באתי לעולם, לא שאלו את פי

ארבעה נערים – רועי, ג’סטין, אלפר ואוסין –  מארבע מדינות – ישראל, ארצות-הברית, רוסיה וצרפת – מצויים על סף גיוסם לצבא. זה סיפור המסגרת שבתוכו מתרחשים אירועי הסרט “ימי גיוס” של עידו הר. הסרט מתעד את חייהם של ארבעת הנערים, סביב ולקראת הגיוס המתקרב, רגע לפני שהם הופכים לחיילים. אלה רגעים סִפיים, של מעבר בין-לבין, של ציפייה. רגעים של המתנה על מפתן הדלת לפני שהיא נפתחת כהרף-עין. רגעים שבהם ההתרחשות החיצונית קפואה והסערה היא בפנים. לכאורה רגעים מהסוג הזה לא אמורים לייצר דרמה קולנועית, אלא שסרטו של הר מפליא להתבונן בדִיוק רב בנערים ומצליח (בלי התערבות באמצעות ראיונות), לספק הצצה מרתקת למה שמתרחש בנפשם פנימה, על סף החוויה האוניברסלית והשגרתית כל-כך של נערים העומדים בפני גיוסם לצבא.

האירועים המעבריים שמתועדים בסרט – השיחות עם ההורים על הצבא, מסיבת הגיוס המשפחתית, הפרוצדורות הצבאיות לקראת הגיוס – כל אלה מתפקדים כתפאורת רקע להתרחשות המשמעותית של הסרט, ההתכנסות הרגשית והטעונה של הגיבורים לתוך עצמם. מאחורי השתיקות והשיחות הסתמיות קשה שלא להבחין בטלטלה הרגשית ובתחושות הבלבול והחרדה שעוברות עליהם לקראת הפיכתם לחיילים, בצבא כזה או אחר. מבעד לשקט הנוגה אפשר לשמוע אותם צועקים: אני לא רוצה, קחו אותי מכאן, אני מפחד, אבל נדמה שאותות המצוקה שניבטים מהמסך אינם נראים בסביבה הקרובה של הנערים. כאשר רועי פורץ בבכי במסיבת הגיוס שלו, בני משפחתו וחבריו המופתעים מרגיעים אותו, משוכנעים שזה יעבור. כשאלפר מתבקש על-ידי אביו לומר למה זה חשוב שילך לצבא, הוא שותק דקות ארוכות ומסרב לענות, עד שאביו נאלץ לדקלם במקומו את התשובות המוּכרות. כשג’סטין המהורהר מתקשר לאימו לאחר יומו הראשון בתהליך הקליטה בצבא, היא משוחחת איתו על פרטים טכניים יבשים ולא מעזה לדבר על המשמעויות הרגשיות של המהלך. בכל אחת מהסיטואציות האלה נדמה שלליבם של הנערים מתגנבים ספקות, אולי שאיפה לעצור ולחזור בהם. אולם התעלמות ואי-הכרה סביבתית באפשרות הזו מותירה אותה תלויה ועומדת, רובצת לפתחו אך  משאירה בעינו את מסלול ההתקדמות לעבר הגיוס.

נכונות הנערים ובני משפחותיהם להקרבה ולהתגייסות צבאית היא ביטוי למה שפוקו כינה “הכוח המנרמל” – צורת כוח סמויה שגורמת לפרטים להפנים את הנורמות ולסגל לעצמם את ההתנהגות היעילה והצייתנית שמצופה מהם, גם כשהיא לא תואמת את האינטרס שלהם. המוטיבציה להתגייס אינה יכולה להתבסס רק על חובה חוקית ועל הסנקציות הכרוכות בהפרתה. היא מתאפשרת גם ובעיקר הודות למנגנוני ידע וחשיבה שמעצבים את השרות הצבאי כשלב נורמלי, טריוויאלי, ואפילו רצוי במסלול החיים. טכניקת הנרמול מאפשרת להפוך את הגיוס לצבא, פעולה שכרוכה בשלילת החרות של הפרט ובנכונות מצידו להקריב את חייו, לחובה אזרחית לגיטימית או למסלול קריירה אטרקטיבי, והיא שגורמת לפרט ולבני משפחתו לשמוח, או לפחות להשלים, עם התגייסותם המשותפת לאינטרסים המדינתיים.

