ארכיאולוגיה בת זמננו

* המאמר פורסם לראשונה בגיליונו השמיני של כתב העת לקולנוע “מערבון”.

מוחמד נאווג‘ה, פלסטיני בן 60 מהכפר סוסיא ובנו נאסר מגיעים אל האתר הארכיאולוגי של ההתנחלות סוסיא. האתר מצביע על עברו הרחוק של היישוב היהודי מהתקופה הרומית, אך מוחק את עברו הקרוב הפלסטיני של הכפר סוסיא שנלקח לפני כעשרים וחמש שנים. מוחמד ונאסר העקורים מביתם נכנסים באמצעות האתר הארכיאולוגי אל זכרונם, לאחר שהאיזור נוכס באלימות על ידי הכובש.

אך המפגש הקולנועי הזה אינו רק כרטיס כניסה שרכשו האב ובנו כדי להיכנס לתוך האתר הארכיאולוגי. המפגש הוא קודם כל הזמנה לדיון בזהות הישראלית והיהודית של יוצרי הסרט – דני רוזנברג ויואב גרוס. אפשר לכתוב על הדרך בה הסרט מעמת את הזכרון הפלסטיני ועל הקושי הרגשי העצום המתלווה למבט בפלסטיני שחוזר לביתו ומגלה שנשדד מעברו. זהו אינו הסרט הראשון המלווה באופן תיעודי את הפלסטיני הנכנס אל ביתו הכבוש. אחד הסיפורים שדנו בחזרה האפשרית של פליטי 1948 אל ביתם שנכבש בידי הישראלים היה “השיבה מחיפה” של הסופר הפלסטיני ע‘סאן כנפאני (שנרצח כנראה בידי ישראל). שם לא רק הבית נשאר בידי היהודים, אלא גם בנה הקטן של המשפחה הפלסטינית.

אחד הרמזים בסוסיא (2011) המצביע על ציר פרשנות חדש שהוא מציע, הוא הצד המוקומנטרי שלו. המוזיאון המצביע אל העבר היהודי הוא הדרך של ההתנחלות של סוסיא להסיט את המשקל מהכיבוש אל קדמת דנא של הזהות היהודית. כך העמדת המוזיאון על גבי כפר כבוש יוצרת מודרניות מצמיתה. דרך נוספת היא לנטוע חורשה על חורבות הכפר, כמו במקרים בתוך ישראל אחרי מלחמת 1948.

החתרנות, אם כך, היא אחד המרכיבים המרכזיים בכניסה של מוחמד נאווג‘ה ובנו נאסר דובר העברית שעובד גם בשביל ארגוני זכויות אזרח ישראליים במטרה לשמור על זכויות האדם של הפלסטינים.

כרזת הסרט

אפשר לדון בסרט דרך הפלסטיניות המתעוררת והדרישה הגאולתית של הפלסטיניוּת לחזור לגבולותיה ולממש את עברה, זכרונה, זהותה וריבונתה. אבל באמצעות ההומור, הסרט מצביע דווקא על הבמאי והצלם. הסרט מראה איך הפלסטינים תשבי א–טוואנה הם ניצבים בסרטון שמוקרן במוזיאון ומגלמים יהודים מהעבר הרחוק. על שירותי המשחק שלהם קיבלו שקל ליום.

הדבר הקשה יהיה לדון בלאומיות היהודית של יוצרי הסרט יואב גרוס ודני רוזנברג – האם הסרט איננו אלא ניסיון לקעקע את הלאומיות הטריטוריאלית, זאת שדורשת זכויות של עם עתיק ש“חוזר” אל טריטוריה שלו? האם אנו לא מביטים בעצם ביוצרים, באמצעות הסרט, ורואים כיצד הזהות שלהם כפליטים חוזרת אל הטראומה?

מקור המילה טראומה מגיע מהשפה היוונית ושם פירושו פצע. אחד מהמאפיינים המרכזיים של הטראומה הוא השתהותה –חוסר היכולת של נפגע הטראומה לתפוס ולהטמיע את החוויה בזמן התרחשותה. לכן האירוע הטראומתי ממשיך לרדוף את הקורבן ולחזור שוב בחלומותיו או בחייו היום–יומיים. פרויד עושה שימוש ב‘החוויה הטראומתית‘ בראשית הניסוח שלו את יסודות הפסיכואנליזה, כפי שמראה פנחס נוי: “תפקידו של המטפל אזי הוא לעזור לחולה לשקם בזיכרונו את החוויה המקורית (‘החוויה הטראומתית‘), ואז צפוי הסימפטום, המשמש כתחליף, להיעלם. אלא שתהליך שיקום זה אינו פשוט כלל, מאחר שאותם הכוחות שפעלו להשכיח את החוויה או את הזיכרון המכאיב מלכתחילה, ממשיכים לעמוד על המשמר ולסכל כל ניסיון להעלות בחזרה למודע את התוכן הדחוי. לכן בגלל פעילותם של ‘מנגנוני ההתנגדות‘ אלה, אין המטפל יכול לבקש בפשטות מהחולה: “נא ספר לי בדיוק מה ואיך זה קרה,” אלא, כמו בלש מומחה, חייב הוא להפעיל שיטות עקיפות שונות, כדי לשקם את חלקי האינפורמציה שנעלמו מזיכרונו.” (“פרויד והפסיכואנליזה“, 2008).

