אקראיות מאגית סדורה

במשך 3 שנים עבדה ליהי תורג’מן בסטודיו בבניין בית ספר ישן ומתפרק המיועד להריסה. בתערוכתה “פרדה לבנה” בגלריה רוטשילד 69 היא מציגה את תוצרי העבודה בחלל העזוב, שעליבותו חדרה לבדי הציור ונטמעה בהם, פשוטו כמשמעו. תורג’מן מציגה שני טריפטיכונים וציור בודד שכולם מצויירים ע”ג בדי ענק. הבדים, מספרת האוצרת נועם סגל, הושענו במשך זמן ממושך על קירות הזרועים בכתמי צבע, עובש, טיח מתקלף וכיו”ב. כפועל יוצא מכך הוכתמו גם הבדים והפכו לספק מתעדים וספק נשאים אינדקסיקאליים של סימני זמן, בלייה והזנחה. תורג’מן לא הסתפקה בעקבות שהותיר המקום בציוריה והחלה מתערבת בנעשה, מדגישה כתמים מסויימים ומטשטשת אחרים, תוחמת צורה רורשאכית בקו ומעניקה מבניות אדריכלית ברורה למערכת המופשטת. ההתערבות ספק ממפה את השתלטות הבלייה על הבדים וספק מבקשת לעצור ולהקפיא אותה. לתוצאה נתנה הציירת את השמות “קבר שייח”, “שדים” ו”לוח”. בשני הראשונים סודרו הכתמים בתוך שרטוטים אדריכליים האמורים לייצג “ארכיטיפים סכמטיים של אתרי קדושה”, כדברי סגל. האחרון נראה כלוח כיתה שעליו שורטטו סימנים המזכירים סכמות מדעיות שמבקשים להציג תופעות טבעיות בצורה מסודרת.

ליהי תורג’מן – קבר שייח, 2012, 160×290 ס”מ כ”א (סה”כ טריפטיך 480x 290), גרפיט שמן ופחם על בד.

לפני שנתיים הציגה תורג’מן בגלריה ג’ולי מ’ ציורי חללים אדריכליים מפורטים ודחוסים על אף ריקנותם. הפעם הצד האיורי של הדימויים, שבא לידי ביטוי בהקצנת ההיבטים המאיימים, המבודדים והקלאסטרופוביים שבחללים המצויירים, נזנח לטובת תרגילים מושגיים באמנות כמדיום המדלג בין פסאודו-מדע לפסאודו-מיסטיקה. הפרטנות הפיגורטיבית מן הציורים הקודמים הוחלפה בכתמיות פחמית ומופשטת, והחללים האשלייתיים שעוצבו בהקפדה יתרה ברישום מדוקדק של אלמנטים אדריכליים, הוחלפו בסימונים כלליים של מפגשי קירות המשתלבים ולא משתלבים ביתר המרכיבים בציור.

תורג’מן מבקשת לדחוס את הכתמים האקראיים למסגרת סדורה ומוסברת, ומנגד להחדיר למערכת הסדורה והמוסברת יסודות כמו-מאגיים המחבלים בשאיפתה לרציונאליות. היא עושה זאת בידיעה שמדובר בניסיון בלתי אפשרי הנעשה לשווא, לשם עצמו בלבד, ניסיון חסר כל תוקף מלבד תוקפו הפנימי, המתקיים רק בגבולות המעבדה הפיקטיבית שנוצרה בציור. הציורים המתייחסים למדע, או לכל הפחות לרעיון של “מדע”, מבוססים על מערכת פנימית בעלת חוקיות משל עצמה. כך תופעות כימיות נשפטות בערכים ציוריים, נסיונות ציוריים זוכים לתיקוף מדעי וצורות גיאומטריות ומודלים הנדסיים מצויירים מדמים סדר והיגיון, אך גם מיסטיקה. אם חושבים על זה לרגע מגלים שהמודלים המעידים לכאורה על תקפותו המוחלטת והמדעית של הציור, למעשה מייצגים את ההיפך הגמור, וכאן נכנסים לתמונה גם השדים ושאר האזכורים המיסטיים. אלו מופיעים בעבודות כמערכת דתית המנוגדת מטבעה למערכת המדעית והרציונאלית, ומציעה חוק וסדר חלופיים.

כשהסוציולוג ברונו לאטור, המוזכר בטקסט הנלווה לתערוכה, תיאר את הכת הדתית כמקבילה לכת המדעית ולא כמנוגדת לה, הוא חשף מאפיינים ריטואליים חופפים והצביע על העובדה ששתי ה”כתות” פועלות על בסיס מערכת מושגית שהן מגדירות לעצמן בכפוף לאינטרסים פנימיים, ושבמסגרתה כל אחת מהן מציגה אמת מוחלטת. בעקבות לאטור, מבקשת תורג’מן לחבר את עולם המדע ועולם המיסטיקה ולהציבם כשווי ערך ומקבילים זה לזה, ואפילו כמפרים זה את זה. היא עושה זאת באמצעות ערעור המחיצות בין השניים, כאשר תופעות טבע מוצגות כמעין רוחות רפאים שחדרו לציור, ואילו אתרי קדושה מתוארים בשרטוטים סכמטיים כמו-מדעיים.

ליהי תורג’מן – שדים (מראה הצבה נוסף ברוטשילד 69), 2012, 215x 310 ס”מ (סה”כ טריפטיך 645×310), גרפיט פחם ופסטל על בד.

מה שנותר לא-פתור בעבודות נובע מפערים בין הצגת סימני המדע כתוצרי מציאות (כתמים שנוצרו בתהליכים טבעיים), לבין המרחב הדתי המיוצג באופן סמלי בלבד, בדימויים ישירים, קלים ואפילו אקראיים (שרטוטי אתרי קדושה). כפועל יוצא מכך ההיררכיה הברורה בין ה”כתות” נשמרת: המדע רציני ומבוסס והמיסטיקה מדומיינת ופיקטיבית. מחוץ לציור יש בכך היגיון כמובן, אולם נדמה שזה אינו ההיגיון שהציירת מבקשת. על מנת לטרוף את הקלפים ולהציע היגיון חדש עליה לגשר על הפערים בין הכתות. יתכן שפרובלמטיזציה של הכת השלישית הנוכחת בתערוכה – כת האמנות – יכולה לספק מפתח למחקר כזה.

ליהי תורג’מן – פרדה לבנה, רוטשילד 69
נעילה: 7.3.13

פורסם בנוסח דומה ב”טיים אאוט”