הסרט מדגים היטב את האופן בו כל המערכות נוטלות חלק בתהליך הטריוויאליזציה של השרות הצבאי. הצבא האמריקאי מתקשר לצעירים ומנסה “למכור” להם את השרות בצבא כמוצר נחשק. המועצה המקומית ברוסיה עורכת טקס לכבודם של הנערים המתגייסים באזור שלה. חבר צרפתי מבקש להרגיע את אוסין הלחוץ לקראת הגיוס. ההורים הישראלים מארחים בביתם חיילים שבאים לשכנע את רועי להתגייס ליחידה קרבית.

שיאו של תהליך הנרמול משתקף במסיבות הגיוס רבות-המשתתפים שנערכות לאלפר ולרועי בבתיהם. שתי המסיבות, אחת בקור המקפיא של רוסיה והאחרת בחום הישראלי המיוזע, מפתיעות בדמיון ביניהן. שתיהן מבטאות את המאמצים המשפחתיים לשוות לאירוע הגיוס מעמד חגיגי משמח, להמשיך לחגוג ויהי מה, בלי לתת לעצב או לבכי של חתני השמחה להפריע. שתי המסיבות מסמנות את הצבא כטקס חניכה לגבריות (“אתה הולך להיות גבר-גבר עכשיו” ו”עכשיו תוכיח שאתה גבר”, נאמר לנערים), ובשתיהן השירים הנשמעים ברקע נושאים מטען סמלי. “באתי לעולם, לא שאלו את פי, מה אבקש ומה חפץ ליבי”, מתנגן שירו של זוהר ארגוב במסיבה של רועי.  “לכל אדם יש גורל שקבוע מראש, אך האושר שלו הוא רק בידיו”, שרה בת-משפחה במיוחד לאלפר. גורל קבוע מראש, מרגע ההגעה לעולם – אין פסקול מתאים מזה ללוות את הנערים בדרכם לעבר הגיוס.

קשה להבין, בפרט בישראל, מה כל-כך בעייתי בתפיסה שרואה בשרות הצבאי אירוע טבעי ומה כל-כל מטריד בנורמה שבה הורים מעודדים את ילדיהם להתגייס לצבא. קריאה נכונה ומפוכחת של מציאות האיום הביטחוני בישראל, יטענו רבים, ולא כוח דכאני שמשתלט על המחשבה, היא שגורמת לצעירים להתגייס ולהוריהם להשלים עם המהלך. אולם טענה רווחת זו מדגימה בדיוק עד כמה נסתר ומורכב מנגנון הנרמול של השרות הצבאי. תפיסות של הימצאות בסכנה קיומית, של מלחמת אין-ברירה הנכפית עלינו מבחוץ, של צורך חיוני בצבא חזק והמוני, מוצבות כמציאות שאי-אפשר להטיל בה ספק וגורמות לשרות הצבאי להיראות הגיוני וקביל, בלי לקחת בחשבון שאין קשר אוטומטי והכרחי בין המצב הביטחוני למודל גיוס החובה, או שהסדר הגיוס הנוכחי לא היה מעולם רק אמצעי ביטחוני, אלא תפקד כמטרה חברתית בפני עצמה. ההתעקשות הנוכחית של קבוצות גדולות בחברה להביא לגיוסם של החרדים, למשל, מראה עד כמה השאיפה  להסדר גיוס אוניברסלי אינה נגזרת רק משיקולים של הגנה על ביטחון המדינה.

