שקיעה משרדית

תערוכתו של אלעד ערמון “צל הרים” היא התערוכה השנייה שמוצגת בגלריה Z I Z, שפתח יניב יהודה אייגר לפני חודשיים בקרית המלאכה. קדמה לה תערוכתו המצויינת של גיא קרידן “לגונה”. שתי תערוכות אינן מספיקות בכדי לאפיין טעם וכיוון אמנותי, ובכל זאת חרף ההבדלים בין האמנים ניכר קו מחבר בין התערוכות, הקשור באגביות שבה דברים מוצבים אלו לצד אלו. הן הקולאז’ים של קרידן והן סמיכות האובייקטים הפיסוליים של ערמון מוצגים במין אדישות לאי ההתאמה הגורפת בין מרכיביהם, הרגליות-לכאורה לסתירות פנימיות, להצגה נונשלנטית וכמו-אורגנית של ניגודיות מוחלטת. קרידן חיבר פרסומות למכוניות ופסלים קלאסיים, מחנות השמדה ומחנות נופש. ערמון מציב אלו לצד אלו רדי מיידס פוסט-מינימליסטים סתומים ועיסות חומר אסוניות, כאילו אלו וגם אלו היו פריטים בבוטיק לעיצוב הבית.

אלעד ערמון – מראה כללי של התערוכה. צילום: עודד בן חפר

ערמון יצר מיצב פיסולי ההופך את החלל הסטרילי והמשרדי של הגלריה, המוארת במנורות ניאון, למעין תפאורה פוסט-מינימליסטית ואקספרסיבית-חורבנית גם יחד. הוא משתמש בחומרים ובשפות פיסוליות שונות בתכלית. “דונלד ג’אד פינת אנסלם קיפר”, כפי שמכנה זאת אייגר. קיר אחד מכוסה בפרווה שחורה ענקית הזרועה בליטות מזדקרות וכתמי ריר וזפת קרושים ונראית כתבליט נוף אפוקליפטי או שרידי חיה קדומה. על הרצפה במרכז ניצב אובייקט פיסולי פלסטי העשוי מעיסה כימיקלית לא מזוהה שהוקפאה. בצדדים מונחים חוט שדרה לבן העשוי ממזלגות חד-פעמיים הנעוצים זה בזה, וקובייה שחורה שבתוכה מסך טלוויזיה מושלג. מעליו דימוי פורנוגרפי שעובד במניפולציות פשוטות בפוטושופ שהעניקו לו מראה תבליטי וכמעט מופשט של אקט מיני שנחנט באבק. עוד מוצג פסל העשוי מסטנד ברזל שספק מחזיק מגבת מוכתמת בשחור וספק קורע תחת משקלה. על הקיר המרכזי בין שני חלונות מאונכים, תלוי באמצעות קליפסים בריסטול זהוב מקופל כדימוי של שקיעה משרדית.

בדומה לקרידן, שהקפיא רגעי ביניים מסרטי לוגו של אולפנים הוליוודיים והפך אותם לתצלומי נוף פנטסטיים ומפוברקים, גם ערמון משתמש במודע במאניירות העיצוב היאפיות שמזוהות עם אמנות עכשווית בגרסאותיה הגלריסטיות, מאמץ אותן באפתיות ושותל בהן שיבושים. התחושה היא שמישהו הפעיל בגלריה מטען חבלה עם מנגנון השהייה המאפשר לו להסתובב במקום בשלווה ובביטחון, כשאט אט כל אובייקט וכל דימוי נחשפים כמשהו אחר מכפי שהצטיירו בתחילה. זוהי לכאורה ארץ חרוכה שחורבות התרבות מפוזרות בין שטחיה הנטושים, אולם למעשה הכל פיקטיבי משום שהפרוות אינן פרוות והשלד הוא סכו”ם והשקיעה היא בריסטול ועיסת הכימיקלים הרעילה היא בסה”כ יציקת גבס, והלכלוך אינו לכלוך כי אם צבע, ואילו הצבע אינו צבע אלא לכלוך, והקופסא השחורה מציגה ריצודי שלג תחומים בעיגול כאובייקט מעוצב.

כל העבודות משדרות ניקיון ויוקרה ובה בעת חושפות את עצמן כמוצרים זולים באווירת “מייד אין צ’יינה”, תקלות ייצור וגיבוב אקראי של מוצרים מחנות הכל בדולר, כאילו גם את החורבן ניתן לשעתק בהצלחה ולייצר בזול. זוהי הארטה פוברה של עולם אמנות פוסט-פוברי שלמד להפוך קולבים לאקססוריז ובדלי סיגריות לזהב, למנף את הדלות ולמתג את הטראומה. ובשלב זה נכנסת שוב האפוקליפסה בכוחות מחודשים, מבססת את כוחה דווקא על עצם חשיפתה כפיקציה של ג’אנק מחופש. מזלגות השלד הנועצים שיניים זה בזה חוזרים לתפקד כפריט מעצבים, עיסת הגבס מונחת במרכז החדר כשולחן סלוני יוקרתי, דימוי הפורנו המעובד בגסות מצטייר פתאום כעדות לטראנספורמציה של אסון, והבריסטול הצהוב חוזר לשקוע. הפרווה המלאכותית משתקפת ברצפה המבריקה, וברחוב שמבעד לחלון זורחת השתקפות נורת הפלורצנסט שבגלריה.

ערמון יצר רקוויאם לרקוויאמים – טקס אשכבה לאמנות שאיבדה את כוחה לייצג דבר מה החורג מערכה כסחורה, בד בבד עם הפיכתה של פיקציה היסטורית המסוגלת לשאת רק את הזיוף שבה למושא תשוקה בפני עצמו. זו תערוכה מקאברית, כשהאפלה שלה נובעת דווקא מנעיצת הסיכה בבלון האפלה שקדמה לה.

אלעד ערמון – צל הרים
אוצר: יניב יהודה אייגר
גלריה Z I Z, עד 25.5

פורסם בנוסח דומה ב”טיים אאוט”