותי להתבונן במהלך שאתה כאוצר עושה בפייסבוק.

גלעד מלצר: “אפשר לומר שאני מעלה שלושה סוגים של תכנים: תכנים אקטואליים, תכנים שקשורים להיסטוריה וכרונולוגיה, ותכנים שקשורים לתרבות ויזואלית. הדימויים עולים בצורה לא מאורגנת, ומבחינתי הם אמצעי לחשוב בקול רם. הדימויים והתכנים השונים שאני מעלה מתקשרים זה עם זה, הן באופנים ברורים והן באופנים מפתיעים ומשונים.
אני משתמש בפלטפורמה של הפייסבוק כדי לחשוב מחדש על דימוי וטקסט באופן שהוא בו בזמן מודע וחווה. הדבר החדש והמרתק מבחינתי הוא הנכונות החדשה של אנשים להשתתף במהלך הזה”.

מה הכוונה בתכנים אקטואליים?
“אני מעלה תכנים אקטואליים פוליטיים בתגובה לאירוע עכשווי. מדובר בתגובה בזמן אמת לאירועים שדווחו בחדשות, מתוך ניסיון לבקר גם את מה שמדווחים עליו וגם את איך שמדווחים עליו. חשוב לי להראות אופנים נוספים של קריאה או דיווח או פרשנות של אותה התרחשות. הרשת מאפשרת לי להגיב מיידית על מאורעות ועל האופן שהתקשורת מתווכת אותם.
נוסף לכך אני מגיב לאירוע היסטורי שאני מחליט שהוא עקרוני, כמו למשל יום השנה להפצצות על דרזדן או יומולדת 530 שנה לרפאל. אני מצליב בין העכשווי למימד ההיסטורי, הכרונולוגי והזיכרון. אני בוחר אמנים, מוזיקאים, אישים או מאורעות שנראים לי חשובים, ומנצל את נקודת הזמן המסוימת כדי להתבונן בהם או להקשיב להם, כאשר כמובן מעניינת אותי החשיבות או הפרשנות שאנשים אחרים מציעים לאותה דמות, לאותו אירוע”.

יש כאן היפוך של מהלך. במקום ללכת קדימה, אתה הולך אחורה.
“במקום פעולה של אוצרות בא’, אני עושה כאן מהלך של עוצרות בע’. זו קריאה לעצור. למשל, בהפרש של יומיים קלנדריים, קנדינסקי נולד ביומולדת שלי ופול קליי נולד ביומולדת של בת זוגי, ושניהם, מאז לימודיהם באקדמיה במינכן, היו חברים טובים, למרות הפרשי הגיל ביניהם. הנה יש לי אפשרות לדבר על השפעה, על זיקות, על חברות בין אמנים, והנה יש לי אפשרות לעצור רגע ולדבר על אמן שהיה שייך לשתי מהפכות באמנות, המופשט והאקספרסיוניזם הגרמני המוקדם, ועל המשמעות של להתחיל להיות אמן אחרי גיל 30”.

איזה עוד סוג של תכנים אתה מעלה?
“האלבומים הוויזואליים. את ההשראה למהלך הזה אני חייב לחברי צבי אלחייני, המייסד והבעלים של ‘ארכיון אדריכלות ישראל’, שעשה בפייסבוק ניסיון להקיף, או לפחות להציף, את התרבות החזותית, תוך שהוא מציב במרכז שלה את המושג הרחב של אדריכלות. דרכו גיליתי את העניין שיש ביצירת אלבומים שאינם לפי תימות לגמרי שיטתיות. אני מאמץ כאן את השימוש ב’קיר’ של הפייסבוק כמרחב לתלות בו עבודות או להשתמש בו כסוג של מחסן או אתר”.