מודל גיוס החובה, הכל-כך מובן מאליו בישראל, הוא הסדר שהלך ונזנח בעשורים האחרונים במדינות המערב, ורובן עברו לצבא מקצועי ולגיוס וולונטארי. ההבדלים בין גיוס החובה לגיוס הוולונטארי ממלאים תפקיד מרכזי בסרט, והם מתווים נקודות שוני ברורות בין הסיפורים של אלפר ורועי לבין סיפוריהם של ג’סטין ואוסין. ברוסיה ובישראל שורר עדיין מודל גיוס החובה,  וזהו המסלול הבלעדי והאוטומטי עבור מרבית הצעירים במדינות אלה. כפי שמרומז בסרט, גם במדינות בהן נהוג חוק גיוס חובה, הוא לא מוחל על כולם באופן הרמטי, אך חל בהיקפים נרחבים יחסית על קבוצות חברתיות לא מבוססות. ברוסיה נדרש הון כלכלי כדי לקנות בכסף “כרטיס לבן” שמקנה פטור מגיוס. בישראל נדרש הון תרבותי על מנת שאי-שרות בצבא ינוסח במונחים לגיטימיים ולא יגביל את אפשרויות הניוד באזרחות. היעדרם של משאבים כלכליים ותרבותיים במשפחות של אלפר ורועי הופכים עבורם את השרות הצבאי להכרח שכמעט בלתי אפשרי  להתנגד לו.

ג’סטין ואוסין, לעומת זאת, נהנים ממודל של גיוס וולונטארי במדינותיהם. ארצות-הברית ביטלה את מודל גיוס האזרחים האוניברסאלי בשנות השבעים, וצרפת זנחה אותו ב-1996, כמאתיים שנה לאחר שהיתה הראשונה ליישמו. ההסדר הוולונטארי הוא הסיבה לכך שאוסין וג’סטין משתקפים בסרט כאוטונומיים יותר, בהשוואה לרועי ולאלפר, כשהם עוברים את סדרת ההליכים לקראת הגיוס. עבורם זוהי בחירה תעסוקתית כלכלית ולא גורל ידוע מראש. משלח יד ולא שליחות. אלא שגם במקרה שלהם, המהלך  מלווה בתחושות של מועקה, חוסר השלמה, בלבול וחרדה.

“כולנו קבוצה של אינדיבידואלים עם טעם ודעה משלנו”, מעיר ג’סטין בציניות, אחרי שכל  עמיתיו המתגייסים מזמינים מתפריט מסעדה, בזה אחר זה, צ’יזבורגר וצ’יפס. דבריו הם ביטוי יפה לפרדוקס הבחירה החופשית הטמון בהסדר הגיוס הוולונטארי. על פניו, ג’סטין וחבריו היו יכולים לבחור במקור תעסוקה אחר, אך נראה שעבור רובם הצבא הוא האפשרות הזמינה ביותר להשתלב במסלול קריירה אטרקטיבי. כפי שאחד הקצינים בלשכה הצבאית אומר להם: “הסיפור שלי מאוד דומה לשלכם. אני רק נער ממיסיסיפי שלא היו לו הרבה אפשרויות כשהתבגר. אין בי שום דבר מיוחד. מה שמיוחד זה ההזדמנות שתהיה לכל אחד מכם בצבא”.

גם  עבור אוסין, הצבא הוא החלופה היחידה להשגת אופק תעסוקתי. הוא לא שלם עם הבחירה להתגייס. זה מוזר בעיניו שאנשים אוהבים חיילים, והוא חושש מהאפשרות שיוצב בחזית ויאלץ להילחם בשם מדינה שהוא לא זוכר את מילות ההמנון שלה. זו הפעם השלישית שהוא מנסה להתגייס, והוא יודע שאם יחזור בו שוב, יאלץ לחזור לבית הוריו ולהמשיך להתבטל. מבחינתו, הבחירה בצבא היא לא מימוש של שאיפה עצמית. זה הרע במיעוטו. הקרבה עצמית שנקנית בכסף.

