בין גרפיטי לאינסטגרם

כשפניתי אליך, לא הייתי בטוחה האם אני רוצה לגלות מי אתה באמת. למען האמת, יכולנו לנהל את הראיון הזה באופן וירטואלי ללא כל קושי; אבל בסופו של דבר, הסקרנות הכריעה אותי. אין לי מושג מי אתה, מה שמך או בן כמה אתה, אבל אני עוקבת אחריך באינסטגרם ונהנית מאוד מדימויים שאתה מעלה. יש לי הרגשה שאני נמצאת אצלך בסטודיו וחולקת איתך את תהליך העבודה שלך.
“אני משתמש באינסטגרם כמקום להעלאת דימויים תוך כדי תהליך. בתהליך שאני עובד עליו לאחרונה, אני עושה הרבה רישומים ויוצר מהם מגזרות – אלה עבודות שהן שכבתיות ומורכבות. קורה שאני מעלה קולאז’ לפני שהדברים מודבקים יחד, ורק אחר כך מדביק הכל. ככה אני בוחן את הכיוון שלי. אני נהנה מהתהליך ולכן גם אם העבודה לא גמורה והיא כבר באינסטה, אני מרגיש משוחרר לעבור לשלב הבא”.

Dreams I don’t remember, watercolor on paper collage, 2012

כמות התגובות משפיעה על קבלת ההחלטות שלך בתהליך?
“אנשים עושים ‘לייק’ לכל דבר. אני לא מתייחס ישירות לתגובה”.

אז למה אתה מעלה דימויים מתוך התהליך?
“מעניין אותי להעלות אותם כי זאת אינדיקציה לעצמי; ברגע שאני מוציא את זה החוצה, אני רואה את זה אחרת”.

אתה לא מפחד שאנשים ישתמשו בדימויים האלה?
“אני לא מפחד שייקחו לי דימויים. אני מרגיש שמה ששלי, שלי. אנשים מכירים את הסגנון שלי ומזהים אותו. מי שמפחדים זה האנשים בגלריה”.

עם איזו גלריה אתה עובד?
“אין לי גלריה שאני מחויב אליה. באוגוסט 2012 הייתה לי תערוכה בברלין, בגלריה Urban Spree, וכרגע אני עובד על תערוכת יחיד שתעלה בפברואר, בסן חוזה שבקליפורניה, בגלריה Anno Domini”.

אולי כדאי שתציג את עצמך: מי אתה? מה המשמעות של השם שלך?
“אני קורא לעצמי “Klone”, שזה עיוות של המילה “Clone”, שמשמעותה “שכפול” באנגלית. עליתי לארץ מברית המועצות בסוף שנת 1994, כשהייתי בן 11. למדתי איור ועיצוב גרפי בשנקר ועזבתי בסוף השנה השנייה. הלימודים פתחו לי את הראש ולקחתי משם כמה דברים שהיו חשובים לי, כמו רישום אקדמי ותולדות האמנות, אבל כבר בזמן הלימודים היה לי סטודיו ועלתה בי שאלה לְמה אני מתחייב. זו לא הייתה החלטה פשוטה למי שבא ממשפחה של אקדמאים ממוצא רוסי – אצלנו לא משנה במה יש לך תואר, העיקר שיש לך תואר. בסופו של דבר עזבתי כי הרגשתי שהמחויבות שלי לסטודיו גדולה וחשובה יותר”.

Fools, watercolor and ink on paper collage, 2012

אתה מוּכר כאמן גרפיטי, כצייר רחוב.
“התחלתי לצייר ברחוב כשהייתי בן 16, וזה עיצב אותי כאדם בוגר וכאמן. עד אז הייתי ילד חסר ביטחון שלא ממש מרגיש שייך, ואז, כשהתחלתי לצייר ברחוב, הרגשתי שאני מנכס לעצמי את המרחב, כובש את המקום. היום אני יודע שאף פעם לא ארגיש שייך ושאני כמו כל האמנים העולים, שתמיד נשארים בגדר מוטציה. אני היבריד”.