הקיר הארכיטקטוני הופך להיות קיר וירטואלי והקיר הווירטואלי חוזר להתממש כמרחב לתצוגה של אידיאות. למעשה ניתן לומר שאתה מיישם כאן פרקטיקות של אוצרות פר-סה.
“אני גולש בעשרות אתרים שמתמקדים בתכנים ויזואליים שונים: תרבות שוליים, מוזיקה, אופנה, עיצוב, אמנות, ארכיטקטורה, צילום, תקשורת וכו’. כמה מהאתרים הם מאוד מיינסטרים ואחרים על קו התפר שבין אמנות, תרבות וחברה. משם אני מוציא דימויים של כרזות לעיצוב אופנה, קולנוע או תיאטרון. הבחירה, הסלקציה או המהלך האוצרותי קשורים לאפשרות שלי להציע קריאה חדשה ביחס לדימוי. מי שנכנס לאלבומים בדף הפייסבוק שלי יכול לראות את הבסיס לתהליך החשיבה שלי.
בצד הפוליטי יש לי אלבום של ‘הארץ המובטחת’ ואלבום שנקרא ‘יהודים סמול אנד לארג” ו’אנרכיה בממלכה המאוחדת ומעבר’, העוסקים בישראל, בהיסטוריה היהודית ובהיסטוריה של אנרכיזם ופעילות פוליטית, משמאל ומימין”.

“כמו כן אני בונה קבוצה של אלבומים חזותיים שהגדול שבהם הוא ‘ההיסטוריה הלא-רשמית של הצילום’. כמו בכל תחום, יש היסטוריות קנוניות, הנרטיב התרבותי המבוסס על הדימויים המוכרים והנפשות הפועלות. לא מעניין אותי לייצר כרונולוגיה ברורה ולא מעניין אותי להעלות את ‘החשודים המיידיים’. מעניין אותי לייצר רשת אופציונלית, קפריזית, משתנה, של הקשרים, רעיונות, הבזקים. הרשת מאפשרת להגיע להרבה יותר מעגלים של יוצרים ודימויים מעניינים, ואותי מעניין לתת במה לסוג הזה של הדימויים”.

זו לא רק פעולה אוצרותית במובן הטהור של ההגדרה, אלא יש כאן סוג של אוצרות מתקנת או חתרנית. דרך לעקוף את הקאנון. האם אתה חושב שהמהלך הזה משפיע על תפיסות תצוגה עכשוויות?
“אין היום הרבה אופציות לאוצרות קלאסית מחוץ למוזיאונים הגדולים, בגלל העדר תקציבים. לעומת זאת, אני רואה בפייסבוק כלי שהעלות-תועלת שלו מאוד גבוהה. בראש וראשונה זה כלי למחשבה פעילה ורצופה על התרבות החזותית. זה מאפשר לי למצוא את הדימויים, להצמיד אותם להקשרים שמעניינים אותי, להציף אותם מחדש, לבקר אותם, לקבל עליהם תגובות, להתווכח ולראות איזה שיח הם מעוררים. אם פעם אוצר היה צריך לעמוד בתור ולחכות שמוזיאון פריפריאלי יארח אותו, היום אני יכול להרים תערוכה בשבוע, והיא תהיה לא פחות מעניינית ותגיע ליותר קהל”.

האם לדעתך זו תהיה מגמה שתשפיע באופן ישיר על החשיבה שלנו על אמנות ועל האופן שנצרוך ונציג דימויים? במלים אחרות, האם צורות התצוגה יושפעו מהמהלך שקורה היום בפייסבוק?
“עד לפני כעשור התקשורת של אוצר עם עולם האמנות הבינלאומי היתה מבוססת על תהליכים אטיים ויקרים שכרוכים בנסיעה לחו”ל וביקור בתערוכות ובחללי תצוגה מרכזיים. עד לפני עשור, אם הייתי רוצה דימוי של אמן, מישהו היה צריך לתווך את זה. היום קיימים אתרי תוכן של אמנות ותרבות חזותית, ואני יכול להגיע למספר גדול של אמנים שמעניינים אותי. אני יכול לומר שכבר עכשיו יש לי רעיונות לתערוכות לכל החיים. הדבר המרכזי שהשתנה הוא הנגישות למידע הן מבחינת כמות, הן מבחינת איכות והן מבחינת פתיחות. לפחות במישור של תחקיר לא צריך לזוז מהכיסא כדי להגיע ליצירות”.

האם זה ישנה לדעתך את האופן שבו אמנות תיראה?
“המאבק של עולם האמנות יהיה שילכו לגלריות לקנות את האובייקט, אחרת כל התשתית הכללית תתמוטט. מצד שני, מה הסיכוי שתהיה לנו בישראל תערוכה של רפאל? מה הסיכוי שנצליח להביא לכאן עשר יצירות רנסנסיות? בתערוכה אינטרנטית אני יכול להעלות מאה דימויים כאלה, ואם הכלים יתקדמו, אני אוכל לשפר את רמת התצוגה ולייצר היגיון אוצרותי עם קישורים למאמרים או תכנים אחרים. ניתן יהיה לקבל את כל המידע על דימוי מסוים, תגובות מצטברות, דיון, פולמוס ודברים שקשה אפילו לדמיין כרגע”.