לפרויקט הפסיכואנליזה ניתן אם כן לייחס בנוסף לשימוש הטיפולי גם משמעות תיאולוגית של וידוי ומשמעות פרשנית–ספרותית של תפירה מחדש של הטקסט תוך כדי פרימתו. בקריאה של סלבוי ז‘יז‘ק את פרויד מתהפכת תכלית הפסיכואנליזה והוידוי בונה מחדש את הקשרו: “המטרה האולטימטיבית של הפסיכואנליזה אינה עשיית שלום דרך וידוי של הטראומה, אלא קבלת העובדה שחיינו כוללים גרעין טראומתי ללא יכולת תיקון. יש בנו משהו שאינו יכול להשתחרר לעולם.” (Žižek, The Fragile Absolute, 2000).

סוסיא מעלה את השאלה האם העניין הוא העלאת הטראומה כאפשרות של דיבובה, או שאפשר לחיות לצד הטראומה.הסרט מראה שתחת החזרת מוחמד ובנו נאסר אל תוך ביתם הפלסטיני שנגנב והושטח בידי היסטוריה מדומיינת, יש מניע עמוק יותר של דיון בטראומה היהודית של עקירוּת ופליטוּת. הדיון הישיר בטראומה של העקירות והפליטות הפלסטינית והרצון לכונן דרכו זהות יהודית מפוויסת אינו בר–השגה. כך בסרט אנו רואים שכוחות הביטחון דורשים ממוחמד, נאסר, יואב ודני לעזוב את השטח ומלווים אותם החוצה. אלו אינם רק כוחות ביטחון ממשיים, של צה“ל, שהוזמנו למוזיאון כדי להגן על ההתנחלות מפני הסרת המסיכה, אלו הם כוחות הביטחון המגינים על הטראומה היהודית ממבט קולנועי ישיר.

הסרט מכיל את המרכיב הקומי, מרכיב של התחפשות – הבמאים היהודים מבקשים מהפלסטינים לחתור תחת ההתנחלות היהודית ולהגיע אל ביתם הפלסטיני. הרצון לחזרה מעבר לגבול אסור למעבר, לחפירה מתחת לאדמה, כדי להעלות על פניה זהות, מביא את הזכרון הפלסטיני, שיחתור תחת הזכרון היהודי. הטראומה שמבקשת להתגלות צריכה להגיע לדיון גם באופן ציבורי לאומי ומייצג, אך גם באופן פרטני, יחידני, מדומיין.

ככל שדני, יואב והסרט חותרים תחת המוזיאון, באמצעות הגורם החתרני של תושבי הכפר המקורי של סוסיא, אנו נשארים חסרי תשובה ומורחקים על גבי הכוחות המגינים ממבט ישיר בטראומה (כוחות צה“ל). אין דרך להחזיר את מוחמד ובנו נאסר לכפר שהיה להתנחלות, ויותר מכך, אין דרך להעמיד מחדש את הפתרון לטראומה היהודית של העקירה דרך הזהות הפלסטינית המתחדשת והמתחזקת, גם לא כדיון מטא–קולונועי, מוקומנטרי, גם לא כדיון חברתי–לאומי.

הפיתרון שז‘יזק מציע לנו הוא לחיות עם הטראומה. בתוך כך, יואב ודני משתמשים במשחק המסיכות של הפלסטינים וכוחות הביטחון המחזירים את הטראומה למקומה התת–קרקעי ומשאירים אותנו מלווים בידיהם הרחק מהמקום שבו מסתתר לכאורה הפתרון. ההקשר נוצר דווקא מהמבט שלנו ביוצרי הסרט ולא בדמויותיו הראשיות. מדוע הדור הצעיר היהודי עדיין עסוק בעקירה שלו, כזכרון ציבורי ויחידני? איך הוא מכונן את זהותו כשנקודות הגבול שלו בין הפרטי–ביוגרפי לחברתי–המדומיין מתערערים? אלו הם הקשרים חדשים שהסרט מחייב אותנו לדון בהם.