למרות הניסיונות של הצבא השכיר להעניק לצבא מעמד של מקום עבודה רגיל ולגיטימי, הנכונות לכפיפות טוטלית ולהקרבת חיים לא יכולה להישען רק על תגמולים כספיים. מאמצי השכנוע הצבאיים כוללים גם אידיאולוגיה לאומית (“החופש ישלל מכם כדי להגן על החופש של אחרים”), הרפתקנות (“אתם רוצים להנות, לגלות אזורים אחרים בצרפת, לראות מדינות זרות”), השתייכות לקבוצה (“כולנו משפחה אחת”), וגבריות הרואית (הצגת צעיר שנהרג בקרב נגד “הרעים” כמושא להערצה). גם מבחינתם של הנערים, הצבא אינו מקום עבודה סטנדרטי. בארוחת ערב לקראת הגיוס, הצעירים האמריקאים תוהים עד איזה שלב מותר להם לחזור בהם מהחלטתם להתגייס, ובסופו של דבר מוצאים את עצמם עסוקים בשאלה מהי הדרך המועדפת למות. בלשכת הגיוס בצרפת, אחד הנערים מביע בפני פקיד את חששו המרכזי לחזור בארון. דברי ההרגעה של הפקיד כל-כך פרדוקסליים, עד שמפתיע לדעת שהם נאמרו באמת. “אם אתה מפחד, זה אומר שיש לך מצפון ושאתה מודע לסיכונים. אם לא היית מפחד אז היית קצת משוגע”, אומר הפקיד. מסתבר שגם בצבא השכיר, וגם בימינו, מלכוד 22 חי ובועט.

ארבעת הסיפורים בסרט מספקים הצצה מרתקת לעולמם הפרטי והרגשי של המתגייסים לצבאות, וחושפים את הבעייתיות ואת חוסר-ההיגיון הטמונים בהסדר המדינתי של גיוס צעירים לצבא, בין בכפייה ובין מרצון. סיפור הגיוס הוא אף פעם לא רק סיפור אישי. הוא סיפור על כוח שמפעילות מדינות, חברות ואידיאולוגיות על אנשים. הוא סיפור על טכניקות שהופכות מערכת טוטלית לנורמלית, על אידיאלים של גבריות שמעודדים כוחנות והקרבה עצמית, על מנגנונים אידיאולוגיים שהופכים את הנכונות של הפרט למות ולהרוג לעניין טריוויאלי.

הסרט מסתיים בסצנה קולנועית קלאסית של פרידה בתחנת רכבת. חייל נפרד בנשיקה מאהובתו. לידו אלפר, לראשונה במדים צבאיים, נפרד בחיוך ממשפחתו ועולה לרכבת בדרכו לצבא. הרכבת מתרחקת ובני המשפחה מנופפים לו לשלום. עד כאן סצנה מוכרת שמהדהדת לסרטים רבים אחרים. אלא שהסצנה לא נחתכת כאן. היא ממשיכה ומלווה מקרוב את אימו של אלפר הנותרת מאחור, בזמן שהרכבת מתרחקת ונעלמת, ודקות ארוכות לאחר מכן. האם רצה לבדה לצד הרכבת, ממשיכה לנופף לעברה לשלום, ותוך כדי כובשת את פניה במטפחתה וממררת בבכי. על רציף הרכבת נותרים בסוף רק אם שבורת-לב ובכי שגרתי ואוניברסלי על בן שהולך לצבא.

מירב פרץ כותבת עבודת דוקטורט על יחסי צבא וחברה באוניברסיטת בר-אילן

ימי גיוס
בימוי: עידו הר
54 דקות, עברית, אנגלית, רוסית וצרפתית עם תרגום לעברית.
הפקה: עידו הר, סטפן אפקון   צילום: עלית כץ גורן, ניקולאי אלכסיביץ’ מורוזוב, עידו הר
עריכה: עידו הר  מוסיקה: ייבגני לויטאס, דידי ארז

הקרנת בכורה: סינמטק תל אביב 2.3.13