כלומר, יש כאן פרקטיקה שלא נעצרת בדימוי, אלא מקנה אופציה למערכת פדגוגיות. כל דימוי יכול להפוך אצלך לקורס.
“אני רואה בעבודת האוצר עבודה שהיא ביסודה פדגוגית ואידיאולוגית. אני חושב בעקבות התפיסה של אלפרד בר, האיש שהקים את מומה, המוזיאון לאמנות מודרנית בניו-יורק, והגדיר את המוזיאון כ’מכשיר למידה’. במובן הזה, הרשת יכולה להיות מכשיר לימודי, וכמרצה לתרבות חזותית ואוצר, הרשת החברתית היא המקום האידיאלי שבו אני יכול להנגיש את הרעיונות הללו”.

מה ההבדל בין אוצרות מהסוג הזה בפייסבוק לבין יישום של זה באתר אינטרנט?
“זה יותר זול מלבנות אתר, זה נגיש להרבה יותר אנשים, קהלים וקהילות, ויש פה אלמנט של דינמיות. במוזיאון הצופה בעמדה פסיבית. כאן התגובות הופכות את הדיון לחי. התמונה אינה מתקבעת. אני מעלה דימוי ואנשים מגיבים אליו, הערה גוררת הערה ומתפתח דיון. יש כאן דבר אקטיבי. זה לא תיעוד של משהו שהיה, אלא דבר ממשי חי או עתידי.
דבר נוסף הוא העובדה שיש תיעוד מתוארך לחומר שאני מעלה. בגלריה או באתר אינטרנט אין את ההיסטוריה ואת הבו-זמניות של תהליך המחשבה. התהליך, שהיה בעבר בלתי נגיש ובלתי חשוף, הופך להיות חשוף. מי שעוקב אחרי יודע מה מעסיק אותי.

“אני מעלה דימוי, ולאחר כמה ימים אני מעביר אותו לאלבום. כל אלבום הוא תערוכה או אופציה לתערוכה. הצפייה היא אקראית ומתחברת לגולשים שונים בזמנים שאין לי שליטה עליהם, אבל ברגע שיש חיבור בין שני דברים, מתחילה להיווצר האפשרות של אוצרות דינמית. את מגיבה ומפגישה בין דברים שקורים ברצף, יוצרת מחדש חיבור בין שני דברים שאת רואה. יכול להיות שבשלב הבא ייווצרו קהילות שיוצרות באופן דינמי תכנים שיש להם הקשרים. יש הפקעה של בעלות על הרצף. מהלך שבו נוצרים עולמות תוכן שלא שייכים לאף אחד, אבל המפגשים שלהם שייכים לכולם.

“כמו כן, למרות שזה כמעט מובן מאליו, חשוב לי לציין שהסוג הזה של פעולה, למרות שאני מנתב אותה ויוזם אותה, היא פעולה שלוקחת בחשבון מראש קהילה של משתתפים ומגיבים מסוגים שונים. זו גם קהילה, לשמחתי, שמפגישה בין אנשים ועולמות שונים ומשונים שקשה לי להאמין שהיו נפגשים בצורה אחרת: אמנים, מוזיקאים, מורים, אקדמאים, אוצרים, סופרים, מתרגמים, עורכים, אנשי תקשורת, קולנוענים, סטודנטים, פעילים פוליטיים מגוונים רבים, ו’סתם’ עוברי אורח בקיר שלי.

“ואז יכול להיווצר דיאלוג, ליתר דיוק, שיח פוליפוני, שלו שותפים המוזיקאי והמתרגם אביעד שטיר, הפעילה הפוליטית דורית אברמוביץ’, האמן אבנר בן-גל והחוקר עמוס נוי. קשה לי להאמין שארבעתם היו מגיעים יחדיו לגלריה ומתחילים שיחה. וכאן היא נוצרת. לפעמים היא נוטה לקומי, בפעמים אחרות היא רצינית ומתכסחת, אבל תמיד יש מה ללמוד. וכמובן, זה מגרה אותי להיכנס לדפים שלהם ולראות מה הם מעלים”.