אני חושבת שקיים דמיון בין הפעולה של ציור ברחוב לבין שיתוף של דימויים ברשתות החברתיות: בשני המקרים מדובר בחשיפת עבודה בחלל אלטרנטיבי, בעל אופי של שוליים, פתוח לקהל הרחב, לאו דווקא מוגבל לשוחרי אמנות, נגיש, לא מתווך ובעיקר – זה מרחב שיכול לאפשר לך להופיע בזהות בדויה בלי להיחשף. אתה עדיין מצייר ברחוב?
“כן. לצייר ברחוב זה כמו לעבוד על הבד הכי גדול. אני עדיין מצייר גרפיטי ומוציא כסף על משהו שלא מחזיר. זה סוג של התמכרות. לא דרך להתפרסם או להתפרנס. אני עושה את זה בשביל עצמי. אני מבין מה שאת אומרת, וכנראה יש קשר; אני מחפש את המקומות שאני מרגיש חופשי לעשות מה שנכון לי, אבל יש שוני מאוד גדול בצורת העבודה ובמה שאני מפיק ממנה”.

איזה שוני?
“היום, בשבילי, לצייר ברחוב זאת דרך לבטא את מה שאני חושב. זה סוג של טיפול נפשי, כמו כל העיסוק באמנות. בהתחלה זה היה ילד שרוצה לכבוש את הסביבה שלו ועכשיו זה משהו שאני מרגיש שאני צריך להצדיק. בשנים האחרונות, אולי כי אנשים כבר מכירים את העבודה שלי, אני מרגיש שכשאני מצייר בחוץ – חשוב לי לעורר את המעורבות של הצופה. הייתי רוצה שלא יחלפו על פני זה, אלא יעצרו”.

אולי זה השוני הגדול בין ציור ברחוב לרשת חברתית: ברחוב אתה לא יכול לדעת מי ראה, אתה לא מקבל את התגובה המיידית. אולי הנוכחות ברשתות ממלאת את החסר שקיים באמנות הרחוב.
“הקהל שלי והאנשים שעוקבים אחריי הם לאו דווקא אנשים מעולם האמנות”.

כי אתה אמן גרפיטי?
“בגלל הרקע שלי. יש אנשים שגדלו עם העבודה שלי ברחוב”.

Strawberrybanana mix from last year, supervising the highway

אז בעצם הרשת מאפשרת ליצור חיבור בין הרחוב ובינך.
“כן. אבל זה לאו דווקא קשור לכמות הלייקים, אלא חיבור לתהליך עבודה שהוא אקלקטי ומגוון, ולרצון שלי להכניס אנשים לתוך הראש שלי. אני יוצר עבודות שונות מחומרים וסוגים שונים, ואת מה שאת רואה ברשת הוצאתי בספר של דימויים שהוא כמו אינסטגרם – מעין תיק עבודות. הספר הוא הצצה אל מאחורי הקלעים של מה שקורה בראש שלי. יש שם תצלומים ועבודות, פאונד אובג’קט שלא נגעתי בהם, קולאז’ים, רישומים וגם עבודות מעובדות. היה לי חשוב להוציא את זה בעצמי כי אני לא עובד עם אוצר שבוחר את העבודות. גלריה בשבילי היא עוד דרך, אבל לא הדרך היחידה. יש את הרחוב, את האינטרנט וגם את הגלריה”.

בעיניי הספר הוא עוד חלל אלטרנטיבי שאתה חוקר, ויש בו אולי סוג אחר של כוח שימור, ששונה מהמרחבים של הרשתות והרחוב. עוד סוג של “שמירה” ו”שיתוף”.
“כן, יש דברים שצולמו ולאחר מכן השתנו. זה קורה בסטודיו וזה קורה ברחוב. יש דברים שאני מעלה באינסטגרם כי אני יודע שלא אציג אותם. אני מרגיש שאני מאפשר הצצה לתוך הסטודיו שלי כי בעיניי זה המקום הכי מעניין שיש והייתי שמח שעוד אמנים ישתפו בתהליך שלהם”.